מטמוניות של זהב 

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"וכי תבואו אל הארץ...ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור, כנגע נראה לי בבית" (ויקרא י"ד/לג'-לה').

צרעת הבית היא אחת משלושה נגעים המוזכרים בפרשות "תזריע-מצורע" (נגעי הגוף, נגעי הבגד ונגעי הבית) אך היא מוזכרת בנפרד משני הנגעים האחרים, ובהקשר לכניסה לארץ ישראל. משמע - היא מופיעה רק בארץ ישראל.

בנוסף, מציין הכתוב בצרעת הבית: " ובא אשר לו הבית והגיד לכהן...". אומרים על כך חז"ל: "אשר לו הבית - שלא ישלח ביד שליח". מכאן, שעל בעל הבית בעצמו לבוא אל הכהן ולספר לו על הנגע שראה בביתו. אם כן, מה יעשה בעל בית חולה או זקן שאין ביכולתו ללכת אל הכהן? עונים על כך חז"ל, שמהמלה "ובא" ניתן ללמוד שבמקרים חריגים יכול לבוא אל הכהן שליח במקום בעל הבית, כדי לספר לו על הנגע.

הלכה זו טעונה בירור, כי אם זו מצוה המוטלת על גופו של בעל הבית, מדוע ניתן לעשותה על ידי שליח? הלא מצוות שבגופו של האדם, כמו תפילין או ציצית, אין אפשרות לבצע ע"י שליח. ואם אין זו מצוה שבגופו, מדוע אי אפשר תמיד למנות שליח, אלא רק במקרה שבעל הבית זקן או חולה? בנוסף, בצרעת הבגד אין ציווי "אשר לו הבגד" אלא רק "והראה את הכהן". במה שונים שני הנגעים?

ניתן להסביר עניין זה בעזרת דברי ר' שמעון בר יוחאי: "כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות. מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא (מטמון)..." ומסביר רש"י: "בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". מכאן ניתן להבין שהפסוק "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן", הוא בגדר המלצה טובה. כי אם בעל הבית יודיע לחבר או לשליח ללכת אל  הכהן ולהודיע לו על הנגע אזי עלול אותו שליח לראות את עצמו כשותף למטמון שיתגלה ויבקש חלק מהמטמון. אך אם בעל הבית הוא זקן או חולה ואינו יכול לגשת לכהן בעצמו, יאלץ לשתף בסודו עוד מישהו שיתווך בינו לבין הכהן.

שמעתי סיפור אמיתי מחבר טוב שנולד בהונגריה ונסע יחד עם הוריו המבוגרים לטיול שורשים. הם הגיעו לכפר הולדתו וזיהו את הבית בו גדל ונאלץ לעזוב בילדותו בגלל רדיפות הנאצים ימ"ש. הם נקשו בדלת והאב הסביר לגוי שפתח את הדלת שבנו נולד בבית הזה והוא רוצה להראות לו את החצר, הבית והנחל הזורם מאחור - משם שאבו מים לצרכיהם. הגוי חשש שהיהודים באים לקחת את רכושם, הוא פתח בצעקות רמות וגירש אותם באיומים קשים. הם עזבו את המקום באכזבה גדולה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר... האבא הלך לצרכניה של הכפר וסיפר לבעל הצרכניה וסיפר לו שבזמן המלחמה נאלץ לעזוב את הבית בכפר, אך לפני שעזב את ביתו הספיק להטמין מטבעות ותכשיטי זהב רבים בקירות הבית. כעת חזר כדי לספר לדיירי הבית באיזה קיר החביא את המטמון, על מנת שימצאו אותו ויתחלקו בו שווה בשווה. אך לצערו, האיש גירש אותו בצעקות ואיומים ולכן הוא עוזב כלעומת שבא.

כעבור שלוש שעות חזרו, חברי והוריו, לרחוב ביתם וראו שכל רהיטי הבית הוצאו החוצה ועשרות אנשים עם פטישים מנפצים את קירות הבית, כדי למצוא את "המטמון המדומה". זו היתה נקמתו של היהודי המסכן שנגזל ממנו רכושו ואף לא הורשה לבקר בביתו.

                                                                                                דוד איינהורן

מנכ"ל ארגון "אור לנוער"חבר בעמותות "רוח טובה" "החוויה היהודית"מנהל קשרי חברה וקהילה ב"קמפוס מופת למדעים",אחראי על מיזמים חינוכיים ,קשרי קהילה ומשימות לאומיות בפרוייקט "מצליח" -מצויינות לימודית חברתית, מנהל אתר "תורה" http://www.torah.in/he>

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי