שישים ושבעה ימים לשריקת הפתיחה. בשבוע שעבר הקפיץ לי נחום ברנע את כל הפיוזים בכתבה שפרסם על ביקורו בדרום-אפריקה. ברנע, בדרך כלל עיתונאי ראוי להערכה, חטא בהתנשאות, שטחיות, ציניות ובורות שהן תערובת מסוכנת לעיתונאות. לא שצריך להסתיר את האתגרים, אבל גם לא את ההישגים. קראתי לו להיפגש איתי בכל מדיה שיבחר - בלי תוצאות - בבחינת "באתי, כתבתי, הלכתי, מה איכפת לי בכלל..." לא יפה ברנע. אני בכל אופן ממתין עוד לשוחח איתך על זה.
בינתיים חולפת עלינו תקופת החגים. פסח ואיסטר שנושקים זה את זה כל שנה, השנה ממש מחובקים. ביום שני בערב היה ליל הסדר ואנחנו הוזמנו להסב לשולחנם של צ'ארלס ודיאנה בק בחוות היין והגבינות שלהם Fairview שבפאתי פאארל, עם עוד כשמונים מבני משפחתם וחברים מהקהילה היהודית הקטנה של פאארל-וולינגטון. כמו שסיפרתי לכם בשבוע שעבר, אנדי, השף השווצרי של בית האוכל בחווה The Goatshed, היה אחראי על הכנת הארוחה. המון אנשים שאלו אותי במשך השבוע, נו, איך יצאו הכבד הקצוץ, מרק העוף והקניידלאך? ובכן ככה - הכבד הקצוץ היה הצלחה מסחררת. המרק היה מאוד טעים, אבל לא לגמרי צח, כי אנדי החליט לקשט אותו בכמה ירקות, למרות כל ההסברים שלי והקניידלאך היו גרועים, מפח נפש של ממש, תוצאה של חוסר משמעת ואי היצמדות להנחיות. זאת הבעיה עם שפים - הם חייבים להכניס לתערובת ולא משנה של מה, כל מיני מרכיבי טעם וצבע כדי לעשות את הקניידל גורמה - אבל לך תסביר לשווייצרי, שקניידל לא יכול ולא צריך להיות גורמה. שהוא בא מבית פשוט. אנדי הפיל את העניין על הסו-שף שלו שלדבריו החליטה על התוספות על דעת עצמה, אבל הנזק לשם של אימא שלי כבר נעשה, כי צ'ארלס טרח כבר בדברי ברכתו בתחילת הערב, לציין שהערב נאכל כבד קצוץ וקניידלאך על פי המתכון של אימא שלי...נו, כמה עדיף לתת קרדיטים בסוף...
כבר למחרת בבוקר עמדתי במטבח שלי והכנתי עוד נאגלה של קניידלאך, לפי המתכון של אימא שלי, שהוא המתכון של אימא שלה וכן הלאה. יצא פגז. למחרת בבוקר השארתי קופסא עם מנה הגונה מהם על שולחנו של צ'ארלס ובכך נסתיימה הפרשה.
הסדר עצמו היה יפה ונעים. הטקסטים מזכירים פה ושם את ההגדה המקורית שאנו זוכרים. הקיצורים וההתאמות שהם עורכים כאן להגדה הפכו למעשה אמנות של ממש. אחד מי יודע מושר בדילוגים מדאיגים ובתוך זמן סביר מגיעה הארוחה וזהו זה. עם זאת, העיקר אני חושב מושג - האתוס של "מעבדות לחרות" והעברת הסיפור לדור הבא - "והגדת לבניך". קצת קשה לחוש את ה- "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" באווירת החג השבעה והנינוחה, אבל ברוב הסדרים שהייתי בחיים זה כך. ולצערי הרב, במשך כל השבוע, המצות אינן בבחינת "לחם צר", במיוחד כשהן מרוחות בחמאה ופרוסות של גבינה צהובה מונחות עליהן...פשוט ממכר.
כל החגיגיות הזו מביאה אותי לספר קצת על הדתות כאן, שדה מוקשים צפוף ביותר שאני עוד לא בטוח איך לחצות אותו בשלום. מצד שני, מי שבא לכאן, לטייל או לעבוד ולעשות עסקים, צריך להיות מודע לכמה דברים בסיסיים בתחום הזה ואני לא יכול להימנע מזה.
בגדול הדרום-אפריקנים הם דתיים. הדת השלטת היא נוצרית ולמרות התחיקה הברורה המפרידה דת מהמדינה, ישו וחבורתו מהלכים כאן כממשלת צללים. מה שמדהים זו הנאמנות של כל הגזעים והקבוצות לישו. למרות שבהיסטוריה שלהם, הכנסיות והכמרים הלבנים ליבו וגיבו את האפרטהייד והיו מביאים הוכחות בדרשות ימי הראשון לעליונותו של האדם הלבן. במשך שנות דור האפרטהייד קיבל אסמכתות אלוהיות מפי דובריו הלבנים, בעוד השחורים מתכנסים באותם ימי ראשון ומבכים את מר גורלם באוזני אותו אלוהים ובנו. רק בשנים האחרונות למשטר הגזעני, חלה תמורה בכנסייה הגדולה ביותר - ההולנדית-רפורמית [Dutch Reform] בשעה שהמטיפים החלו לפקפק בקול רם בחוסנו המוסרי של האפרטהייד. יש אומרים שהם, בגלל השפעתם הרבה על צאן מרעיתם, תרמו משמעותית לשינוי הפוליטי בסופו של דבר. עכשיו, כולם מתפללים לאותו ישו שיושיעם מתלאותיהם. רק לסבר את האוזן, בוולינגטון הקטנה, שיש בה אולי ארבעים אלף תושבים, יש יותר משלושים כנסיות. עדיין ברובן מופרדות מתוך בחירה בין שחורים, צבעונים ולבנים.
אחד הדברים המופלאים שחווינו כשהגענו לכאן, אנחנו שגדלנו על ברכי "כל העולם נגדנו" ו- "כל הנוצרים אנטישמיים", זו ההערצה, המביכה לעתים, שלהם, כלפינו כיהודים. אם היה לי חשק להיטמע ולהיבלע כאן ולהיות סתם אזרח העולם, דווקא היחס המיוחד שיש להם כלפי יהודים והיהדות, מנע זאת ממני. וככל שהם יותר דתיים, ככה הם יותר פרו-יהודים. ערב שבת אחד הוזמנו לארוחת שבת, שבה כמעט כל הטקסטים היו לקוחים מספרי התפילות שלנו, בעברית. לא האמנו למשמע אזנינו. רק שבסוף כל פסקה, או תפילה הם מוסיפים משהו על "ישוע אדוננו". בעברית, אני אומר לכם. הם עד כדי כך אדוקים ומאמינים, שהיו שאמרו לנו כי אנחנו צריכים לחזור לישראל, כי רק אם כל היהודים יחזרו לשם תבוא גאולה לעולם. היו שאמרו שהעובדה שיהודים חוזרים לוולינגטון, זו ברכה לעיירה, שבה הייתה קהילה יהודית תוססת עד תחילת שנות השמונים.
מה שמביא אותי לקהילה היהודית. בוולינגטון עצמה חיות כיום שלוש משפחות, כולל אותנו, ושני חצאי משפחות, כלומר הבעלים יהודים והנשים לא. בפאארל הסמוכה כעשרים משפחות ויחד אנחנו מהוים את קהילת פאארל וולינגטון. [Paarl-Wellington Hebrew Congregation]. בית הכנסת בוולינגטון נמכר בתחילת שנות השמונים והפך להיות כנסייה שחלונותיה מקושטים עד היום באותם מגיני דויד גדולים שקשטו את בית הכנסת. בית הכנסת בפאארל, שאבן הפינה שלו הונחה ב 1903, עומד על תילו, מתוחזק למשעי ומשמש אותנו בימי שישי בערב לתפילות קבלת השבת. זו הפשרה המקומית. מטריחים את הרב ומשפחתו מקייפטאון לפאארל לסוף שבוע ומתכנסים רק ביום שישי בערב לשעה. שעתו הגדולה של בית הכנסת היא בזמן החגים. אז אפשר לראות את רוב בני הקהילה באותו מקום ובאותו הזמן. ראש השנה ויום כיפור. בשאר ימי השנה בני הקהילה מקושרים ביניהם לא רע. יש הרבה חברויות, קשרי עסקים וכמובן יריבויות, מחנות ומה לא. הכול בין אותן עשרים משפחות בערך. הקהילה מנוהלת בידי ועד מנהל שמתכנס אחת לחודש ויש לי הזכות להיות חבר בו. הישיבות מתנהלות כנראה כבר מאה וחמישים שנה בדיוק לפי אותם הכללים וגם התכנים נראה לי שלא השתנו בצורה דרמטית. עד לישיבה האחרונה שבה ביקשתי תקציב להקים אתר אינטרנט לקהילה. אל תשאלו לאיזה רמות עלו הטונים ואיזה ויכוח היה בין אלה שאין להם מושג מה זה אינטרנט לבין אלה שלא יודעים כלום על אינטרנט...בסוף קיבלתי את התקציב ועוד כמה חודשים תוכלו להיכנס ולראות את כל ההיסטוריה של הקהילה ברשת. נקווה לטוב.
ומילה על המוסלמים, בלעדיהם אי אפשר. למרבה הפלא, יש בקייפטאון מרכיב כלשהו של קדושה לאיסלאם. לא ידעתם? עכשיו אתם יודעים. מתברר שיש איזה קברים של קדושים מוסלמים, שהוגלו לכאן לפני מאות שנים ונקברו לרגלי הר השולחן. הקברים שלהם, ליתר דיוק, הם שהפכו קדושים והביאו בעקבותם התיישבות מוסלמית נמרצת בקייפטאון המונה לפי הערכות קרוב לחצי מיליון בני אדם. לא לטעות, הם לא בהכרח מוסלמים ערבים. יש רבים שמוצאם במדינות איסלאמיות לא ערביות ובעיקרון הם נחשבים כאן צבעונים, או קבוצת משנה של צבעונים. הם מדברים אפריקאנס ורואים עצמם דרום-אפריקנים לכל דבר, עד שנכנסת הפוליטיקה של המזרח התיכון לרגע תקשורתי כלשהו. אז ראש הקהילה המוסלמית ידבר בתקשורת בעד הפלסטינים ויתעמת בדרך כלל עם הרב הראשי, או מישהו מראשי הקהילה היהודית. לעתים רחוקות עם שגריר ישראל. בתקשורת, המוסלמים והיהודים נתפשים כדוברי הסכסוך, למרות שהרב הראשי אמר כבר בכמה הזדמנויות, ש "אל לנו להביא את הסכסוך ההוא הביתה לכאן..." אז הוא אמר.
שאלתי פעם את הרב מייזלס, האחראי על מחלקת הכשרות בבית הדין של קייפטאון, מה יחסיו עם הקהילה המוסלמית בעיר. "זה פשוט מאוד" הוא ענה בחיוך, "הקאדי שאחראי על החלאל, שזו הכשרות המוסלמית, מתקשר אלי כמה פעמים בשבוע. רבי תגיד לי בבקשה, הטונה הזאת והזאת, נתת לה הכשר? כן, אני עונה לו והוא אומר - תודה רבה, חסכת לי הרבה עבודה, ומטביע את חותמת החלאל".
אז כשתבואו, תראו הרבה אוכל כשר וחלאל על המדפים - הרבה מעבר למספר המוסלמים והיהודים במדינה. תראו חדרי תפילה למוסלמים בקניונים, בדרך כלל ליד חדרי החלפת טיטולים. תראו רעלות עם סנדלים וג'ינס וננדוסים [בבעלות יהודים] עם שלטי חלאל גדולים מתנוססים על תפריטיהם. רק תשתדלו לא להיכנס לויכוחים על אלוהים, כמוני, שהרי כמו שלאורה אומרת, "טוב לא יוצא מהם".
בינתיים שיהיה שבוע נעים והתאוששות מהירה מהחג.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
