פרשת נשא 

פרשת נשא: מלים ומשמעות / מוטי לקסמן, תש"ע

המלים המבוטאות ומועברות מפה לאוזן הן נוהג נפוץ ומקובל לקשר בין בני אדם. הן כל כך רווחות עד כי נראה שאין נתיב או מרכיבים אחרים לקשר אנושי.

אבל, האמנם המלים הן אבן יסוד מהימן לקשר אנושי כן ומתמיד?

אמר ביאליק: "אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני, נוצצות בעדיי שווא ומתייפייפות בחן רמייה, חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזימה בעצמותן" [1]

והנה ממש בימים אלה מתואר מחקר הקובע: "כי גבר משקר בממוצע שלוש פעמים ביום [...] בעוד אשה משקרת בממוצע קרוב לפעמיים ביום" [2].

כלומר, המילה המבוטאת לא תמיד מבטאת בכנות את אשר נשמע, ומצטלצל.

בפרשת השבוע, פרשת "נשא" נמצא הנחיה עקיפה לפער בין מילה לתוכנה.

פרשת השבוע, פרשת "נשא" כוללת, בין השאר, את פירוט משפחות הכהונה ואת תהליך חנוכת המזבח החיצוני, מזבח העולה: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם" [3].

פרק ז, בו כלול תהליך חנוכת מזבח העולה, הוא הפרק הארוך ביותר תורה [4]. פרק זה נחתם בפסוק פט שגם משלים את כל פרשת "נשא": "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו" (במד' ז, פט).

הדיון הנוכחי ימוקד בפסוק זה.

הפועל דב"ר מופיע בפסוק זה פעמיים "הקול מדבר אליו" "וידבר אליו", אנו נמקד את תשומת לבנו למופע הראשון ל"מדבר", ביטוי שהוא נדיר ביותר במקרא.

הוא אמנם מופיע במקרא חמש פעמים נוספות, אבל במשמעות של שלילת הדיבור, בלשון ימינו הימנעות מלדבר [5]. יש רק מופע אחד נוסף במשמעות של שיח ישיר: "ותבא בי רוח כאשר דבר אלי ותעמדני על רגלי ואשמע את מדבר אלי" [6].

במלים אחרות, הצורה "מדבר" מופיעה רק פעמיים במקרא במובן של שיח, ובשני המקרים היא מוחלת על דבר אלוהים אל האדם; אל הנביא יחזקאל או אל משה בפרשה הנדונה בזה, פרשת "נשא".

איך ניתן להבין מופע זה של השורש דב"ר: "מדבר"?

רש"י בהתייחסות למקור ביחזקאל טוען: "את מדבר אלי" - את המתדבר עמי. וכבוד הוא לכתוב מדבר כלפי מעלה; שהאומר מדבר (בשו"א) נשמע כאדם המדבר לחבירו פונה אליו פנים אל פנים והאומר מדבר (בחיר"ק) משמעו שהשכינה מדבר בפני עצמו בכבודו ושלוחיו ישמעו" [7].

אבל, בדברי רש"י לכתוב בפרשת "נשא" נמצא היבט נוסף: מדבר - כמו מתדבר, כבודו של מעלה. לומר, כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו" [8].

בשני המקרים רואה רש"י את הצורה "מדבר" כהטיה של הפועל דב"ר בבנין התפעל.

בדרך כלל, פועל המוטה בבנין התפעל מציין פעולה שחלה גם על הפועל עצמו [9]. אכן בפירוש למופע בחומש במדבר כך מנסח זאת רש"י: "מדבר בינו לבין עצמו".

האל, לפי רש"י שח לעצמו, אבל משה שומע. פרשנות זו  של רש"י עולה בקנה אחד עם תיאור הקרבה האינטימית שבין משה לה': "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא). וכך גם בסיכום התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דבר' לד, י).

נתונים אלה מביאים אותי לטעון שמערכת התקשורת בין משה לה' משקפת מצב אידיאלי של דיבור כן וישר המעורר הקשבה הדדית מושלמת.

מתי יכולה להתקיים הקשבה הדדית מושלמת? רק כאשר כל דובר ראשית "מדבר בינו לבין עצמו", ורק אחר כך מעלה את המלים על שפתיו ומביע אותן לאוזני השומע. במקרה זה המלים המבוטאות בצלילי שמע מציינות גם את כוונתו הכנה של מחולל אותן. בבחינת "פיו ולבו שוים" [10].

האם יש ציון נעלה יותר לקשר בין משה לה'?

האם יש תיאור מוצלח יותר לקשר כן ואמיתי בין בני אדם, כל יום ובכל מקום?

זה אפשרי!

זה תלוי רק בי ורק בך, שהיחסים בינינו יתנהלו כך שהמלים המבוטאות תשקפנה את הדיבור הפנימי ולא מסכה או הצגה מצועצעת שלו.

כנות ואמת, הבסיס לקשר בריא בין בני אדם.

 

הבהרות ומראה מקום

[1] ביאליק, "חלפה על פני" מצוטט ב שמואל אבנרי, אפלפלד - ביאליק: במאבק לטוהר הביטוי, הארץ תרבות וספרות 06/07/07, עמ' 1.

[2] גילה דקל, "האמת נחשפת: גברים משקרים יותר מנשים", הארץ חדשות 20/05/10, עמ' 12. אגב, אנשים אם נבהלתם מהמחקר הזה, אל דאגה יבוא מחקר אחר ויציג יחס אחר בין נשים לאנשים...
[3] במדבר ז, א.

[4] פט (89) פסוקים.

[5] בראשית לא, כט; שמות לד, לג; שמ"א כה, יז; תהלים לד, יד; תהלים נב, ה.

[6] יחזקאל ב, ב.

[7] רש"י ליחזקאל ב, ב.

[8] רש"י לבמדבר ז, א.

[9] למשל: מתלבש = מלביש את עצמו; מתרחץ = רוחץ את עצמו; מתפנק = מפנק את עצמו ועוד.

[10] בבלי, פסחים סג, א.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי