בחתירתו אל שיא הנבואה פשט משה מעליו כל נגיעה אישית גשמית, לחם לא אכל ומים לא שתה ונעשה נאמן לדרכי ה' מאין כמוהו - "בכל-ביתי נאמן הוא". כשם שגבולות הכישרון הם חסד ויעוד מהקב"ה, כך גם גבולות ההכרה השכלית וההארה השכלית הם חסד ויעוד מה'.
לבושתנו, אחרי השיא של החסד האלוקי בקריעת ים סוף ובמעמד הר-סיני,במקום להתעלות ולהמשיך להתעלות, העם הידרדר לחטא העגל. אם אפשרית הידרדרות שכזאת אחרי החסדים של הקדוש ברוך הוא, משתמע גם מפרשת כי תשא כאילו הכל הבל, כנאמר בקהלת.
מציאות השטח הוכיחה שהעם לא יכול היה להתעלות כמשה, ולא יכול היה לסור הרבה מן הצרכים הגשמיים. העם נזקק ללחם, למים, לבשר, ובהיעדרו של משה האיש, שפרש מן העם כדי לקבל את הלוחות, התדרדר העם עד כדי הזדקקות גם לעגל מסכה.
לפרישות מן העם בעת השהייה בהר, היה חלק בהידרדרות של העם בחטא העגל וכך גם במתן תורה השני: פני משה קרנו (שמות ל"ד, כט), אך העם ירא היה מגשת אליו וביקשו ממנו לשים מסווה על פניו. בשיא - הביאה התעלותו הרבה של משה בהר לקרינת עור פניו. קרינת עור פני משה נגרמה מהקרינה של האספקלריא המאירה. בתהום, עם רדתו מן ההר, הביאה הנפילה בחטא העגל לאיבוד יכולתו של העם להביט בפנים הקורנות של משה. לכן צריך היה משה לשים מסווה על פניו. במתן תורה הראשון לא התקשה העם בתקשורת עם משה(שמות כ', ט"ז:"ויאמרו אל-משה דבר-אתה עמנו ונשמעה ואל-ידבר עמנו א-לוהים פן-נמות"), אולם אחרי מתן תורה השני שנערך ביחידות, בהר, בין ה' למשה, יש לו לעם בעיית תקשורת עם המקבל הראשון של האור הנצחי.
בעקבות השתלשלות האירועים במתן תורה הראשון, משה רבנו היה מוכן להקריב את קרבן הכפרה כדי שה' יסלח לעם בבקשו "מחני נא מספרך אשר כתבת"(שמות ל"ב, ל"ב). במתן תורה השני מבקש משה מה' "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו (ל"ד,ט). הסליחה ובקשת הסליחה בדרך ההתנפלות לפני ה' שוברות את המחשבה הפשטנית בנושאי השכר והעונש. עד מתי ימשיך העם לא לוותר על שגרת הנוחות הפשטנית שלו ולא להתנפל לפני ה' בעד משה ודומיו, למען לא יאבדו בחירי ישראל שבזכותם ניתן ערך לכלל ישראל ולכל יחיד בישראל?
רק במאמצים אין קץ, תוך שבירת השיגרה הפשטנית ופריצת המחשבה השגרתית הנכנעת ליצר הרע, יוכל העם להתעלות בדרך ההידבקות בתורת ה' ובמצוותיו, כלומר בדרך ההליכה אחרי ה' והלמידה ממידותיו. לכך מסתייעים באירושין של קשר התפילין. בכוחו של קשר התפילין לסייע לאדם להתעלות מעבר לשיגרה המסוכנת ולתקן את פגם ההינתקות וההתרחקות משליחי ה' ומתורתו. כל זאת - מתוך הידיעה הברורה, שלעולם אי אפשר יהיה למחוק את הפער בין הא-ל לאדם. בפרשת כי תשא מובע רעיון זה בדברי ה' אל משה:"ויאמר לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ').
קורה שהצדיק אובד בצדקו כשצדקו כולל עד מסירות נפש ועד בכלל למען טובת עמו. הצדיק דואג לכלל ומוכן להקריב קרבן את עצמו. לעומתו, הרשע דואג לעצמו ומוכן להקריב אחרים על מזבח נוחיותו. חובתנו היא להתפלל בעד הצדיקים וכן להתעלות במעשינו, כדי שלא יהיה צורך שצדיקים שבנו יאבדו למעננו. מיתת צדיקים יוצרת מציאות לא שגרתית עגומה. גם התעלות אפשרית של העם בתפילות היא מציאות לא שגרתית ובתור שכזאת בכוחה להיות משקל- נגד כנגד המציאות העגומה בה צדיקים נעלים משלמים בחייהם על עוונות הדור.
על הקשר ההפוך בין מצב הדור לבין מצב הצדיק בתקופות בהן קיימת בעיית תקשורת בין העם לשלוחי ה' אפשר לומר דבר נוסף. בתקופות אלה מן הראוי שצדיקי הדור יבקשו את האיזון הרגיש אשר יכפר על חטא העגל החוזר בלבושים ובגלגולים שונים בכל דור ודור. מחירה של בקשת איזון זו הוא בוויתורים של גדולים בישראל על השגת האור הגנוז לצדיקים-תוך פרישות. כדי למסור את נפשם בעד עמם צריכים גדולים בישראל להסכים להיות בתוך המחנה ולא לפרוש ממנו. באופן זה יש סיכוי שהעם המתרחק יתחיל לרצות להתקרב אל הצדיק המתקרב.
במאמציו לזכות בסליחה על חטא העגל מבקש משה מה' - "ועתה אם-תשא חטאתם ואם-אין, מחני נא מספרך אשר כתבת ... ...ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו, כי עם-קשה-עורף הוא וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו: " , בקשה זו נזכרת במדרש הדן בבקשתו של משה לעבור ולראות את הארץ: "אמר לו הקב"ה משה, אין אתה יודע מה לעשות. אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין. אמר לו אם "אעברה נא" אתה מבקש לקיים, בטל "סלח נא"; ואם "סלח נא" אתה מבקש לקיים, בטל "אעברה נא".אמר ר' יהושע בן לוי, כיון ששמע משה רבנו כך, אמר לפניו, ריבונו של עולם - ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם" (דברים רבה, פר' ז'). לפי הגירסה בתנחומא על ואתחנן - "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל".
האמירה "יאבד משה" קשה ביותר. האומנם חפץ היה משה באובדן מאה או אלף כמותו? לפי שיטתנו, אולי יש להבין זאת כך: יידחה המועד של השבת האור הגנוז לגן העדן של הצדיקים עלי אדמות - ובלבד שלא תנגע צפורנו של ישראל, כל עוד לא התעלו כולם במאמצים אין קץ להליכה באור ה' ובאורו בלבד (דחייה זו היא אבידה גדולה לכל אחד מהמאה או מהאלף הדומים למשה).
רש"י מציין על הפסוק "וירא א-להים את-האור כי-טוב ויבדל" את הדברים הבאים:"אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה. ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא...". "דאמר רבי אליעזר אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו , כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן". (חגיגה,י"ב, ע"א). מצבו של הדור קורא לטעמנו לצדיקים להסכים לאבד את גן העדן העליון המתקיים בינתיים בדרך הפרישות ולהתקרב יותר אל המחנה. מצד אחר,כל הרוצה להתעלות למדרגתם של צדיקים, צריך לקיים - אסורה נא מכאן, - מגשמיות ואינטרסנטיות צרה, כדי להתקרב לשם - אל אחיזה בערכי הנצח המתמידים לעד(השוו דברי משה במעמד הסנה, שמות ג',ג').
הכפרה על הנפש מובנת בשלב ראשון, כיצירת איזון רגיש שבין חטאים מצד אחד למעשי צדקה וחסד מצד שני. בשלב שני, נדרשים כבר לרפואה מונעת, בשימת דגש חזק יותר על שמירה ועשיית מצוות ה' בתורתו. כך, הרחק מעגל מסכה, אין יראים עוד מגשת אל תורת משה. הרחק מעגל מסכה, לא יהיה עוד צורך במסווה. כל אשר עשה משה יאיר אז היטב את עיני כלל ישראל ואת עיני כל יחיד בישראל.
כשעולים בהר ומגיעים לפסגתו, לשיא גבהו, עומדים על שני מדרונים: זה שהעלה אל השיא וזה שמעבר לשיא. כל-עוד האדם והעם חותרים אל השיא, יש כיוון תנועה אחד, אבל כאשר מגיעים לפסגה, צריך כוחות כבירים כדי להישמר להיות עליה. זה נובע מכך שהכוחות העצומים שנזקקו להם כדי להעפיל לראש ההר, אחרי השיא, מבקשים פורקן אשר בנתונים בלתי מבוקרים, יכול לדרדר לאפיקים מסוכנים, אם אין מנהיג דגול המיטיב להנהיג את העם.
הכישלון בחטא העגל, זרע זרעים רעים לעתיד. הדוגמה הבולטת לכך, היא של ירבעם בן נבט אשר הכניס שני עגלי זהב ואמר עליהם "הנה א-לוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', י"ב, כ"ח).
יחד עם זאת, בפרשתנו יש תרופות שבכוחן להרחיקנו מנפילה דומה לחטא העגל; קדושת שמירת שבת שמלאכת בניית המשכן אינה דוחה אותה; הישמרות ממאכלים אסורים כמשתקף מהאיסור של בשר בחלב, "לא-תבשל גדי בחלב אמו" (ל"ד, כ"ו); מצוות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה בשלוש הרגלים (בחג המצות, בחג השבועות, ובחג הסוכות = חג האסיף). מצווה גוררת מצווה ושכר מצווה - מצווה. כי נכנסים למעגל שבתוכו קל יותר לעשות מצוות נוספות.
אמצעי נוסף המסייע להשתלבות במסלול של מעשים חיוביים קשור בתרומת מחצית השקל:
מחצית-השקל בשקל הקודש רומזת על הציווי הנצחי להשליט המחצית של יצר-טוב שבנו על המחצית של יצר רע שבנו. כולנו מצווים להשליט מחצית טובה שבנו, על מחצית רעה שבנו, ובזה יהיה כופר נפשנו במידה שווה.
ה' שומר את הבטחתו לישראל, וגם אם חס ושלום לא תעמוד עוד זכות האבות, עדיין תעמוד לנו זכות מסירות נפשו של משה, שביקש "מחני נא מספרך"... אם חלילה לא יסלח ה' לעמו. בזכותו אנו מובטחים שזכות סדר אמירת י"ג מידות תעמוד לנו, ולעולם לא ייתם חסד ה' עם עמו ישראל. מאתנו נדרש לשמור מצוות ככתוב "את חג המצות תשמור" עד "לא תבשל גדי בחלב אמו"(שמות ל"ד, י"ח-כ"ו). ובזכות השמירה - שמירת המצוות, "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" במהרה בימינו,אמן.
גדליהו רחמן: גדלי-הו רחמן השיב את נשמתו לבוראו בד' אלול תשס"ט. המאמר נלקח מעזבונו של גדליהו זצ"ל שהיה בוגר האוניברסיטה העברית במקצועות מתמטיקה ופילוסופיה. פרסם מאמרי הגות רבים וכן ערך בשנים תשכ"ח-תשל"א ביטאון להגות יהודית בשם מ.ת.ת (מציון תצא תורה).בשנת תשס"ה יצא לאור ספרו "פרוזדור הקליטה בעולם של חמישה ממדים" בהוצאת ספרים "מ. מזרחי".
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
