1. רלוונטיות מהווה את אחד מתנאי היסוד לקבלתו של אמצעי הוכחה כראיה בהליך. כלל היסוד הינו כי בעל דין המבקש להגיש אמצעי הוכחה כראיה, חייב לשכנע את ביהמ"ש שאמצעי ההוכחה רלוונטי להוכחת ענין השנוי במחלוקת בין הצדדים. משמעות המונח רלוונטיות מחייבת דיון והבהרה. עם זאת נקדים ונאמר, כי אין בנמצא הגדרה הקובעת מתי אמצעי הוכחה יהיה רלוונטי להליך. לצרכים מעשיים ניתן לקבוע שאמצעי הוכחה רלוונטי להליך, אם ההגיון, המונחה ע"י היקש לוגי, מוביל למסקנה שאמצעי ההוכחה נדרש לצורך הוכחת ענין השנוי במחלוקת בין הצדדים. כך אם המחלוקת העובדתית בין הצדדים הינה בדבר קיומו של חוזה, הרי שיהיה רלוונטי כל אמצעי הוכחה אשר מוכיח או מפריך, במישרין או בעקיפין, את קיומו של החוזה ומאידך לא יהיה רלוונטי אמצעי הוכחה אשר אינו תורם במאומה לשאלת קיומו של החוזה. מודגש כבר עתה כי כדי להגיש אמצעי הוכחה כראיה בהליך, אין זה מספיק שיהיה רלוונטי אלא עליו לעמוד גם בתנאי הקבילות. ראה בפרק זה גם את הדיון במונח קבילות.
2. החקיקה הפדרלית בארה"ב Federal Rules of Evidence (section IV) מנסה ליישב את העמימות הכרוכה בהגדרת המונח רלוונטיות באמצעות שימוש בהגדרה כללית:
“Rule 401: “Relevant evidence” means evidence having any tendency to make the existence of any fact that is of consequence to the determination of the action more probable or less probable than it would be without the evidence."
הגדרה זו אינה יוצרת הגדרה המאפשרת הכרעה חד ערכית בנוגע לרלוונטיות של אמצעי ההוכחה בהליך, אלא מפנה לשכל הישר, ככלי אשר מבחין מתי אמצעי הוכחה נדרש להוכחת עובדה הנדרשת במסגרת הדיון. Murphy נוקט בגישה דומה ואף משתמש בהגדרה טאוטולוגית, אך כזו היוצרת הבחנה ממשית לצורך הגדרת המונח רלוונטית:
“Evidence is relevant if it is logically probative or disprobative of some matter which requires proof. It is sufficient to say, even at the risk of etymological tautology, that relevant … evidence is evidence which makes the matter which requires proof more or less probable”
3. מקור נוסף לבחינת המונח רלוונטיות נמצא במלון החדש של א. אבן - שושן, בהגדרת אשר נבחרה למילה "רלונטי". שם אף נעשה שימוש בדוגמא מבארת מעולם המשפט, בזו הלשון :
" רלונטי, ריליוונטי
השיך, שהוא נוגע במישרין : הסניגור טען כי העדות שנתנה אינה רלוונטית למשפט. דבריו בלתי רלוונטיים לנושא הנידון."
נראה שהשימוש בהגדרות טאוטולוגיות הינו נפוץ ביחס למונח רלוונטיות, אך אין ספק כי לצרכים מעשיים הגדרה מעין זו הינה מספקת.
4. מקור אחרון להגדרת המונח רלוונטיות נמצא בפסיקה. בעניין ע"א 34/71 פרידמן נ. חן פ"ד כו (1) 524 נקבעה הגדרה המשיקה, במידה רבה, להגדרה שהובאה ע"י Murphy, בזו הלשון:
"אימתי שייכת ראיה לענין? תשובתנו היא, כי שייכות לענין תלויה בשניים, דהיינו:
(א) הראיה באה לאמת או לסתור טענה שהועלתה בכתבי-הטענות ונעשתה, עקב כך, לפלוגתא הצריכה הכרעה.
(ב) ההכרעה בפלוגתא עשויה לחתוך את הדין לכאן או לכאן."
5. ניתוח ההגדרות השונות שהובאו מעלה כי הגדרת המושג רלוונטיות טמונה בתוצאה הנחזית עקב הגשת אמצעי ההוכחה בפני ביהמ"ש. אם אמצעי ההוכחה תורם להוכחת הפלוגתאות בין הצדדים - המדובר באמצעי הוכחה רלוונטי. המסקנה בדבר התוצאה הנחזית מהגשת אמצעי ההוכחה, הינה בכל מקרה ענין להיקש הגיוני המונחה ע"י השכל הישר ואין לקבוע מסמרות בסוגיה זו. לדעתנו ניתן למצוא הדרכה מעשית בשאלת הרלוונטיות בהגדרה שהובאה בענין פרידמן, שם.
6. דרישת הרלוונטיות כתנאי מתלה להגשת אמצעי הוכחה כראיה בהליך באה לידי ביטוי מפורש בשני חיקוקים במשפט הישראלי -
הראשון :
ס' 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]–
" מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו." (ההדגשה הוספה)
והשני :
ס' 2 לחוק לתיקון סדרי דין (חקירת עדים), התשי"ח – 1957, בהקשר של חקירת העד -
"בחקירת עד בבית המשפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לענין הנידן ואינם הוגנים." (ההדגשות הוספו)
7. רלוונטיות מהווה תנאי לקבילותו של אמצעי הוכחה כראיה בהליך, אם כי אין לומר את ההפך, קרי, אין הרלוונטיות כשלעצמה הופכת את אמצעי ההוכחה לקביל. בעל דין אשר שכנע את ביהמ"ש כי אמצעי הוכחה רלוונטי להליך, עדיין חייב להוכיח כי אמצעי ההוכחה הינו קביל.
8. תנאי הרלוונטיות מהווה כלל יסוד בדיני הראיות ומטרתו צמצום אמצעי ההוכחה המובאים בפני ביהמ"ש. המצדדים בכללי רלוונטיות נוקשים, טוענים כי כללים אלו מביאים ליעול הדיון ומונעים יצירת דעה מוקדמת, הנובעת מהגשת ראיות שאינן נוגעות למוקד הסכסוך.
9. במהלכו של דיון רשאי ביהמ"ש לחזור בו מסירובו לקבל אמצעי הוכחה שאינם רלוונטיים וזאת מקום שראיות או נסיבות נוספות מצביעות על הרלוונטית של אמצעי הוכחה אלו. בענין ע"פ 70297/00 ( ת"א ) ויצמן נ. מ.י דינים מחוזי כרך לב (8), 937 , נקבע בסוגיה זו :
"בית המשפט רשאי, כל עוד לא קם מכיסאו, לשנות דעתו באשר לרלוונטיות שבעובדה זו או אחרת. אדרבא, בית משפט נדרש שלא לגבש דעה ולא לאטום עצמו בפני התפתחויות במהלך הדיון ועליו להגיע למסקנתו הסופית (גם באשר לרלוונטיות) רק בסוף הדרך, כאשר מלוא התמונה בפניו."
משמע כי אם ניתנה החלטה ע"י בימה"ש והדיון הסתיים, בעל הדין חייב לנקוט בדרך של ערעור, בהתאם לסדרי הדין.
עו"ד יניר הראל
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
