אשמת הגלגולים?
עוד מאמר ועוד ספר ועוד המלצה ועוד כיוון לאיך אפשר להגיע לאושר או לשלווה או לחיים ממש ממש טובים. מה אלוהים מבקש ומה צריך לעשות ומה לא...
לפעמים אני נתקלת בגישה האומרת כי באנו לכאן כדי לתקן את עצמנו ושאנחנו צריכים להתנקות ובעצם בגלל גלגולים קודמים אנו משלמים מחירים בעולם הזה (שלא לומר עונש חס ושלום)... בכלל, אם נקבל את עצמנו אז הכול יראה אחרת וכמובן שאם נאהב את עצמנו אז הדברים ישתנו ואם נוותר על האגו? ממש שיא ואם נחזור לטבע ונוותר על הכעס ועל הכאב ונבחר לא להיפגע ונתחבר רק לאהבה אז ברור שזה יותר טוב וכו' וכו'....אחרת זה רע...מוכר לנו. נכון?
אז עצרו לחשוב רגע. בבקשה. בואו והציצו לכמה רגעים. תוכלו להמשיך בדרככם אם זה יחשב למיותר עבורכם לאחר שקראתם.
הדרך לאושר?
האינכם חושבים כי מכל זה משתמע כי אנו מקולקלים (אחרת מה מתקנים?) ומלוכלכים (וכי מדוע שנתנקה?) ואנחנו דוחים את עצמנו וחסרי אהבה ואגואיסטים ולא טבעיים מספיק וכעסנים וכואבים ובוחרים לחלות ולא מוותרים על המחלות וכך אוכל להמשיך ולהמשיך עד שממש נרצה להקיא את עצמנו טוב טוב...איזה יצורים אנחנו אם כך? צל אחד גדול. האם באמת אנחנו כאלו איומים? חולים? חשוכים? איפה הדברים הטובים בנו? אף אחד לא רואה אותם? הרי לימדו אותנו להיות מתורבתים וטובים וישרים ונעימים. אז מה קרה בדרך? אולי ללמד מישהו דבר מה, אין פירושו לומר לו מה ואיך צריך להיות ולעשות..אבל רק אולי כמובן...
צריך וצריך...
זה מזכיר לי שאמרו לנו כילדים שכשאנחנו רוצים משהו רק לעצמנו זה לא טוב. זה אגואיסטי. צריך להתחלק. זה מזכיר לי שכילדים נאמר לנו שאם עשינו מניפולציה כלשהי להשיג את מבוקשנו? אז זו רמאות. צריך לומר הכל ביושר וישירות ולהביע ברור.. היה מי שילמדנו כיצד? אולי רק לברי המזל שביננו. אם חס וחלילה שקרנו (אפילו שקר לבן) אז מגיע לנו עונש כזה או אחר. הרי אם היינו אומרים את האמת גם היינו מקבלים עונש...ואם לא התחלקנו עם אחינו? כמעט נדונו לבית משפט...כשדרגת החומרה השתנתה ממשפחה למשפחה. משפחה שעברה לסדר היום נחשבה, ועדיין, משפחה לא מחנכת ולא מחונכת. זה גם מזכיר לי שכל הזמן ניסו להראות לנו איך לחיות "נכון". מה צריך כדי שהכל יהיה נפלא. אז הדרך "הנכונה" נתנה תוצאות טובות? לפעמים. אנחנו אוהבים את מה שיש? כפי שיש? רק לפעמים. האם אינכם שומעים את המשפט "זה לא כמו פעם...פעם היה טוב יותר..." אני רק רוצה לומר שה"פעם" הזה שייך וקשור בתוצאה שהיא "היום".
האם יש דרך אחת?
מה שמעורר אותי לכתיבה הזו, זו ההבנה (בעיני כמובן) כי בעצם, מימטר ההמלצות המשוגרות בכל מקום הוא באותו הרצף והמשך של ההמלצות ההוריות והתרבותיות והחברתיות. כמו הפנמנו את הדיכוי ואת הקולות של הסביבה עד כדי כך שאין אנו יכולים להבחין, כי אין זה הקולות האוטנטיים שלנו. אני משוכנעת שיש מי שיתווכח איתי ויאמר - זה הקול שלי וחוץ מזה מה את רוצה? שנרשה לשקר ולכעוס וכו'? אז איזה מין עולם יהיה לנו?
אז יש לי מענה גם לקול הזה. זה "שאנחנו לא מרשים" מוכיח את עצמו? זה עוזר?
אנחנו נפלאים בדיוק כפי שאנחנו.!
ובכן, האם אתם טובים כמו שרואים אתכם בחוץ או שאתם יותר טובים ממה שהסביבה רואה בכם? אני משוכנעת כי אתם הרבה יותר טובים ממה שרואים בכם. אתם יודעים זאת היטב. האם אתם מוכשרים בעיני הסביבה כפי שאתם מרגישים בתוככם? אני משוכנעת כי אתם הרבה יותר ממה שרואים בכם. אתם נפלאים יותר ויפים יותר ומקסימים יותר ממה שרואים וגם ממה שאתם מראים. ואתם יודעים למה לא רואים? זה מכוסה בניסיונות למלא אחר המלצות שכיסו וציפו אותנו והעסיקו אותנו עד כדי כך שכבר אין אנו יודעים מי אנחנו באמת. לכן לא רואים אותנו. אבל אנחנו באמת מקסימים ויפים וטובים ומוכשרים וכל מה שאנחנו צריכים יש בנו ויותר. אינכם מאמינים? הסתכלו בפנים. חושו/ התחברו/ ראו/ הקשיבו למה אתם אומרים להגנתכם כשמישהו מתלונן שאתם אינכם מספיק טובים. (לרוב זה ההורים או הבעל/אישה או הבוס..אוטוריטות למינהם..).
הזעקה נובעת מכם בכל צורה אפשרית. זעקה שאומרת – אני מקסים ואני ראוי לאהבה ואני ראוי לקבלה וזה כואב כשלא רואים את זה...אני עושה הכול וזה לא עוזר או – מגיע לי יותר טוב. הרבה יותר טוב.
אתם צודקים! בהחלט אתם צודקים! זו אחת הסיבות מדוע אתם שואפים ליותר טוב? כי מגיע לכם והרבה.
אהבה! לזה אנו ראויים.
אם מטופל מגיע אל המטפל ואומר לו "אני מרגיש כמו לכלוך בתוכי ויש לי רגשות כואבים וחסימות כאלו ואחרות..ואני רוצה לנקות את עצמי..." ואז המטפל יאמר לו: "בסדר. בוא ננקה אותך או נפטר מזה או מזה..." האם תראו בכך התנהגות מקבלת של המטפל? האם המטפל מקבל את המטופל כפי שהוא? או מעביר לו מסר של "אתה צודק. בוא ננקה אותך. אתה אכן מלוכלך...כפי שאתה זה לא מספיק טוב. צריך שיפורים..."
נכון שפעם אמרו לנו שאנו לא מספיק טובים/יפים/מוכשרים/אהובים/מצליחים וכו'? נכון. אז מה? נמשיך לקיים את הקולות האלו? את השרשרת שיש בה נזק יותר מתועלת? מה? זו גזירה משמיים?
בכל פעם שדחו או הענישו אותנו בדחייה ובחוסר קבלה על שלא היינו מיושרים עם ערך ""נעלה"" כלשהו, ה"כאב והבושה" ירדו למרתף. מיד הסתרנו את ההתנהגות שזכתה אותנו לתגובה שקבלנו. (זה לא אני. זה הוא/היא...) ואתם חושבים ששם הכול נעלם? ממש ממש לא. נהפוך הוא. אט אט הכוח הזה מחפש דרכים לחיות ולקבל קצת אויר. ככל שהוא יותר במרתף ההכחשה, כך הוא יותר נחנק וצריך יותר ויותר אויר. "הבעיה" היא שאף פעם הוא לא נחנק למוות. אף פעם. ככל שהמחנק גדול יותר אז כוח הדחף שלו לקבל אויר ולחיות, הוא גדול הרבה יותר. וכשאין לו אפשרות כזו הוא לוקח לנו את האוויר מבפנים. מתוכנו. מרוקן אותנו מאנרגיה של חיים כי הוא גם רוצה לחיות.
אנו הרחם של המפלצות!
ואתם יודעים מה? כך נולדות מפלצות. כך נולד רשע. כך נולד עיוות. כך החושך עולה על פני השטח.
חשבו על דמות של מתאבד מפגע פוטנציאלי מבין שכנינו. לרוב אדם שקט ומופנם. ביישן וטוב לב. אינו מזיק לאיש. תמיד כולם ראו בו מין משהו "ישר" כזה. מאמין... ובכן, כנראה שהוא בחר להיות מיושר טוב טוב לפי ציפיות כלשהן. עד כדי כך שהעולם "ההוא" (המודחק) של הדברים "ההם" (המרתפיים) מחקו אותו לחלוטין. במילים אחרות- השתלטו עליו. זה העניין עם חושך ורוע וכוחות אפלים. ככל שהודחקו כך גדל הסיכוי שישתלטו עלינו כשהם יוצאים לנשום אויר. כן. את האויר שלך, שלי ושלנו. וככל שהדחקה יותר קולקטיבית, כך ההשתלטות היא על הקולקטיב. כך אנו פוגשים רוע ורשע קולקטיבים.
מודל נעלה? תרבות אירופה?
זה ממש אבסורד. מהעולם "הנעלה" והתרבותי ביותר באירופה, נולדה המפלצת האיומה מכולן.
חישבו על הדתות/כתות/חברות סגורות, המחנכות למחוק כל דבר שאינו "מושלם" לפי ערך אותה דת/קבוצה וכו'. כמה קיצוניות אותה קבוצה מצמיחה. קיצוניות ואלימות והכיעור בהתגלמותו. כן. אלו שאסור להם לשקר ואסור להם לחשוף את שערם ואסור להם להישיר מבט ואסור ואסור...
אנחנו האנושות ולכן אנחנו אנושיים.
חשבון פשוט. האנשים נוהגים באנושיות, תודה לאל. מלאכים אינם אנושיים.
זה הזמן להתבונן ולראות כי אנו אנושיים ונולדנו עם כל הרגשות על גווניהם השונים וכן, יש לנו אגו. וכן, יש לנו צרכים אגואיסטים. וכן, אנחנו חשובים לעצמנו. וכן, אנחנו נפלאים ובצלם נבראנו. כן. ויש לנו פחדים ויש לנו כעסים ויש לנו קנאות ויש ויש ויש...
למרות זאת, אנחנו כאלו מקסימים שבכלל נעננו ל"קודים החברתיים" ומשפחתיים וויתרנו על שלנו ועם מה שנולדנו. ויתרנו על הייחוד שלנו. כן. אנחנו גמישים ברוב כישורנו. עם יכולות עצומים ללמידה. למדנו להיות רק חצי ממה שאנחנו. אפילו פחות. כן. אנחנו קשובים לצרכים של עצמנו (תודה לאל). ככל שהקשבנו לעצמנו פחות, כך אנו מקשיבים פחות לאחרים. אל תפריעו לנו בעוד ועוד המלצות של מה לעשות ואיך נכון ומה יקרה אם לא.... אף אחד אינו אשם ואף אחד אינו מתכוון לרע. זה ברור. כולם מתכוונים לטוב. ישנה כוונה חיובית מאחורי כל התנהגות. כוונה של המתכוון כמובן. הורינו אינם אשמים וגם הוריהם ומורינו. אף אחד אינו אשם. אבל יש בידנו לעצור את ההידרדרות הזו. העולם צבעוני ומגוון ומלא ביופי עצום ומלא באנשים טובים ויפים. כל פעם שמישהו ממליץ לוותר על האגו או על הכעס אז הוא מתכוון לטוב. רק לטוב. ללא ספק. אבל באותה נשימה הוא גורם לנו (אם נפנים את ההמלצה) ל"היפטר" מאיבר מאיברנו. להכניסו למרתף של הדברים "הלא טובים". להזכירכם מה קורה במרתף?
ובכן כשכואב לנו משהו, בגלל המרתף העמוס שיש לנו (וזה לכולנו יש), חלק מהעניין זה הרצון של החלקים במרתף לנשום אויר. לפעמים יש חלקים שממש בורחים בלי שליטה. גם אם יכניסו אתכם למרתף ויום אחד השומר לא ישים לב, תצאו לשאוף אויר. מה לא? כך אותם רגשות ואותן אנרגיות. רגש זה אנרגיה חיה. כמו ישות חיה בתוכנו. רגשות חייבים להתקיים. כשאנו מפריעים להם אז הם בדרך להשתלטות. ככל שנדחק בהם, כך כוחם מתעצם.
חישבו למשל, מה תעשו אם יד משוחררת, שנולדה כך באופן טבעי, היא לא מקובלת. נניח שההורים/חברה/תרבות וכו' ידרשו מכם להעלימה. יתכן שתנסו לקשור אותה. אולי לברך או לגב. שלא תפעל באופן טבעי. מה לדעתכם יקרה ליד לאחר מספר שנים? סביר להניח שהיא תתעוות. היא תתקבע בצורה כזו ותאבד את יכולת התפקוד המקורית שלה. עכשיו נושא היד והיד יתהלכו עם עיוות. כל הגוף יתעוות כדי להחזיק את היד שחלילה לא תשתחרר. זה יכאב בכל מקום ולא רק ביד.
זה נחשב בעינכם משהו חיובי? זה נחשב לטוב? אני משוכנעת שאתם רואים את הפרדוקס והאבסורד.
כל מה שנולד תאב חיים הוא. יצר החיים. יצר הקיום. מישהו או משהו ילדו את זה. יש שם חוכמה אדירה. משהו שאנחנו ממש ממש עדיין לא תופסים. זה נשגב מבינתנו עדיין. אז ברוב חוכמתנו אנו מנסים להרוג את זה? ככל שננסה, כך יהיה יותר ויותר חושך ומוות. אין הכחדה סופית. יש עיוות של הטבע ובכך אנו תורמים להולדת העיוות העולמי.
אהבה בלתי מותנית, זה שם המשחק!
אנחנו מקסימים כפי שאנחנו וכפי שנולדנו מלכתחילה. אנו ראויים לאהבה ולקבלה כך ואחרת. אנו מלאי כישורים המשוועים לצמוח ויכולות המייצרות חלומות נפלאים. אנו מלאים ופוריים ולא עצרנו לראות זאת. אבל לא מאוחר. אפשר עדיין. תסתכלו כמה אהבה יש בכם. חושו כמה רצון טוב יש בכם. כמה הידיים שלכם יודעות מה לעשות כשצריך לטפל וכשצריך לאהוב. כמה הלב שלכם יודע לדפוק כשהוא רואה יופי וכשהוא מזהה חום ואהבה. נכון שיש אנשים שכבר העיוות שלהם כל כך גדל (שלא באשמתם כמובן) שהם חווים השתלטות של כוחות מרתפיים. אבל יש עדיין את מי ואת מה להציל. רק לעצור לרגע. לחשוב. להתבונן לרגע. רק רגע. זכרו את המתיקות שהיתה בכם בינקותכם. זה לא אבד. זה עדיין שם. זכרו את המילים הראשונות ואת הימים של ההתחלה. גם ללא הזיכרון המודע, זה עדיין שם.
אנחנו הגענו נקיים ויפים וטובים. עם פוטנציאל להגיע לכל מקום. ואנחנו בהחלט יודעים למה אנחנו מתגעגעים. לא בכדי. אנחנו ראויים לאהבה. בלי תנאים. אתם ראויים לאהבה. כפי שאתם. עם העיוותים שכבר התרחשו בעבר. אתם ראויים לקבלה ולהערכה על שויתרתם על עצמכם לטובת מה שאמרו לכם שעדיף. ועדיין יש תלונות שאנחנו לא מספיק טובים. ואנחנו ממשיכים לעשות זאת לילדנו.
אז מה צריך? אותנו צריך כפי שאנחנו.
אנחנו מספיק טובים. אנחנו אנושיים ואין יותר יפה וטוב מזה. להיות אנושי זה נפלא. לא צריך "יותר טוב". לא צריך אחרת. יש בנו הכל והכל כבר כאן. זו טעות להיות "תרבותיים ונעלים". זה כמו מתכון להרוס את מה שיש.
היופי כבר כאן. האהבה כבר כאן. היינו שם. זה כאן. ראו מסביב. ראו את ילדכם כשהם ישנים. כשכלום אינו מפריע להם. כמו מלאכים. עד שהם מתעוררים להפרעות שלנו. להפרעות הבית והחינוך. להפרעות בית הספר ולהפרעות הפסיכולוגיות שהעידן הזה מזמן להם.
למטפלים ולמורים בעיקר
כל תפיסתנו והמלצותינו בעניין של כעסים ואגו ויושר וכו', אינם הולכים עם קבלה ואהבה.
אז כמטפלים וכמורים, אפשר שנזכור זאת? אם אנחנו מנסים ל"יישר" מישהו לפי ערך כלשהו שנחשב חיובי יותר מכעס או כאב או פחד, אז אנו משתפים פעולה עם הקול שאיתו המטופל הגיע וזה הקול של "אני לא מספיק טוב כפי שאני. אני חייב להיפטר או להשתנות או לוותר על...". קול שהוליד מלכתחילה עיוות מכאיב. אפשר להרפות את הכאב והעיוות שנוצר. אבל אם זה נעשה ממקום של "אתה צודק, צריך להיפטר ממה שאתה רוצה" אז זה רק עניין של זמן שיהיה כאב אחר במקום אחר. ומה נאמר אז? "ככה זה בחיים. החיים רצופים בכאב ובקושי ובסבל...". בהתחשב בנסיבות אכן המסקנה הכרחית. אבל הנסיבות יכולות, ועוד איך יכולות להשתנות ואיתם המסקנות. אנא זכרו בבואכם לטפל ולהורות (באחרים ובעצמכם)
הבעיה שאיתה המטופל מגיע היא היא למעשה הפתרון שהוא נתן לעצמו, בעקבות ההמלצה והבקשה והדרישה של הסביבה לוותר על חלק מחייו ומיחודו. הוא עשה זאת בהצלחה רבה ובכישרון רב ובכוונה טובה וביכולת ויתור גדולה והמחיר כואב. למה כואב? כי זה לא טבעי! את אותם כישורים ויכולות נפלאים אל תשכחו. הראו לו את העוצמה שלו והראו לעצמכם את הכוחות והעוצמות שלכם.
כואב להמשיך את הרצף הזה של קבלה מותנית וחוסר אהבה למה שיש. זה ממש אינו מוכיח את עצמו. יש פחות כאב וסבל בעולם, בעקבות טיפולים והמצאות ושיטות וטכנולוגיות וכו'? ממש לא. מצד אחד ממציאים משהו שפותר משהו ואז נולד משהו אחר שצריך להיפטר ממנו. אינסוף.
אם משהו בכלל צריך להשתנות , זה ההתייחסות והגישה לכאב/למחלה/למצוקה וכו'.
האם אפשר לחפש נתיב (לאלתר-נתיב) של גישה והתייחסות אחרים?
בוודאי שכן. איך שאתה עם הכאב ועם העיוות שכבר נוצר אתה נפלא. אתה ראוי לאהבה וקבלה והערכה גם כפי שהינך עם כל ההערכה שיש וכל האהבה שיש. האהבה לכולם ולא רק ל"מושלמים". אני/אתה המטפל אהיה ההשראה לאיך עושים זאת. אוהבים את מה שיש ללא "אבל צריך להשתנות/להתנקות וכו'".
נוחו. הכל בסדר. כן. הכל זה חלק מהעניין. שום דבר אינו צריך להיות אחרת. הכל בסדר. אתם נפלאים. כוונותיכם חיוביות ביותר. אתם ראויים לאהבה. התהלכו עם זה. שמרו על זה. שמרו על עצמכם. מי שאתם וכפי שאתם זה כבר הטוב ביותר. למרות הצדדים השונים שבי, לרבות כעס ופחד וכד', אני אוהבת ומכבדת את עצמי, את רצונותיי ואת סביבתי.
ברכות רבות לי בשבילכם. אתם מוזמנים לבחור לעצמכם את הברכה המתאימה לכם. כל שתבקשו לו יהי. שולמית ניסימוב
כותבת המאמר, שולמית ניסימוב, מטפלת רב תחומית.
מלמדת רפלקסולוגיה במכללה לרפואה הוליסטית בכרכור (במסלולים מוסמך, בכיר, בכיר מתקדם) ומרצה בנושאי מודעות אינטגרטיבית וחשיבה טיפולית, אם השיטה -Therapoint
המאמר נמסר על ידי אתר ספיריט. http://www.spirit.co.il .האתר מיצג שני בתי ספר אשר פועלים תחת קורת גג אחת בכרכור, "המכללה לרפואה הוליסטית" ובית הספר "סוסים ואנשים" למטפלים ברכיבה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
