בתי המשפט שלנו, אמורים להגן עלינו, מפני כוחם של תאגידי הביטוח.
אולם, למרבה הצער, תאגידי הביטוח עושים שימוש במערכת בתי המשפט, כדי להתעמר בנו.
כך לדוגמא, סוד גלוי הוא שכדאי לתאגידי הביטוח להתחמק מתשלום תביעות, ולאלץ את המבוטחים לפנות לבתי המשפט. בסופה של התדיינות ממושכת, על פני שנים, הם לא ישלמו יותר מאשר היו חייבים לשלם מלכתחילה. בינתיים, מבוטחים רבים מתייאשים ולא מממשים את זכויותיהם. אחרים נכתשים ולבסוף מתפשרים. אלה ואלה מעשירים את הבעלים, המנכ"לים ושאר מנהלי תאגידי הביטוח.
בתי המשפט שלנו אמורים להגן גם על ילדינו, מפני אנסים וסוטים למיניהם. אולם גם כאן, למרבה הצער, לאנסים, בחסות ההליכים הממושכים בבתי המשפט, לא כדאי למהר לפצות את קורבנותיהם.
על פי ההליכים הנהוגים בבתי המשפט, הילדה הנאנסת צריכה לעבור שוב שבעה מדורי גיהינום, משך שנים, כדי להוכיח את נזקיה. הורים רבים מעדיפים שלא להתעסק עם בתי המשפט, או להתפשר, כדי למנוע מילדתם פגיעה נוספת.
מצב בלתי נסבל זה, יכול היה להיפתר על ידי הטלת פיצויים עונשיים. הרעיון של הטלת פיצויים עונשיים הוא עתיק יומין. שימוש בפיצויים עונשיים הוא אפילו "מצוות עשה של תורה", כך לפי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה. ידעו המנוולים כי עוולתם תעלה להם באובדן רכושם. ידע מי שעושה שימוש מזעזע שכזה במערכת בתי המשפט, כי בסוף ההליך הוא עלול לשלם עשרות מונים יותר ממה שהיה יכול לשלם בטרם אילץ את קורבנו להיזקק לבתי המשפט.
אולם בפועל, מטעמים שאי אפשר לתפוס אותם, בתי המשפט שלנו מדקדקים עם הקורבנות וחסים דווקא על מי שעושה בבתי המשפט שימוש כדי להתחמק מתשלום.
בימים אלה, כפי שנראה מייד, אותתה נשיאת בית המשפט העליון כי אפשר להמשיך ולעשות שימוש לרעה בבתי המשפט ללא חשש.
פ' התעלל מינית בילדתם בת השש של שכניו. חוות דעת של המכון הפתולוגי, קבעה כי הוא גם אנס אותה. אולם במשפט הפלילי הורשע פ' רק ב"ביצוע מעשים מגונים".
השופט הפלילי הביע סלידה: "מעשיו של פ' הינם מכוערים ובזויים", קבע השופט, "הם בוצעו בילדה רכה בשנים, על ידי אדם שהיא ומשפחתה נתנו בו את אמונם... תפקידו של בית המשפט הוא לשמש מגן לילדות קטנות כנגד מעשים אלה...".
דברים כדרבנות, אולם כדברי המשורר "נשיאים ורוח וגשם אין". בסופו של יום, השופט הפלילי גזר על פ' 3 שנות מאסר וחייב אותו לפצות את הילדה ב- 5,000 שקל.
כדי שחס וחלילה פ' לא יבויש בפומבי, כדי שלא נדע להזהיר את בנותינו מפניו, הוטל איפול על זהותו של פ'.
הוריה של הילדה לא הסתפקו בפיצויים המגוחכים שנפסקו במשפט הפלילי והגישו תביעת נזיקין אזרחית נגד פ' בבית משפט השלום ברמלה.
השופטת אסתר נחליאלי-חיאט שמעה עדויות על מצבה הרפואי של הילדה, על המשברים שפקדו את המשפחה, על הצורך להעתיק את מקום המגורים ולהחליף בית ספר, על הטראומה שבחקירה על ידי חוקרת נוער.
עבור כל הסבל והייסורים שעברה הילדה ומשפחתה פסקה השופטת פיצויים בסך 146,410 שקל. מסכום זה, הקפידה השופטת לקבוע, אין לשכוח לנכות את 5,000 השקלים שנפסקו בהליך הפלילי. חס וחלילה שפ' ישלם 5,000 שקל מיותרים.
ההורים ביקשו מהשופטת להטיל על מי שפגע בילדתם פיצויים עונשיים.
לא, השיבה השופטת. פיצויים עונשיים מתאימים רק למקרים חריגים ויוצאי דופן בחומרתם. מעשהו של פ' "ראוי לכל גינוי", אבל לדרגה של "יוצא דופן בחומרתו" הוא לא מגיע.
אין לשכוח, מיהרה השופטת להבהיר, שפ' הוא אדם עם עבר נורמטיבי, אזרח מן השורה במשך עשרות שנים, ללא רבב. "זו מעידתו הראשונה... אין ספק שפ' כבר שילם מחיר יקר בעצם העמדתו לדין והרשעתו, וכל שכן הוא ימשיך לשלם מחיר יקר בריצוי מאסר בפועל, ובתשלום הפיצויים".
ההורים פנו לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. אולי שם יבינו את כאבנו, סברו ההורים לתומם.
לא היה מקום לערעור, פסקו שלושת שופטי המחוזי, אילן שילה, מיכל נד"ב ומאיר יפרח. הם דחו את הערעור וחייבו את ההורים לשלם למי שהתעלל בילדתם הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.
אסור שפ' יסבול מחסרון כיס, הרי עורכי דינו לא עובדים חינם.
ההורים פנו לבית המשפט העליון.
"מדובר במקרה עצוב וקשה", במילים אלה פתח השופט אליקים רובינשטיין את פסק דינו. יחד עם זאת, קבע השופט רובינשטיין, אין לפסוק פיצויים עונשיים.
פיצויים עונשיים, הבהיר השופט רובינשטיין, "נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק". אולם, מוצדק לפסוק אותם רק "במקרים חמורים במיוחד". על אחת כמה וכמה, כאשר המזיק כבר נענש במשפט הפלילי. כאן רק במקרים חריגים שבחריגים, ישית בית המשפט פיצויים עונשיים. המקרה של פ' אינו חריג שבחריג, פסק השופט רובינשטיין ודחה את ערעור הילדה ומשפחתה.
השופט יורם דנציגר, הצטרף אל השופט רובינשטיין. "למרות הסלידה המובנת מאליה ממעשיו המכוערים והבזויים של פ', הרי בהתחשב בעונש הפלילי המשמעותי שהושת עליו, אין מקום להטיל עליו גם פיצויים עונשיים".
רק השופט אליעזר ריבלין, בדעת מיעוט, סבר כי הילדה קופחה בפסיקת הפיצויים וכי יש להכפילם. לדעתו, לעובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי אין נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצויים עונשיים בתביעת נזיקין, במיוחד לאור הסכומים הנמוכים הנפסקים בהליך הפלילי.
בסופו של יום, הילדה לא זכתה בכל תוספת גם בבית המשפט העליון.
אולם ההורים לא ויתרו. חדורים באמונתם במערכת הצדק הישראלית, הם פנו אל נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש וביקשו ממנה להורות על קיום דיון נוסף בסוגיה, בהרכב מורחב יותר.
"אין הצדקה לקיום דיון נוסף", קבעה הנשיאה בהחלטה קצרצרה. אכן, היא מודה, ניתן לומר כי בפסק הדין של שלושת שופטי העליון יש פיתוח מסוים של ההלכה בדבר הנסיבות בהן ייפסקו (או לא ייפסקו) פיצויים עונשיים. פיתוח הלכתי זה אינו נעדר חשיבות, אולם לא כל פיתוח הלכתי מצדיק את קיום ההליך הנדיר והייחודי של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.
בכך למעשה נסתם הגולל סופית על מוסד הפיצויים העונשיים במשפט הישראלי. אנסים, תאגידים מסחריים, מעוולים, חברות ביטוח, ומתדיינים סדרתיים אחרים, העושים שימוש יומיומי לרעה במערכת בתי המשפט, כדי לייאש את כולנו מלשאוף לצדק, יכולים לנשום לרווחה.
בשולי הדברים נבהיר כי המקור לעמדת השופטים נעוץ בתקופות בהן בני האדם נחשבו צמיתיו של הריבון (המלך ברוב המקומות). גופם, נשמתם, כבודם, כל אלה היו שייכים לריבון. אנס שחילל את תומתה של ילדה, פגע לפיכך בריבון. על פי גישה זו, האנס חייב לשאת בעונשו כלפי הריבון, לא כלפי הילדה הנאנסת.
עד להתפתחות דיני הנזיקין, העבריין אפילו לא היה חייב לפצות את הקורבן על נזקיה הגופניים.
עם התפתחות דיני הנזיקין בעולם, תוך הודאה שהדבר נעשה בהשפעת המשפט העברי, השופטים החלו להתבונן גם על הקורבן. האנס במעשיו פגע בריבון והוא חייב לשאת בעונשו כלפיו, אבל הוא הזיק גם לילדה הנאנסת וחייב לפצות אותה.
על פי גישה זו, האנס חייב להיענש, אולם את עונשו עליו לשאת רק כלפי החברה, באמצעות המשפט הפלילי, במאסר ובקנס.
לעומת זאת, כאמור את הילדה שאנס, עליו לפצות, באמצעות דיני הנזיקין, רק עבור נזקיה ובמדויק, מבלי שיסבול "חסרון כיס", חס וחלילה.
אולם גם בגישה זו, חלו התפתחויות. בעולם שבו גופנו שייך קודם כל לעצמנו, בחברה המקדשת את כבוד האדם, חל שינוי גם בהשקפת השופטים בעולם המערבי. רבים מהשופטים במערב, כמו גדולי המשפט העברי הרבה לפניהם, הגיעו למסקנה כי אין זה צודק וגם אין כל בסיס לכך שהאנס ישלם את עונשו לחברה בלבד. אכן נכון שהאנס הפר את המוסר הציבורי והוא חייב להיענש, אבל החברה לא ממש סובלת מהמעשה הפלילי של האנס. מי שסובל באמת ויסבול שנים רבות בעתיד היא הילדה.
על פי השקפה זו, ראוי שהאנס ישלם את עונשו לא רק לחברה, אלא גם ובעיקר לילדה הנאנסת. לפי גישה זו, אפילו נכון יותר, שהאנס ישלם קנס בעיקר לילדה, בפיצויים עונשיים, שישקפו את סלידתה כבן אדם שגופו ונשמתו חוללו על ידי מעשיו הנפשעים.
אולם כדי שהשקפה זו תוחל במדינת ישראל, דרושה מנהיגות שיפוטית, משכמה ומעלה, דוגמת הרמב"ם. אנו מאמינים שקיימת מנהיגות כזו בין שופטינו. למרבה הצער, עד כה, היא לא באה לידי ביטוי.
15.4.2010 מסמך 783
לקבלת פסק הדין המלא לחץ כאןמשרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
