מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
פרשת בהעלותך
עם שלם המתין שבעה ימים בשביל אשה אחת!
סבל של אישה אחת
פרשתינו חותמת בסיפור מופלא שיש ממנו מוסר השכל לכל אדם:
מיליוני בני-אדם, עם ישראל כולו יחד, עם ענני הכבוד ומלאכי השרת הנלווים אליו ועם השכינה הקדושה החופפת מעליהם - המתינו על מקומם שבעה ימים רצופים, בלב מדבר "ציה וצלמוות", עד שמרים תירפא מצרעתה.
את הצרעת היא קיבלה כעונש בשל חטאה בדיבור לשון-הרע, אבל העם כולו נטל על עצמו סבל ההמתנה שבעה ימים במדבר בלי להתקדם "לארץ המנוחה והנחלה", ארץ הקודש.
למרות שהכניסה לארץ ישראל וקיום מצוותיה, הקמת המשכן, המקדש, הקורבנות וכו' וכו' היא היסוד והמטרה שלשמה נבראו העולם-הזה וכל העולמות העליונים והתחתונים; הרי הגשמת המטרה נדחית ומתעכבת שבעה ימים בשביל חטא של אשה אחת?!
מדוע העונש ניתן באמצע המסע
נשאלת השאילה מדוע בחר הקב"ה להעניש אותה דווקא באמצע המסע לארץ הקודש ובכך לגרום לעיכוב שבעה ימים, הוא יכל לדחות את מתן העונש לעתיד, כפי שבהרבה חטאים שעשו בני-האדם הקב"ה העניש זמן רב אחר החטא?
היה אפשר לבשר למרים על עונש הצרעת, ולתת אותו בפועל רק בשלב יותר מאוחר ולא בעיצומו של המסע לארץ הקודש?
"זה הכבוד בשל שעה אחת שהתעכבה"
רש"י מסביר ש"זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור", כלומר בגלל שמרים המתינה על שפת היאור לראות מה יקרה לאחיה הקטן, משה, בעת שהונח בתיבת הגומא על שפת היאור, והוא רק תינוק בן שלושה חודשים, לכן נתן לה הקב"ה שכר שהמתינו עבורה כשלקתה בצרעת.
הדברים מפתיעים בעוצמתם:
1) מלשון רש"י "זה הכבוד חלק לה המקום" משמע שההמתנה למרים לא היתה לשם הגנה על חייה (מנחשים וחיות-רעות העלולות להזיק לה בהיותה בודדה במדבר, כי לזאת די בהגנת הא-ל ואין צורך שכל העם כולו ימתין עבורה) אלא אך ורק למתן כבוד, לעודד ולשמח לב אישה אחת!
2) רש"י מסביר מדוע זכתה מרים בכבוד הגדול - "בשביל שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור":
לכאורה זה מעשה אנושי נורמלי, שכשאחיה הקטן נמצא במקום סכנה - בתיבה על שפת היאור, לבדו וללא השגחת אביו ואמו, טבעי שאחותו האוהבת אותו מאוד, תצפה בו מרחוק ואין במעשה זה גבורה עילאית ומסירות נפש.
ועוד זאת, התורה מספרת שמרים לא התקרבה לתיבה אלא היא שמרה על קשר-עין "מרחוק לדעה מה ייעשה לו", שכן הקירבה לתיבה עלולה היתה לעורר את חשדם של העוברים ושבים ולסכן את חייה וחיי משה הקטן.
כלומר שבמעשה זה של מרים למען משה, לא היה שום סכנה-חיים אישיים שלה.
וזמן ההמתנה שלה ליד התיבה נמשך רבע שעה - אך השיבו לה על-כך בשכר שהינו לכאורה באין-ערוך למעשה שלה: עם שלם ועולמות שלמים וכו' וכו' המתינו לכבודה - שבעה ימים ולילות!!!
"והעם לא נסע"
ניתן היה לחשוב שההמתנה נכפתה על עם ישראל בגזירת שמים, כדברי חז"ל "זה הכבוד חלק לה המקום", שזה היה בצו "המקום", הקב"ה, ואילו העם עצמו לא שש ושמח לדבר; שהרי תיזמון המסעות לא נקבע בידי העם עצמו אלא בהוראה ישירה של הקב"ה כדברי התורה "ובהעלות הענן יסעו",
אבל כשמתבוננים בדברי התורה עצמה במילים "והעם לא נסע", משתמע מהם אחרת: הפסוק בא להדגיש שעם ישראל עצמו חפצו ורצו להמתין שבעה ימים לכבודה של מרים!
הדרך הנכונה למסע לארץ הקודש ולגאולה
זו באמת הדרך הנכונה לארץ הקודש: היא נראית אולי כהמתנה ופסק-זמן של שבעה ימים במדבר, אך עצירה זו היא באמת ובתמים הצעידה וההליכה המהירה והנכונה ביותר לארץ הקודש.
"אהבת ישראל תביא את הגואל", ותזרז את התגלות משיח צדקינו בארצינו הקדושה, בקרוב ממש.
כללות הנושא נדרש בצורה נפלאה בלקוטי שיחות חלק ח"י עמוד 132. ובפרשני המקרא.
תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com
הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: rabayyk@zahav.net.il www.torah.in/he
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
