שנוי בחיים
יש רגעים בלתי נשכחים בחיים.טעם הגלידה בפעם הראשונה.האהבה הראשונה.הנשיקה הראשונה.טקס סיום הטירונות.טקס סיום קורס הקצינים, טקס הענקת תעודת התואר השני ועוד רגעים ברורים ומוגדרים של ריגוש עילאי וזיכרון צרוב תודעה.איני ילד,אני מעל גיל חמישים וחוויתי אי אלו דברים בחיי.
יש לנו גם רגעים בלתי נשכחים בהיותם כה שליליים.הדחייה הראשונה בגיל הבגרות על ידי מושא חלומותיך,הכישלון הראשון בבחינה.הטסט על הרכב שלא עברת, הגילוי שיש לך מחלה/פגם/ליקוי שנשאר איתך לעד ומהווה חלק ממך.הפרידה הראשונה,הגירושין.
יש גם רגעים שמשנים את חייך לעד.נדירים יותר הם אותם רגעים שבהם שונו חייך לבלי חזור ואתה יודע זאת. נדיר ביותר שאתה רואה וחש ומבין את עוצמתו של הרגע בו בזמן שהוא מתהווה.ברגע האמת כפי שנהוג לומר. זכיתי לכך, זכיתי להיות ולחוש את אותו רגע בחיים ברגע שבו זה קרה.חש זאת ומבין זאת.חוויתי רגע מעין זה לפני למעלה משנה.חי אותו עד היום ויודע שאמשיך לחיות אותו עד סוף ימי.חיים שלאחר השינוי ההוא.
ההתחלה לא הבטיחה רבות.היה זה יום חורף קר למדי.שהיתי באותו יום בדרום.זמן מבצע "עופרת יצוקה".אני בשל תפקידי מצוי בשדרות ובאשקלון, שומע את האזעקות, רואה את ההרס שגורמים הטילים הנוחתים.חש את עקצוץ הפחד המלווה אותי ללא הרף.נוסע בכבישים ריקים למחצה.פוגש בשוטרים אמיצים הממלאים את תפקידם נאמנה, משוחח עם כבאים ועובדי מד"א הנכונים לכל קריאה.חווה את אימת התושבים, את חוסר היכולת להתמודד מול טילים נוחתים הזורעים הרס בקרב אוכלוסיה חפה מפשע.
בערבו של יום מתיש זה הגעתי לביתי ברחובות.פותח כמעשה שיגרה את האינטרנט ומציץ באתר הכרויות שבו אני מצוי. "אשמח להכירך" הייתה הודעה שהמתינה לי.זאת כתגובה לפנייתי אליה.אל אותה אישה מהצד השני של החיים.צרפה מספר טלפון.לאות כבדה ירדה עלי.שקלתי באם אני רוצה לצאת שוב ,לפגוש, להכיר...שוחחנו במשך כשעה.זו הייתה שיחה סתמית למדי, שיחה בין שני אנשים שאינם מכירים ,אנשים למודי אכזבות ממפגשים אקראיים אותם Blind dates.שוחחנו והחלטנו להיפגש.אני הצעתי זאת והיא הסכימה.ניפגש בעיר שלי היא הוסיפה בפתח תקוה. התלבשתי בכל מה שמצאתי בארון הבגדים ונסעתי לאיטי לכיוון מקום הפגישה.
נסעתי לשם, מרוקן מרגש,נסיעה לשם הנסיעה.קבענו להיפגש בקניון סירקין.כמנהגי הגעתי לשם לפני הזמן.היא צלצלה והתנצלה שתאחר כי הדרכים בתיקונים שונים.חיכיתי לה בכניסה לקניון.אבל, כמו בכל ספור טוב גם לקניון הזה יש שתי כניסות ראשיות. "הגעתי" היא הודיעה לי טלפונית. "אני כאן ואיני רואה אותך" עניתי במעט מבוכה.לקח לנו מספר שניות להבין שאנו בשתי כניסות שונות.
קבענו שנצעד אחד לקראת השנייה וניפגש.צעדתי לקראתה,ראיתי אותה מרחוק ואז זה קרה..באותה שנייה שראיתי אותה.אלוהים עדי שזה היה הרגע ששינה את חיי.ידעתי זאת.אין לי מושג מדוע ידעתי.פשוט חשתי הרגשה של שוני.הרגשה של אאורה.אין לי שמץ של הבנה מדוע זה קרה.זה קרה כאשר ראיתי אותה ממרחק של שלוש מאות מטרים.ראיתי אישה מרחוק, עטופה במעיל.זה כל מה שראיתי וזה הספיק לי.עד היום איני מבין מה קרה.איני יכול לשער אפילו מה התרחש באותו מרחק שבנינו.צעדתי לקראתה ולבי פעם בעוצמה רבה.התרגשתי ולא יכולתי לשלוט בכך.צעדתי לקראתה והיא לקראתי והתחלתי, פשוט לאבד את עצמי.לאבד את השליטה העצמית ,את ארשת הפנים הרצינית שלי השמורה לסוג כזה של מפגש.חשתי תחושות עמוקות שמעולם לא חוויתי.הרגשתי את עצמי נאבד בתוכה.מתמזג לכדי ישות אחרת של נתינה וקבלת האחרת לתוכי.
התאהבתי בה ממרחק בלי כל סיבה הגיונית, ללא הסבר לוגי,ללא יכולת להבין זאת.מאוהב בה עד היום.לפחות ,עתה, יכול להבין מדוע.
נפגשנו לבסוף.צעידה של מאה וחמישים מטרים מצידי, אולי מאתיים ואת השאר היא צעדה.הבחנתי בה.ראיתי אותה.לבי לא פסק לפעום במהירות.ההיפך הוא הנכון.ראיתי את חיוכה צחור השיניים,
התבוננתי בעיניה הכחולות ושלווה נחתה עלי.שלוות המציאה.לקחתי את ידה בידי וכך ללא אומר ומילה צעדנו והפעם יחדיו לכיוון הרכב שלי.
נכנסנו לרכב."לאן?" שאלתי."קפה בגבעה" היא ענתה.לא זוכר יותר כלום מאותה פגישה.לא זוכר על מה שוחחנו. נאבדתי בעיניה הכחולות,בחיוכה המדהים, בגופה ובתוכה.זוכר רק את הרגע המכונן שלנו כהמשך ישיר לפגישה.ביקשתי ממנה לקום ,ככה סתם באמצע הפגישה באמצע החיים.עמדנו,התחבקנו ארוכות."את שלי,את יודעת זאת, נכון?" לחשתי באוזנה."אתה שלי" היא ענתה לי והתרפקה עלי.כך ,מחובקים באמצע בית קפה ייסדנו את הקשר והאהבה בינינו.נפרדנו לאחר שעות של פגישה.פגישה שבה חשתי כל כך שייך, כלל כך בטוח ומוגן.פגישה של שייכות הדדית של שנינו.זה היה כה חסר לי בשנים האחרונות.כמהתי לכך וקיבלתי זאת במנה כה גדולה.מנה של שייכות ואהבה בלתי תלויה בדבר.
"כמו בסרטים" אני חושב מידי פעם לעצמי.אבל, זה אינו בסרט, זו המציאות החדשה והנפלאה שלי.חיים ביחד.אוהבים.מציאות ועתיד משולבים יחדיו.זכיתי, זכינו לכך.לא אשכח את אחד הביטויים שהיא ,סימה אמרה לי בעת שניסתה להסביר את עבודתה כאחות במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים."התקווה מתה אחרונה" היא נוהגת להסביר את כוח החיות של חולים קשים מאוד.את ניסיונות ההחייאה בלתי נגמרים והבלתי נדלים של כל הצוות הרפואי.מבין את המשמעות של הביטוי.חושב שאצלנו התקווה התממשה לה.מודה על כך.
ד"ר אבי זלבה
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני http://www.articles.co.il/author/4136" target="_blank">http://www.articles.co.il/images/icons/1blue.gif" />
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
