יש לנו נטייה להוסיף פסיק אחרי הנושא ולפני הפועל:
- הרעיון המחקרי, נובע מ...
- נקודת המוצא, היא ש...
- השינויים במבנה החברה, הובילו ל...
גם זה משתייך לכתיבה "משתדלת". ייתכן שהכותב מוסיף את הפסיק משום שהוא חושב שכך נכון לעשות, אבל כפסיכולוגית של סימני פיסוק וכמאבחנת של הסיבות הלא מודעות של הכותב לשימוש בהם (זה התואר שהענקתי לעצמי עכשיו) אני סבורה שבמקרים רבים הפסיק נובע מצורך לא מודע של הכותב שיבינו למה התכוון.
יש שמוסיפים פסיק במשפטי השוואה, לפני "לבין", "ובין" "ל": "אני עושה השוואה בין פסיק מיותר, לפסיק לא מיותר." לא צריך את הפסיק הזה.
דוגמה אחרת: "המשטרה ממשיכה להתייחס לתיקו הפלילי של צלם העיתונות, עימאד בורנאט, כפתוח ומונעת ממנו להביע לתל אביב להצגת סרטו". (עמירה הס, "הצלם מבלעין לא יורשה להציג את סרטו בסינמטק, על אף שזוכה מכל אשמה", 26.5.10, הארץ). הייתי מוותרת על הפסיק לפני שמו של הצלם ומוסיפה פסיק לפני "ומונעת", וגם עליו אפשר לוותר.
יש עורכי לשון שבשם התקן מוסיפים פסיקים על ימין ועל שמאל. זה טרחני ומייגע. וכך, למשל, (אני הייתי מוותרת על שני הפסיקים האלה, וגם על שני הפסיקים הבאים) אני מוצאת משפט כזה: "יש, בוודאי, כאלה שיסברו כי זיכוי גלעד בתואר 'מגיש השעשועונים מספר 1 בישראל'". (שי גולדן, "אברי גלעד בדרך אל הארכיון", הארץ, 4.5.10)
בקיצור, (צריך) הרעיון כאן, (לא צריך) הוא לעשות שימוש מבוקר בפסיק, (לא חובה) ולבדוק, (לא צריך) מתי לא צריך אותו.
הסרט "שנינות" (Wit) הוא עיבוד למחזה שכתבה מרגרט אדסון, בבימויו של מייקל ניקולס. אמה תומפסון היא ויוויאן ברינג, פרופסור לשירה אנגלית של המאה ה-17, המתמחה בסונטות הקדושות (Holy Sonnets) של ג'ון דאן (John Donne). ויוויאן גוססת מסרטן השחלות. בבית החולים היא עושה חשבון נפש עם עצמה וחוזרת למאורעות בילדותה, בתחילת הקריירה שלה ובכיתה מול הסטודנטים שלה, שלא זכו לשום הנחה או אנושיות מצדה.
באחד הפלאשבקים היא נזכרת בא.מ. אשפורד "הגדולה". היא נכנסת לחדרה של אשפורד כדי לקבל את חוות דעתה על החיבור שכתבה וזוכה לביקורת קשה:
אשפורד: המסה שלך על הסונטה הקדושה מספר עשר, מיס ברינג, היא מלודרמה בציפוי משובח של למדנות, שאינה ראויה לך, ובטח לא לדאן. עשי זאת שוב. התחילי עם הטקסט, מיס ברינג, לא עם הרגש:
מוות בל תהא גאה
אף שיש שכינוך אדיר ונורא
כי אינך כזה.
החמצת לגמרי את העיקר בשיר, וזה משום, אני חייבת לומר, שהשתמשת במהדורה לטקסט עם פיסוק בלתי נאמן למקור. מהדורת גארדנר לטקסט...
ברינג: המהדורה הזאת יצאה...
אשפורד: מיס ברינג...
ברינג: סליחה.
אשפורד: את מתייחסת לזה בקלות ראש. זוהי שירה מופשטת, לא רומן מודרני. הסטנדרטים של למדנות וקריאה ביקורתית, שחלים אולי על כל טקסט אחר, פשוט אינם מספיקים כאן. המאמץ חייב להיות מקיף כדי שהתוצאות יהיו משמעותיות. האם לדעתך הפיסוק בשורה האחרונה של הסונטה הזאת הוא פרט חסר חשיבות? הסונטה מתחילה במאבק אמיץ עם המוות, תוך גיוס כל כוחות התבונה והדרמה כדי להכריע את האויב. אך לבסוף מדובר פה בהתגברות על המחסומים הבלתי עבירים, לכאורה, המפרידים בין חיים, מוות וחיי נצח. במהדורה שאת בחרת המשמעות הפשוטה והעמוקה הזאת היא קורבן לפיסוק היסטרי:
והמוות (D גדולה)
לא יהא עוד; (נקודה פסיק)
מוות, (D גדולה, פסיק)
מות תמות! (סימן קריאה)
אם את נוטה לסוג זה של דברים אני מציעה שתעברי לשקספיר. מהדורת גארדנר של הסונטות הקדושות חוזרת לכתבי היד במקור של ווסטמורלנד מ-1610 - לא מתוך מניעים רגשניים, אני מבטיחה לך, אלא מפני שהלן גארדנר היא מלומדת. וכך יש לקרוא את השורה הזו:
והמוות לא יהא עוד, (פסיק)
מוות מות תמות.
שום דבר מלבד הבל פה, פסיק, מפריד בין חיים לחיי נצח. באמת. פשוט מאוד. עם הפיסוק המקורי המשוחזר המוות אינו עוד משהו שיש להציג על הבמה עם סימני קריאה. זהו פסיק, הפוגה. בדרך זו - הדרך הבלתי מתפשרת - ניתן ללמוד משהו מהשיר, לא? חיים, מוות, נפש, אלוהים, עבר, הווה. לא מחסומים בלתי עבירים, לא סימני נקודה. פסיק. רק פסיק.
בסוף הסרט, כשברינג שוכבת מתה על מיטת בית החולים, נשמע קולה המדקלם את הסונטה Death be not Proud של ג'ון דאן, על פי הפיסוק של גארדנר:
מוות בל תהא גאה
אף שיש שכינוך אדיר ונורא,
כי אתה אינך כזה
אלה שחושב אתה לכלות
אינם מתים, מוות עלוב,
וגם אותי עדיין אינך יכול להמית
...
למה מתנשא אתה אם כן?
תנומה אחת קצרה חולפת
ואנו מתעוררים לנצח
והמוות לא יהא עוד, (פסיק)
מוות מות תמות. פסיק ועוד סימני פיסוק
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
