אנשים בלי צואר מפחידים אותי.
ולא אין לי שום דבר נגד שרק או חנה לסלו, אבל יש משהו בבן אדם בלי צואר, שגורם לקרביים שלי להתכווץ ולהעביר אותי לסוג של מגננה פרנואידית, כזו שמציפה אותך בתוקפנות בלתי ברורה, וגם, בדרך כלל, נגמרת לא טוב.
היום זה התחיל מתמונה של האלוף אייזנקורט, שהביט בי ממרכז המסך של YNET, והודיע לי נחרצות, "כי הגליל אף פעם לא היה מקום שקט יותר".
זה כמובן מיד הזכיר לי את הדוד שלי, אוסקר גומולקה, שישב בראש השולחן לארוחת ערב משפחתית בערב השני לספטמבר, 1939, והודיע, נחרצות, לכל מי שרצה לשמוע, כי ההתגרויות של הגרמנים בדנציג ובמעברים בהרי הטטרא, הן אירועים מקומיים, והצבא הגרמני לעולם לא יגיע לורשה.
בשניה שבה גמר לדבר ותקע את מזלגו בכדור הכי גדול של הגפילטה-פיש על שולחן האוכל, פיצוץ ענק זיעזע את הבית ואת החדר, ורסיס בגודל של אבטיח בינוני מפצצה בת מחצית הטון מתוצרת חברת בת של סיאמנס, הפרידה את ראשו של דודי מגופו.
כן ניחשתם נכון, גם הוא היה נטול צאוור לגמרי.
כמובן שזה נגמר בכי רע, והצבא הגרמני עוד באותו שבוע כבש את ורשה, ומשפחתו של דודי, או מה שנשאר ממנה עברה לגור לגטו, רק כדי להימוג מספר שנים מאוחר יותר לאטמוספרה דרך הארובות של המשרפה במחנה הנופש טרבלינקה.
היחיד ששרד, בן דודי יושק, סיפר לי על ארוחת הערב, שנים אחר כך, תוך שהדגיש, כי לדעתו זה לא היה מקרי כי הדוד אוסקר היה היחיד שנפגע מבני הבית.
זה קשור, כך לפחות אמרה סבתו, להעדר הצואר שלו, כי לדעתה אנשים ללא צואר, יותר מאשר מסוכנים לעצמם, מסוכנים לסביבה שלהם, ואחרי שנתקלים בהם, צריך להגיד טפו, טפו לפחות שלוש פעם וגם לפזר קצת מלח.
כמובן שעל כללי הטפו טפו שמר בן דודי במשך שנים רבות, אולם בעניין המלח התרשל, בעיקר כי בגטו המוצר הזה נעדר או אף פעם לא הספיק לכל הפעמים שהיה צריך לפזרו אחרי טפו, טפו, (כי מסתבר שאנשים ללא צוואר לא היו המקור היחיד לעיין רעה לדעת הסבתא, הייתה רשימה שלמה כזאת, בגללה יושק גמר יותר מפעם את מעט המלח שהצליחו לאסוף, ועל העניין הזה, כך הוא, קיבל לא מעט צביטות מאוד מכאיבות).
יושקה שרד את המלחמה, אולם אני לא שרדתי את הסיפור שלו.
אימת האנשים ללא צוואר עדיין רודפת אותי, אולם במשך השנים טיפחתי דרכים הרבה יותר מתוחכמות מטפו טפו ומלח כדי להלחם בהם.
באבולוציה האישית שלי, שני מצמוצים וקריצה בעין שמאל היתה תחילת הדרך, עד שהוספתי לחיזוק ולבטחון, גם צקצוק בלשון, הצלבת שתי האצבעות הצמודות לאגודל של יד ימין, מתיחת הצעד העוקב הראשון אחרי האירוע הטעון, (אם זה יוצא ברגל ימין, צריך לעשות את כל הפרוצדורה עוד פעם), ולעתים, כאשר מדובר בכמה סימנים מסוכנים, (נניח איש ללא צואר שהולך יד ביד עם גמדה), אני מסתובב על המקום והולך הביתה.
עם שטיקים כאלה, כמובן שחיי היו רחוקים מן הנרוונה שמבטיחים לבודהיסטים, ואני מעריך שבמקרה הטוב, הם מזכירים יותר את הוולהלה של הויקינגים, כי איך אפשר לחיות סביר, במלחמות טיפשיות כל הזמן, ועוד בלי אור שמש.
תארו לכם למשל, אפיזודה של חיזור גורלי, אני ובחירת ליבי לעתיד, הולכים משולבים האחד בשני, ואני פתאום מתנתק, מצקצק, ממצמץ וקורץ וגם קופץ קדימה, בצעד של ג'ון קליז מן המלון של פולטי, (נו טוב, אתה רואים את שילוב האצבעות שוב שכחתי, כך שעלי להתחיל הכל מהתחלה, האם אפשר לחיות כך?).
אולם כל הפתיחה הזאת מיועדת בעצם להקדים עניין אקטואלי.
למה בעת שהחיזבאללה מרכז כוחות בגבול הצפון, צריך האיש הזה בלי הצוואר, להגיד משהו מיותר לגמרי.
כי אם באמת הצפון שקט, כל מי שצריך יודע את זה גם בלי שיגידו לו.
לכן, הסיבה היחידה להגיד דבר כזה, זה בעצם לבסס אליבי בפני ועדת וינוגרד נוספת, זו שתתכנס בקפריסין, כדי לדון בארועים שקדמו למלחמת לבנון השלישית.
ולמה בקפריסין?
כי עד שזו תתכנס, על פי דרישה של ה"וועד הקרוא" של מחנה הפליטים לכמה אלפי המאושרים שחולצו בעור שינם, לפני ההשתלטות של החיזבאללה והפלסטינים על המולדת, המדינה הזאת כבר תהיה מולדת אחרת.
ותשאלו למה בקפריסין?
כי הם יהיו האידיוטים היחידים שיסכימו לקלוט את הפליטים וגם לתקופה מוגבלת.
ואיך זה קרה שהפסדנו כך את המולדת.
באופן הכי ספציפי שיש, בעקבות טיפול פסיכיאטרי ממושך, שוכנעתי להפסיק את המצמוץ, צקצוק, קריצה, הצלבת אצבעות ומתיחת הצעד בסגנון ג'ון קליז.
כך, אחרי שראיתי את האלוף ללא צואר, לא עשיתי כלום, ונתתי לנתניהו לנהל את הענינים, טפו, טפו.
כותב, מבקר ומייחל.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
