לאחר 24 שנים – ושבוע לאחר עזיבתה את הפרקליטות, יורה הפרקליטה אירית באומהורן אש אוטומטית לכל הכיוונים.
מרוב כדורים, היא פוגעת בכמה מטרות, אך מפספסת את העיקריות ושם נעוצות הבעיות הכבדות.
"חזקת החפות" שנעלמה, "הספק הסביר" – שנשחק כתבי אישום פגומים ומהירים. התמשכות החקירות, הטיפול הזוחל בתיקים ופסקי דין כעבור שנים רבות.
מסקנה – מערכת אכיפת החוק זקוקה לטלטלה ויש להפסיק מיד את התופעה הפסולה של ניהול משפטים "בתקשורת".
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
לא עברו ימים ספורים, מאז שעזבה פרקליטה בכירה מירושלים את המערכת והיא החלה בסדרת ראיונות לתקשורת על הקלקולים, העיוותים, התסכולים ואכזבתה מהמערכת.
יפה מצידה – שלא עשתה זאת בהיותה בורג חשוב וחיוני במערכת, וטוב שהצביעה על ליקויים, פגמים וחריגות הזקוקים לבדיקה, הערכה מחודשת וחשיבה יצירתית חדשנית.
פרשת הנשיא (לשעבר) קצב:
לעניין הטיפול בתיק קצב, היתה ביקורת מקיר לקיר על טיפול כושל, פגום, הססני, לא אמיץ ולא מקצועי – הרבה לפני שהפרקליטה פרשה. ובנושא זה האשמים הם: היועץ המשפטי לממשלה היוצא, מני מזוז ופרקליט המדינה דאז ערן שנדר. היועץ מזוז בטיפולו בפרשה בראיונות שלו בתקשורת לפני הגשת כתב האישום ולאחריו, הפר את כללי "הסוב-יודיצה", נתן שיעור גרוע בטיפול בתיק פלילי, עד שניתן ללמד אותו בקורסים באוניברסיטה, איך לא לחקור ולנהל תיק פלילי.
לכך ניתן להוסיף את הטיפול הכושל גם בתיק חיים רמון – תיק הנשיקה.
אבל לפסול את כל תקופת כהונתו של מזוז ולתת לו ציון נכשל מטעם הפרקליטה הבכירה – הוא יותר מאשר "חוצפה" מקצועית שנובעת אולי מתסכולים, מאגו פגוע – ומניעים נוספים לא ידועים לציבור. הפרקליטה הצהירה – שהיא מכירה את היועץ מזוז בקטע הצר של הטיפול בתיק קצב ומכאן להוציא חוות דעת כלכלית זה באמת מוגזם ולא מקובל.
יתירה מכך – כבר לפני הפרקליטה הצהיר עו"ד לדור פרקליט המדינה החדש שגם לדעתו – בסיום התיק של קצב – יש לערוך בדיקה מקיפה.
התמשכות חקירות, טיפול בתיקים מעבר לסביר.
אחת התקלות החשובות בהן יש לטפל, היא בנושא התמשכות החקירות במשטרה, התמשכות הטיפול בפרקליטות והתמשכות ההליכים בבית המשפט.
לא מתקבל על הדעת, מבחינה מקצועית וציבורית, שחקירות ויהיו מסובכות וקשות – יתמשכו לאורך שנים במערכת אכיפת החוק. לדוגמא: משפטו של השר אריה דרעי לשעבר – החקירה + המשפטים תקופה של כ-10 שנים; החקירות של איווט ליברמן – כבר מתקרבות ל-10 שנים ועדיין לא הגענו להחלטות, לשימוע למשפט ולערעור – כלומר: עוד 10 שנים.
משפטו של דוד אפל – הסתיים לאחר 7 שנים ועכשיו מגיע הערעור.
אלה רק כמה דוגמאות בולטות של התמשכות ההליכים הפגומים, שיש לתקנם ולשנותם.
זיכויים כתוצאה מרשלנות בחקירה ובטיפול בפרקליטות.
רק לאחרונה, עובד זר מהפיליפינים, יצא "זכאי" בנס לאחר שהואשם לשווא במרמה, באונס ומעשים מגונים שעשה בקשיש שהיה בטיפולו. בתיק זה עשו צוות החקירה המשטרתי, את כל השגיאות האפשריות, אך זה לא הדליק נורה אדומה בפרקליטות והוא זוכה לאחר מעצר של שלושה חודשים, בהתערבות הסנגוריה הציבורית.
בשנת 2008 – נעצר ונחקר יוסף זוהר – באשמת רצח אביו שהיה חולה ומרותק לכיסא גלגלים. כעבור 5 שנים – זוכה בגלגול קפקאי קלאסי. בית המשפט העביר ביקורת קשה על המשטרה ודרכי חקירתה האגרסיבית והבוטה, תוך השתלת גרסאות וראיות ומאידך רשלנית ומזלזלת. האם זה מקרה יחיד – בספק. יש עיוותים נוספים – סביר להניח שכן.
האם הוציאו מסקנות מקצועיות ואופרטיביות משלל המקרים שצויינו – אני בספק. האם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, המפכ"ל, ר' אגף החקירות – בדקו, חקרו, הדיחו חוקרים רשלניים, העמידו לדין מי שחרג, פעל בניגוד להוראות והביא לזיכויים כתוצאה מרשלנות חקירתית – בספק רב.
הפרקליטות, לשכת עו"ד, בתי המשפט - כאשר מגלים את התקלות, החריגות, לא מקימים קול זעקה ומסתפקים בהערה או רישום בפרוטוקול בית המשפט, ללא מעקב על המשך הנעשה בעניין זה. התוצאה - החוקרים ממשיכים בחקירות השגויות, בטעויות ואת המחיר משלמים נחקרים תמימים וחפים.
כב' השופט המחוזי לשעבר מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, פרסם לפני מספר שנים, שני ספרים, שהם תוצאה של מחקרים השוואתיים בין שיטת המשפט שלנו ושל ארה"ב. נושאי המחקר היו: "חזקת החפות" ו-"הספק הסביר" - שני עקרונות בסיסיים במשפט הפלילי - הפועלים לטובת האזרח, הנחקר, החשוד והנאשם.
מסקנתו של השופט לינדנשטראוס - שני העקרונות האלו - לא חלחלו מספיק למערכת המשפט שלנו. הסיפור שדווח בערוץ 2 (על העובד הפיליפיני שזוכה) - מוכיח שהנושא אקטואלי גם ב-2010.
לדעתי זה מצער מאוד ומפחיד מאידך.
ניהול משפטים בתקשורת:
לאחרונה, אנו עדים לתופעה חמורה, ההולכת ומתפשטת בתקשורת הישראלית של ניהול משפטים בעלי אופי ציבורי תקשורתי, בטלוויזיה, ברדיו ובפנלים שונים במסגרות דיוניות בתקשורת.
התופעה מדאיגה, כשלעצמה, מאחר והיא מסרסת את מהות המשפט, מייתרת את ההליך הדיוני המשפטי, את הליכי החקירה של הצדדים באולם המשפטים ולבסוף גם את תפקידו של השופט, שצריך להכריע ע"ס הראיות שהובאו בפניו בגורלות של אנשים, משפחות, חברות ועסקים.
התקשורת - הופכת את המשפטים, לקרקס תקשורתי, מין סוג של ריאליטי חדש, שבסופו הציבור, כלומר: המושבעים, יחליטו על גורל המשפט ע"י אס.אם.אס בטלפון או באינטרנט.
נשיאת בית המשפט העליון - השופטת דורית ביניש, יצאה לאחרונה למאבק צודק, בזירוז הליכי משפט, קיצור תורים וקנס על משיכת זמן ובקשות דחייה לא מוצדקות.
אבל אני תוהה - למה צריך את זה?
הרי הטלוויזיה, עושה לנו את המלאכה ביעילות, מביאה ראיונות עם המתלוננים, משחזרים את האירוע באמצעות עדי הראייה, ויתירה מכך מצטטים פסקאות מתוך העדויות שנמסרו.
ומעל לכל - קטעים נרחבים מעדות החשוד/נאשם על גרסתו - כולל הסתירות והתהיות שישנן בגרסתו, מובאים בפנינו במלואן.
ואני שואל - את הנשיאה דורית ביניש, את יו"ר לשכת עו"ד יורי גיא-רון, איפה אתם, איפה קול הזעקה המצופה מראשי מערכת המשפט, על העוול, על הסירוס, על הפסול בשיטה החדשה, המייתרת את ניהול המשפט, בפני השופטים.
ואם כך, הם פני הדברים - למה שלא נחזור לשיטה המשפטית של ימי הביניים לאמור: "מבחן האש". הנאשם יועמד למבחן, אם ישרוד ולא יודה סימן שהוא זכאי, לא יעמוד במבחן - דינו נחרץ.
אפשר גם לגוון - בשיטת "הדו-קרב", שהיה נהוג בראשית המשפט האנגלי לאמור: הנאשם העשיר האביר, בוחר לו נציג שילחם ב"דו-קרב" נגד המאשים והמלעיז או נציגו והמנצח - הוא זכאי.
עוד לא שכחה והוכרעה סופית פרשת העיתונאית אילנה דיין והתחקיר שלה בעניין הסרן ממוצב גירית בעזה, שהואשם ע"י התקשורת "בווידואה הריגה", של ילדה פלסטינית לכאורה תמימה בדרכה לבית הספר, למרות שבכיוון הליכתה לא היה בית ספר והאירוע דומה יותר "למלכודת" חמאס.
עוד לא שכחו הדי - פסק הדין של השופט המחוזי סולברג, בה הטיל על העיתונאית והזכיינית, בשל תחקיר זה קנס כספי של 300,000 ש"ח + הוצאות משפט - בשל פגיעה בשמו הטוב של הקצין. וכן בשל תחקיר רשלני, מגמתי, לא מקצועי, מלא סתירות ותהיות, בישול קלטת, עדויות שקר שהיום צריכות לפעול לטובת הקצין ובעיקר בשל העובדה שהקצין זוכה כליל, ע"י בית הדין הצבאי שדן בעניינו בסוגיה זו. יתירה מכך, השופט סולברג מרשיע גם את התקשורת, על חלטורה, רשלנות ורדידות.
ובעוד זה בא, הנה סיפור חדש על סרן אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, המואשם בעבירות חמורות ובנסיבות אפילו יוצאות דופן.
והנה, בתכניתו של אמנון לוי - שומר מסך - בתאריך 4.1.2010 (יום ב') הוקדשה כולה לפרשת הקצין האנס, בהרחבה, בהדגשה ובהתלהבות חריגה ועסיסית.
כזאת עוד לא היתה, במערכת המשפט בישראל - למרות מקרים קודמים בולטים כמו חקירת ביבי נתניהו, חקירת הנשיא קצב, ראש הממשלה אולמרט ואחרים.
כל העדויות, העדים המתלוננת, חוקרי המשטרה, כל מה שנעשה ונשמע בחדרי החקירות, הובאה בגרסת טלוויזיונית, וכל זאת עוד לפני שהחל המשפט, והראיות הוגשו לשופטים.
מבחינה משפטית - מדובר "בסדום ועמורה" מבחינה תקשורתית, בידור להמונים בנוסח הגלדיאטורים ברומא.
רבותי - המצב הזה לא יכול להימשך - או שיבטלו את המשפטים או שימנעו את התופעה התקשורתית הקלוקלת הזו - לאלתר. את התפקיד הזה צריכים למלא - ראשי מערכת שלטון החוק, בלחץ ציבורי ואם צריך בחקיקה ובענישה כבדה.
עלינו להחליט - רוצים מערכת משפט תקינה או קרקס טלוויזיוני.
הפרשיות הלוהטות של הימים האחרונים, מבליטים ביתר שאת, את התופעה של עורכי דין הנאלצים בנוסף לתפקיד הרגיל והמקובל של ייצוג משפטי של קליינט חשוד, עצור או נחקר בעבירות מעוררות עניין ציבורי ועיתונאי - לתפקד גם כדוברים ואנשי יחסי ציבור.
עורכי הדין, בהרבה מקרים נאלצים להדוף את התקפות העיתונות הכוחנית והחטטנית ע"י הופעות מול מצלמות הטלוויזיה, כדי להסביר, לתרץ או לדחות טענות ופרשנויות לפעמים על גבול האבסורד.
שלא תהיה טעות - עורכי הדין לא סובלים מהחשיפה ופרסום תמונותיהם ושמם בעיתונות - הם נהנים מהסיטואציה וסוחטים אותה עד תומה. אין זה מחזה נדיר, לראות עו"ד צועדים עם הקליינט מול סוללת הכתבים, תוך מתן הוראות אחרונות בעלות חשיבות משפטית גורלית תוך לחשושים לעיני המצלמות.
המסקנה – על כל המערכות ביחד ולחוד, לבדוק עצמם מחדש ובעיקר חייבים היועץ המשפטי החדש, ופרקליטות המדינה להדק הפיקוח על חקירות המשטרה, על חוות דעת מקצועיות – וגם בתי המשפט על שופטיו – לגלות יותר ערנות, חדות ואכפתיות, לזכויות יסוד ובעיקר לעיקרון, שנשכח לאחרונה – שהאדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו – ושלא מנהלים משפטים "בתקשורת" – אלא באולם בית המשפט.
מכת ההדלפות – וניהול משפטים בתקשורת
מכת מדינה – שגורמי אכיפת החוק לא הצליחו להתגבר עליה ולפי המאמצים שהשקיעו נראה לי שלא התאמצו הרבה – זה נושא ההדלפות.
העיקרון – שמשפט מנוהל באולם בית המשפט – איבד את ערכו ומשקלו.
התקשורת חוגגת, עם ראיונות של עדים, חשודים ומתלוננים, קלטות חקירה – עוד לפני שהיתה ישיבה אחת בבית משפט. תופעה שיש בה כדי לפגוע קשות בניהול משפט הוגן וכתוצאה מכך גם בתוצאה הוגנת וראויה. כשהמשפט הופך ל"קרקס תקשורתי" – כל עקרונות היסוד המשפטיים – נפגעים ונמחקים.
והערה לסיום:
1. הוא שאמרתי, אין ספק שלפרקליטה הבכירה אחרי 24 שנים במערכת, יש מה לומר ולהציע – אבל אם מחליטים לירות, אז כדאי במטרות החשובות והחיוניות למערכת אכיפת החוק ולחיזוק שלטון החוק.
2. הציבור – רואה בפרקליטות ובבתי המשפט את המעוזים החשובים למשפטי צדק ושלטון החוק. אך לצערנו, עד היום הם לא מילאו את תפקידם כיאות וכמצופה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
