החוק הישראלי מכיר בחופש החוזים. זו הזכות של כל אדם או גוף משפטי להתקשר בחוזה (או הסכם), ועל פיו ינהגו הצדדים לחוזה על פי רצונם זה כלפי זה. חוזים כמעט ואינם מוגבלים. המגבלות היחידות נוגעות לענייני מוסר קיצוניים, תקנת הציבור, מעשים פליליים או מגבלות נקודתיות, שתפקידן להשיג מטרות ספציפיות (לדוגמא, החובה לערוך חוזי מקרקעין בכתב דווקא נועדה להבטיח את ההתייחסות הרצינית של הצדדים ולקיים רישום מסודר וברור של עסקאות, שמטבען הן גדולות ובעלות משמעות כלכלית מכרעת).
החשוב ביותר בכל חוזה - ואף שהדבר נראה מובן מאליו המציאות מוכיחה אחרת - הוא להבין ממנו למה בדיוק התכוונו הצדדים ומה ביקשו להשיג מן החוזה. על החוזה לשקף הסכמה בין הצדדים באשר לתוכנו. בהיעדר הסכמה אין...הסכם. אם יקבע בית המשפט, ששני הצדדים הבינו את החוזה באופן אחר, ייתכן שניתן יהיה לבטלו בשל טעות או בשל אי גמירות דעת.
במצב הרגיל והשכיח החוזה ערוך כהלכה וניתן להבין ממנו בדיוק מה זכויותיו וחובותיו של כל צד.
ישנם כמובן אותם מקרים, שבהם החוזה לא צפה התרחשות מסויימת. יש לזכור בהקשר זה, שהחיים הם דינמיים, מצבים משתנים, ולא פעם קיומו של חוזה תלוי גם בקיומן של נסיבות חיצוניות, שאינן מצויות בשליטתו של אף לא אחד מהצדדים.
במקרים אלה על הצדדים לעשות "התאמות" למציאות. הדבר יכול למצוא ביטויו בביטול החוזה (לעיתים תהיה לצדדים הזכות לעשות זאת משום שהחוזה אינו ניתן עוד לביצוע) או בשינוי בחוזה המוסכם על כל הצדדים. מובן שבהיעדר הסכמה ייאלץ הסכסוך להיפתר בבית המשפט.
מקרה נוסף, ולרוב זהו המקרה השכיח בבתי המשפט, הוא כאשר החוזה אינו ברור. צד אחד טוען, שיש לקיים את החוזה בצורה מסויימת, ואילו הצד האחר טוען, שיש לקיים את החוזה בצורה אחרת. כל אחד מהצדדים יטען, ששני הצדדים התכוונו לפרשנות, שאותה הוא מציע.
על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), כאשר מתגלעת מחלוקת בין הצדדים בדבר פרשנותו, יש לחפש את כוונת הצדדים, או בשפה משפטית "אומד דעת" הצדדים. כדברי בית המשפט העליון ב-ע"א 9636/06 (פס"ד בוגנר), אומד דעת משמעו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים.
את אומד דעת הצדדים יש ללמוד קודם כל מתוך החוזה. לא פעם דברי החוזה עצמו יצביעו על כוונת הצדדים ועל ההסכמה האמיתית ביניהם למרות טענות סותרות של מי מהם (אינטרסנטיות בדרך כלל). לעיתים ניתן למצוא פרשנות זו לאו דווקא בסעיף, שסביבו מתגלעת מחלוקת, אלא בסעיפים אחרים המשליכים על אותו סעיף.
יחד עם זאת, אם החוזה עצמו אינו מספק את התשובות, סעיף 25 לחוק החוזים קובע, שאז יש לפנות לראיות חיצוניות לחוזה.
אחת הראיות הקלאסיות - ובה נדון כאן בקצרה - היא התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה, כלומר האופן, שבו ביצעו הצדדים את החוזה בפועל.
במספר פסקי דין קבע בית המשפט העליון, כי התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה תסייע בפרשנותו. כך למשל אומר כב' השופט רובינשטיין בפס"ד בוגנר, שאם נהג צד לחוזה בדרך מסוימת, שיש בה כדי להצביע כיצד מפרש הוא את הוראותיו, יתקשה צד זה לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה. בע"א 49/06 (פס"ד שניר תעשיות צמר גפן) מוסיף בית המשפט ואומר, כי ההתנהגות לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו.
שם למשל שילמו חוכרי המשנה הראשונים של קרקע דמי חכירה בשיעורים גבוהים מאלה ששילם החוכר הראשון, אף על פי שהדבר לא נאמר מפורשות בחוזה. הם טענו (בין היתר), שהדבר היה אסור או לחלופין, שהקנה להם זכויות נוספות על אלה שהיו בידיהם אותה שעה. בית המשפט הסיק מהתנהגות זו משך קרוב ל-40 שנה, שכך הבינו חוכרי המשנה עצמם את החוזה. כעת ביקשו לאמר, שלא זו היתה כוונתם, אך הדבר כבר היה מאוחר מדי.
(אגב, במקרה הספציפי שקרה שם נוצר מצב של "הפוך על הפוך". מצד אחד חוכרי המשנה שילמו משך שנים תשלומים ביתר. מצד שני החוכר הראשי לא ביצע משך שנים גבייה כלל. התנהגות הצדדים בפועל תמכה בטענות הצד האחר.)
תוצאת הדברים היא כדברי בית המשפט העליון: אי אפשר לנהוג משך זמן, כאילו החוזה קובע א', ואז לטעון, שהחוזה בכלל קובע ב'. אמנם ייתכנו מצבים, שבהם תישמע הטענה, ואולי החוזה מפורש דיו, כך שממילא אין פה שאלה של פרשנות, אלא של ביצוע, דבר שיקל על הטוען לשינוי. אך למה להיכנס לכל זה? הפתרון הנכון הוא לעמוד על המשמר ולקיים את הוראות החוזה ככתבן וכלשונן.
(יש להבחין בין מצב זה למצב דומה למראה, אך שונה בתכלית. מה כאשר החוזה קובע הוראה ברורה, אך היא אינה נאכפת? לרוב קובע כל חוזה הוראה שכיחה, כי היעדר שימוש של הצדדים על איזו מזכויותיו לא יהווה ויתור, ויותר מכך: ויתור במקרה אחד לא יהווה תקדים למקרים הבאים. במקרה כזה, ההתנהגות בפועל לא תהווה דרך לפרש את החוזה, כיון שאין בכלל בעיה בפרשנותו.)
לסיכום אפשר להציע לכל צד לחוזה לאכוף את זכויותיו, ולחלופין להבהיר, שהיעדר אכיפה אינו מהווה ויתור. יש הגיון מצד אחד בטענה, שלא ייתכן לנהוג משך שנים בדרך אחת ואז לדרוש פתאום דרישות אחרות (המרעות את מצבו של הצד האחר). מאידך, צד לחוזה הער לחיוביו, וחושב שאי דרישה לבצעם תפטור אותו בעתיד, עלול להתאכזב קשות, כאשר הצד האחר ידרוש ביצוע בשל השתנות הנסיבות.
עו"ד אדי מאירי,
דיזנגוף 55, תל אביב
www.meirilaw.co.il
עוסק בתחום האזרחי מסחרי, קנין רוחני, משפט אמריקאי
מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי, ואין לסתמך על הנאמר בו לשם פעולה במקרה ספציפי. בכל ענין קורנרטי יש לפנות לייעוץ מקצועי של עורך דין הבקיא בפרטי המקרה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
פרסם את המאמר
הדפס את המאמר
שלח לחבר
קישור ישיר למאמר
פניה לכותב המאמר
דווח מאמר בעייתי
