צפינו בסרט "The Tale of Despereaux". הסרט המקסים הזה הוא על עכבר שרדף צדק ותמיד אמר רק אמת. מקסים. הוא נולד עם רצון עז לידע ולהרפתקאות. נמצאים שם כל הרכיבים שעלילה טובה צריכה. אוכל טוב, מוות, חברות, התערבבות תרבותית, להיות עצמך ולהאמין בשביל שלך, מאבק בלחץ, אבירים, לעשות את מה שנכון מול כל הסיכויים. העלילה כולה היא אגדה עשויה היטב.
נהנינו מאוד מהסרט עד ש...
המחשבות שלי נדדו לדברים אחרים שעלי לעשות הלילה. כמה צעקות ויללות היו בבית בליל אמש כשאף אחד לא רצה ללכת לישון בשעה אחת עשרה. כמה אומללה הייתי ליל אמש, כשלושתם השתוללו. לאיזו מלכודת נכנסתי באופן עקבי. אני רוצה שהם יכייפו בחופשות, והליכה לישון בשעה מאוחרת היא חלק מהכיף, אבל אז הם נהיים עייפים מדי, וגם אני נהיית עייפה מידי ומאבדת את כל הסבלנות. ואז הם מאוד מאוכזבים, ואני מאוד עצבנית ורותחת על עצמי ובדרך כלל, בן זוגי נגרר לתוך אופרת הסבון הזו, וזה לא יפה בכלל...
ובתוך רכבת המחשבות שלי, הלב שלי הפסיק לפעום, ואני נלחצתי ופתאום הילדים האלו שיושבים על הספות בשקט ושלווה וצופים בסרט הם האויב. ואני מסוגלת להרוג אותם, אם הם יחזרו על הדרמה של ליל אמש. וכל הדרמה הזו התרחשה, כי האמא, גבי, האחראית על הילדים האלו, ונחשבת מומחית בהורות ואמורה לדעת הכל בצורה טובה יותר...
וזה יכול להמשיך כך הלאה והלאה, וכך למעשה המוח שלנו עובד. הוא מקבל שליטה והוא משתלט על כל התחומים הרגשיים עם הלבטים האין-סופיים. כל הקלאסיקות האלו קורות בתוך הסרט שרץ בראש. פחד מפני הלא מודע, זכרון עבר של החלטות גרועות, קונפליקטים, שיפוט עצמי, ספקות עצמיים, פחד מפני המחשבות של אחרים, אי עמידה בסטנדרטים שקבעתי עבורי.
לכל מה שקרה, אני קוראת מידע רגשי שנאגר במוח. המחשבה נודדת אל נקודה מסויימת ומתבצע תיוג שלה לכל מיני סוגים של מחשבות. (זה יכול לקרות כשאתה מרגיש שעלית במשקל, אחרי מריבה עם בן הזוג או הבוס, אם אין מספיק כסף בבנק, או שעולה זיכרון כואב ממשהו שקרה לפני 25 שנה ואתה חש כאילו זה קרה לפני כמה שעות) אתה מרגיש כבוי ומלא ברחמים עצמיים, מתוח, כועס, פגוע ואז קורבן חף מפשע (בדרך כלל בן זוג או אחד מילדינו) צועד לתוך החדר ואז בום!!! אנחנו שופכים עליהם את הכל. כל המתח והכאב בתוך הנשמה נשפך החוצה בצעקות על האנשים שאנחנו אוהבים שלא קשורים לכל מה שקרה. ואז אנחנו באמת מרגישים גאים בעצמינו. נכון?
אילו הם סוגים של מידע רגשי שנאגר במוח. אנחנו לוקחים נושא אחד שמטריד אותנו ומדביקים אותו אל הילדים שלנו או אל בן הזוג ואז הכל נדבק לתוך המידע הרגשי שנאגר בתוך המוח בבלאגן גדול.
ואז כפי שהמידע מצווה עלי, אני בדרך אקראית וחצופה מכבה את הסרט. "לכו למיטות! עכשיו! זהו זה! הסרט נגמר!" וכמובן מברכת את הנשמות היקרות שלהם שאין להם שום מושג מאיזה כוכב נפלתי ממנו עכשיו.
הערה: למצב הזה אני קוראת מעבר קשוח. זה קורה לנו רבות כשאנחנו תקועים בתוך המידע הרגשי שנאגר במוח. כל אחד עסוק בענייניו. הילדים שלי צפו בסרט, שלך אולי שיחקו במגרש המשחקים, ניהלו מלחמת כריות, צבעו ציורים בשקט, שיחקו עם חברים, ואז אתה אומר להם: "מקלחות! זמן לישון! זמן ללכת!" והילדים משתגעים.
מצב של מעבר קשוח לא מתפקד כאשר אתה הורה. זה מצב לא הוגן כלפי הילד, כי המצב מבוסס על הצרכים ולוח הזמנים של מישהו אחר. צרכי הילד לא נלקחים בחשבון כמו הזרימה הטבעית של הדברים בהם הילד מעורב. אולי היא באמצע פאזל, אולי יהא משכיבה את בובת הבארבי, אולי הוא מנסה לגלוש במגלשה והא כבר לקראת סיום, ופתאום כשאתה מבין שנגמר הזמן, אתה עוצר את הכל.
למה? כי הצרכים שלך הרבה יותר חשובים משלו או כי אתה גבוה יותר ויכול לאיים ולהעניש ויש לך סמכות אז הדברים מתרחשים בדרך שלך? המממממ....
מצבים חלקים הם הוגנים. מצבים חלקים מכירים בצרכים של כל המעורבים ומעניקים לכולם הזדמנות לסיים את העיסוקים שלהם ללא הפרעה. מצבים חלקים גורמים לסיום השהות בחדר עם תקשורת נפלאה המכונה משא ומתן.
אז הם מתבוננים בי בעיני פרא כאילו לחצתי על כפתור (מה שבאמת קרה). הם החלו לבצע כל שילוב אפשרי של יללות, בכי, צרחות, תלונות והכל מגיע לרמה שקשה להאמין שהם רק שלושה במיוחד בהתחשב ביכולת שילוב הקולות שלהם.
אני מיד מזהה את הקושי שבהחלטה שלי ומתנצלת.
"מצטערת. כרגע שמתי לב שנהיה מאוד מאוחר וליל אמש לא עבר עלינו ברוח טובה. אנחנו נסיים לראות את הסרט מחר. את רוצה עוד 5 דקות?"
"לא. עשר"
"מה דעתכם לצפות עד הקטע שבו העכבר נלקח ע"י העכברוש?"
"או.קיי. זה בסדר"
ודיברנו עוד קצת.
הם נרגעו ויישבו את העניין בהסכמה לאורך זמן ההקרנה של הסרט. אני נהניתי מבריזה נהדרת מחוץ לבית על ההר שלי ותליתי המון כביסה לבנה.
וזה משפיע על הדרך בה אני צועדת לתוך המידע שנאגר במוח. במקום להיתפס בתקיעות של המידע הזה, אפשר בעדינות להשתחרר ממנו. ניתן לזהות את המקרים האלו, לשחרר אותם בעדינות החוצה, ולחייך מול היופי והזוהר של הידע המתקיים בתוך העיניים שלנו. לכל אחד מאיתנו יש מאגרי מידע שכאלו. וכולנו יכולים לחבק אותם ובעדינות להזיז אותם הצידה. ובעזרת המודעות הגוברת, ניתן ליצור את המרחב עבור התקשורת , משא ומתן, ומעברים חלקים עבור המשפחות שלנו.
גבי קלף - מאמנת ומטפלת משפחתית. תואר שני בפסיכולגיה.
יוצרת סדנת ההורות "הורות מתוך מודעות"
www.horutsheli.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
