סיננדרום מייבשי הביצות ותהליכי גמילה יצירתית ממנו 

לשם הוצאה לפועל של פרויקט אדיר כל כך, כמו "הקמת מדינה", נדרשו אמצעים רבים, מדיניים, צבאיים ועוד היבטים אנושיים רבים.

 

אחד ההיבטים שכנראה היה הכרחי באותה תקופה היה אלמנט של "הקרבה עצמית". על מנת שהנס העצום הזה יתרחש הכרחי היה שאנשים יתנו למען התפתחות המדינה מעל ומעבר, כולל גם לוותר על צרכים רבים שלהם, לטובת הכל ולטובת הרעיון הנשגב. בל נשכח שברקע היו שנים רבות וארוכות של התמודדות עם אנטישמיות בגוונים ובסוגים שונים ברחבי העולם, כששיאם במלחמת העולם השנייה עם השואה הגדולה של העם הזה, העם שלנו. הזיכרון והרקע הזה יכול היה לדחוף את האנשים למאמץ גדול יותר לייצר מרחב עצמאי, בטוח וקבוע ליהודים.

 

"סינדרום מייבשי הביצות" הוא מושג שהמצאתי, עם קורטוב הומור, על מנת לתאר אנשים שגם היום חשים שהקרבה עצמית הינה ערך עליון, גם אם משלמים עליה במחיר כבד של בריאות נפשית, בריאות פיסית ואיום על התפרקות מערכים חיוניים אחרים בחיי היום יום.

 

בעבר ייבשנו כאן ביצות ונלחמנו במלאריה. היתה הרבה גבורה סביב תרומת היחיד לכלל והתאפקות של סיפוק הצרכים האישיים. הדברים היו תקפים לאותה תקופה וגם הרוח הכללית וההתלהבות מהקמת מדינה התאימה לאותן תופעות. זה התאים אז. היום – זה כלל לא מתאים.

 

היום, למי שלא שם לב, יש לנו מדינה. יש לנו תעשייה. יש לנו ערים, ישובים, מושבים, קיבוצים, מצפים ועוד. יש לנו צבא חזק, משטרה, מכבי אש, בית משפט, פרלמנט. יש לנו גם ספורט ויש לנו חופי ים. יש לנו. אנחנו כאן ואנחנו קיימים. המטרה הזו הושגה. אין עוררין על כך.

 

המטרות שלנו משתנות עם הזמן וכך דרך הטבע.

אחד מהמאפיינים של מצב לא בריא הוא התקבעות יתרה על מושגים ישנים ללא נכונות לקבל את רוח הזמן ואת הצרכים המשתנים של אנשים, סביבה ועוד. היום אין זה נחוץ כל כך ואין זה נכון כל כך שאנשים יקריבו את טובתם האישית למען הכלל, למעט מקרים קיצוניים. היום יותר נכון שאנשים ילמדו שהדבר הטוב ביותר בשביל הסביבה הוא שהם עצמם יתפתחו, יגשימו את עצמם, יאהבו את עצמם, יגלו את השמחה והסיפוק בחייהם ויצמצמו את האירועים שעיקרם "כי צריך בשביל...”

 

במשפחות רבות ובמסגרות רבות יש עדיין את הגלוריפיקציה של אלה שנותנים "מעל ומעבר" למען הכלל, למען המשפחה, למען החברים וכיו"ב. זה נחשב עדיין לערך עליון. השינוי של זה מתחיל ומתקדם כאשר אנחנו מתחילים לשים את הבריאות שלנו באמת במקום הראשון. כל מי שאומר את הביטוי השחוק "העיקר הבריאות" שייקח בבקשה אחריות על דבריו!

 

למען הכלל, למען החברה ולמען ילדיי, חיוני שאהיה אדם בריא ככל הניתן.

 אם איני בריא אני בבעיות, אני צורך אנרגיה מאחרים, אני סובל, צולע, מדדה, שוגה, מתעכב ומתייסר. איני עוזר באמת לאיש כשאני כך. הכרחי שאהיה במיטבי, גם בשביל הכלל. איזה תועלת תצמח לילדיי אם אשתדל יותר בשבילם ואהיה עם פרצוף חמוץ ועצבני? עליי להשתדל למענם תוך הנאה עצמית ולא בשום דרך אחרת. איני יכול להיות "מייבש ביצות" כי אז אני מייבש את הנשמה שלי.

 

לא מעט אנשים שמגיעים לכאן, בעיקר בתחילת דרכם, קצת מסתייגים ממושגי האהבה העצמית הרווחים כאן כל כך, בזכות ההטפה הבלתי פוסקת שלי. תחילה זה עושה אסוציאציה לא נעימה ל"אגואיסטיות", או  - “מה פתאום שאדם ידאג רק לעצמו – יהיה בלגאן!” ודומיהם. הם משוכנעים שאדם מוכרח לעשות למען זולתו. איש אינו מוכרח לעשות למען זולתו. איש מוכרח לעשות למען עצמו ובעשותו כן ישמח גם מדי פעם לתרום מזמנו למען האחר, ובכיף.

 

השאלה היא שאלה של בריאות ותמיד זו היתה השאלה.

גם בזמן הקמת המדינה היתה כאן שאלת בריאות – בריאות העם היהודי. על מנת לקיים חיים בריאים הכרחי היה שלעם היהודי תהיה מדינה. היה זה אידיאל גבוה של בריאות. למען אידיאל הבריאות הזה הוקרבו פרטים רבים.

 

כשאנו מתבוננים היום באותם משקפיים – משקפיים של חיפוש הבריאות, ובהקשר זה גם "בריאות העם היהודי", אנחנו מוכרחים להתקדם קדימה. כל איש וכך גם המדינה, אמורים להתבונן על חייהם במובנים של בריאות נפשית ופיסית כאחד. במצב של בריאות נפשית הכרחי שתתקיים חוויה של הגשמה עצמית. ואם לא זה אז לפחות חוויה של חיפוש ו/או התקדמות לעבר הגשמה עצמית.

 

התורה הפסיכו קריאטיבית אותה אני מלמד ועם עקרונותיה אני מטפל, רואה בחוויות היום – יום של האדם מרכיב קריטי, הן מבחינה אבחונית והן מבחינה טיפולית. הכרחי שאדם ימצא עונג וסיפוק בכמה שיותר מרכיבים בחייו. הכרחי להיות שמח במה שאתה עושה, לפחות חלק מהזמן.

 

ישנם אנשים שמתפקדים באופן חלקי מהבחינה הזו, חיים חיי משפחה מאד לא מספקים, עובדים בעבודות הרחוקות מאד מחוויות ההגשמה העצמית אותן הם יכולים לחוות ואולי אף לא מטפחים תחביבים מיוחדים ומהנים. אנשים אלה מבחינתי הם "מייבשי ביצות". לפחות בחלקם. מדובר באותו חלק שממשיך להגיד - “תגיד תודה שיש לך עבודה!” או - “מוכרחים לעבוד בשביל הפרנסה..אין ברירה אלא לעבוד קשה. כדאי להסתדר עם בני הזוג כי לא יהיה מישהו אחר..". אלה ביטויים של "מייבשי ביצות". ביטויים של "מוכרח" שאינו מתחשב במה שאדם באמת מוכרח. האדם מוכרח להיות קודם כל בריא. ובריא זה מסופק.

 

אז אם לא אמרו לך ואם לא חשבת שכך הוא סדר הדברים, אז אני מציע לך לחשוב שוב. אם זה לא החינוך שקיבלת אז אני מציע לך לחנך עצמך מחדש. “העיקר הבריאות" הוא מושג שיש לשים במרכז ההוויה האנושית ולא לפחד מכך. כשיותר ויותר אנשים דואגים באמת לבריאותם הנפשית כך יוצא שיותר ויותר אנשים שמחים, מרוצים, מסופקים, אנרגטיים, חיוניים ותורמים לסביבתם.

 

הביצות כבר התייבשו. המדינה פועלת היטב.

אנחנו זקוקים כעת ליותר ויותר אנשים שיוכלו להתבונן במראה באומץ ולומר לעצמם מילה טובה מעומק הלב. אנו זקוקים ליותר ויותר אנשים שלא מתפשרים על איכות חייהם ועל חיפוש המיוחד שבהם. אנו זקוקים ליותר ויותר אנשים שמבקשים להיפרד סופית מרגשי האשם המיותרים שלהם. אנו זקוקים ליותר ויותר אנשים שמבקשים להיפרד מהדרמות המיותרות בחייהם ולהמיר זאת ביותר יצירה, יותר יוזמה ויותר חיפוש. אנו זקוקים ליותר אנשים עם חזון אופטימי, שנובע מן הסתם מתוך חווית הגשמה עצמית. ככל שיהיו יותר אנשים כאלה החברה כולה תבריא יותר ותצמח יותר, נהיה מונעים פחות מפחד ואשמה  ונוכל לרכז את מאמצינו בריפוי עצמי, ריפוי החברה שלנו וריפוי כוכב הלכת שלנו.

 

זה לא בשמיים, זה באדמה. אותה אדמה שכבר אינה ביצה שיש לייבש ולמות למענה. אנחנו כבר לא חייבים למות למען ארצנו. אנחנו יכולים לחיות למען ארצנו, ובכיף. וזה, רבותיי, דרך בריאה, טבעית ונכונה לחיות, דבר הרופא.

 

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי