נעימות פרדריק שופן מלוות אותי מאז ילדותי. תיבות נגינה השמיעו את הוואלסים, הפולונזים ואת המזורקות של מלחין זה יליד פולין שבילה את רוב חייו בצרפת, אבל היה סמל לגאווה לאומית כמו המדענית הדגולה מארי קירי( שנולדה בשם מריה סקלודקובסקה), שחיה רוב חייה בפריז, כמו הסופר אדם מיצקייביץ. האות של תחנת הרדיו של קרקוב, בירתה העתיקה של פולין, היה מתוך פולונז של שופן. בבואי ארצה כמתבגר, הקסימה אותי נערה צעירה בפריטת הוואלס בסי מינור של שופן.על פסנתרה.
כאשר ראיתי מודעת ענק בעיתונים מטעם מפיקי הקונצרט, דומני ",בימות", שאיוו פוגורליץ ישמיע יצירות של שופן,של ליסט,של מוסורסקי,אף שאני מעדיף פסנתרנים כסולנים בלוויו תזמורת מאשר רסיטלים, התפתיתי. רכשתי כרטיס מוזל לגמלאים בעבור 175 שקלים, מחיר מציאה בשורה שלפני האחרונה ביציע,האוורסט בהיכל התרבות. ליתר ביטחון הצטיידתי במכשיר שמיעה כדי שלא להחמיץ את הנימות הענוגות של שופן, בנוקטורנות שלו.
על ההופעה הליצנית לקראת הקונצרט כאשר פוגורליץ מחופש לפועל במה שמזיז את כסא הפסנתרן כבר נכתב, כמו שכבר נכתב על הקונצרט עצמו במאמרי ביקורת רבים מאת מומחים במוסיקה, ואני בקושי חובב. מישהו הזהיר אותי כי הקונצרט שלו באילת בשנה שעברה לווה באיזו מהומה וכי פוגורליץ גם עזב את הבמה לזמן מה.אבל אני אוהב להתנסות, וזאת הפעם הראשונה שהתוודיתי לאמן יוצא דופן זה, שעוד לפני 25 שנה יצא שמו לפניו כפסנתרן גדול . הוא יוצא דופן ללא ספק, להטוטן שמטפס לדציבלים גבוהים בפסגות הקילימנג'ארו ונמוכים יותר מים המלח, מפיקולו ועד לטרומבון רב עוצמה, רעמים וברקים שהרעידו את ההיכל ואת היושבים בו ושטפו אותו כמו צונאמי, כאשר כול מסגרות התייחסות המוסיקליות שלנו היטלטלו כמו זרדים בשיטפון. אני ורבים כמוני חיפשו את שופן את ליסט ואת מוסורסקי ואלה התרסקו בסערת הטייפון של פוגרליץ, ולא נודע כי באו אל קרבה.
ככה סיכם נועם בן זאב המבקר המוסיקלי של "הארץ" , את רשמיו מן הקונצרט. "גספאר" בנגינת פוגורליץ מפחיד,והאמן הגאון הלא מובן הזה נתן את כול כלו,שבר שלוש ציפורניים בצליליו הכבירים בעוצמתם והכתים את המקלדת בדם כאילו פחדי הלילה של היצירה כמו והתממשו.רסיטל כזה עוד לא נשמע בהיכל והוציא בסופו של דבר קהל שקט,נבוך שהמשיך לדבר על כך גם לאחר שהמוסיקה נגמרה.
אני שכאמור, לא מבין גדול במוסיקה מלבד אדם שאוהב מוסיקה ונהנה ממנה, נזהר מאוד מלגזור גזירה, ואני משאיר זאת למוסיקולוגים כמו נועם בן זאב.הסיבה שאני מאיר את הרסיטל בזרקור שלי היא, דווקא, מן ההיבט הלא מוסיקלי אלא האתי, או הצרכני אם תרצו.
הונאה בשיווק התוכן.
ענף האומנות, המוסיקה,המחול, הבידור -הם כיום בהרבה מובנים תעשייה ומסחר. מדובר בענף, או ענפים שמגלגלים מאות מיליונים וקשורים בזה האמנים עצמם, מתווכים,סוכנים,יחצנים, פרסומת ועוד. יתר על כן יש בענפים אלה מיליונרים כולל סופרים, שיבורכו.אינני זוכר ששמתי לב כי התקשורת הכלכלית עוסקת בתחקירים על מה שקורה בענף או בתחום הרחב הזה. רק כאשר צף ועולה חשד לאירוע פלילי או אזכור של כוכב בקזינו צף, יש פרסום ובכך תם העניין. יתרה מזאת,בתחומי התעשייה ,המסחר, הממון וכיו"ב יש חוקים קשוחים, לא רק מן ההיבט הפלילי אלא גם האתי. יש רגולטורים, יש מועצות ציבוריות יש גופים לתלונות הציבור . תחום התרבות והבידור הוא פרוץ, אלא אם מדובר במאזנים שליליים כאשר המממן הוא גורם ציבורי, או ממשלתי. תחום האמנות והבידור הוא שטח הפקר. הביקושים העצומים של החברה הצרכנית שלנו וההיצע בהתאם הופכים כול מפיק לדון בשטח שלו, ועשיית רווחים היא התכלית בין אם מדובר בפסטיגלים לילדים או באיוו פגורליץ. למבוגרים .
אני, לקוח תמים , קניתי כרטיס לשמוע יצירות של שופן,ליסט,מוסורסקי ועוד. לא קבלתי מה שכתוב היה על האריזה. משל איקיאה מוכרת שולחן לששה, וזה כרגיל עטוף באריזה קשיחה שאינך פותח אותה אלא בבית. ואז אתה מגלה ש"השולחן" הוא סולם ואתה תוהה גם אם הוא אמור להיות מודרני ,אפשר אולי לשבת על המעלות, אבל איפה אפשר לשים את הכלים .במקרה כזה , אתה לא מחכה שעתיים וחצי. אתה מייד מרים טלפון לחנות ובטונים נמוכים מאלה של פגורליץ אתה דורש שהחברה תבוא לאסוף את המוצר ותחזיר את הכסף. אני מניח שחברת איקיאה תודה שחלה טעות מצערת והוחלפו מוצרים באריזות, ואכן מדובר בסולם. הכסף יוחזר בצרוף התנצלות ואולי איזו מתנה סמלית קטנה על עוגמת הנפש. זאת דוגמה דמיונית בלבד להמחשת העניין ואין בה כדי לרמוז שדבר כזה עשוי לקרות בחברת איקיאה.
למי יכול האזרח לפנות במקרה של מוצר פוגורליצי באריזה שופנית. זאת אמנות יאמרו לך, וצר לנו שאינך מבין במוסיקה מודרנית עכשווית. אבל במקרה שלפנינו זה טעון שקרי. היו שם מאזינים שבאים להיכל עם פרטיטורות, ושערו בנפשכם שכאשר הם שמעו מה ששמעו וניסו לקרוא מה שהיה רשום, לא רק שאוזניהם צרמו, אלא עיניהם חשכו. הם חשבו שהראייה שלהם השתבשה, שלא קוראים נכון את התווים.
אמנות זאת הגדרה רחבה מאוד, ועל הגדרה רחבה זאת בונים המפיקים. ביקרתי פעם בתערוכה של ציירים שנחשבו בשעתם לנועזים. מישהו אמר לי שבתמונה מסוימת לאחר שהאמן התיז עליה את צבעי השמן, הוא הוסיף והטיל גם מימיו. בין אם היה לזה יסוד ובין אם לאו, זה לא מפחית מערך הציור לגבי מי שאוהב אותו, וודאי שלא מוסיף לצופה הלא קוגניטיבי. בכול מקרה הולכים לתמונה אחרת, עוברים לביתן אחר ואינך יכול לטעון שלא קבלת תמורה. במקרה שלפנינו אתה משלם כסף, הרבה כסף ותשב עד הסוף כי לא נעים לך לצאת. היו כמה נועזים שיצאו עוד בהתחלה, היו רבים שלא חזרו לאחר ההפסקה, אבל הרוב נשאר והביט הצידה וקדימה לגיבורים שנותרו. מכאן שפורמאלית אין לך אפילו זכות לבקש חזרה את הכסף. ברשימה אחרת על אותו קונצרט על תגובות המאזינים, חגי חיטרון ("הארץ 18 במרס) מסכם אותה ככה בציטוט מפי מאזינה: " אילו היה לי מספיק כוח ומרץ הייתי נאבקת ודורשת את הכסף חזרה. עם זאת היא ציינה כי צלילי "פיאנו אחרים שהפיק היו יפים מאין כמותם". הנה ה- catch , המלכוד. ועל זה בונים הספקולנטים המפיקים. החמדנות, החמדנות הזאת הורסת כול חלקה טובה גם בתחום האמנות והמוסיקה.הרסיטל של פוגורליץ היה רעם סמלי בקיץ שמעיד עד היכן התדרדרנו.במקרה זה הועפנו למעלה ונפלנו ללא מצנח.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
