תחלואיה של מערכת בריאות הנפש
מצבם הקשה של המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים, תואר בהרחבה בשבועות האחרונים מעל דפי העיתונות. מעניינים במיוחד היו דבריו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, הממונה על בתי חולים אלה ועל מערכת בריאות הנפש כולה. באחת הכתבות בסדרה ('הארץ' 20.1.10) צוטט ליצמן בעת ביקור בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול: "אם הייתה לי אפשרות הייתי מוציא צו סגירה, אך אין לאן להעביר את החולים". דברים אלו ממחישים את המצב הקשה בבתי החולים הפסיכיאטריים.
בתי חולים אלו חושפים את המאושפזים לגרועים שבתנאים. את הליקויים שנחשפו בסדרת הכתבות יש לתקן באופן מיידי, אבל שורשיה של הבעיה עמוקים מכדי שניתן יהיה לפתור אותם בשיפוצים, או אפילו בבניית מחלקות אשפוז חדשות.
שורשי הבעיה טמונים בניהול כושל של מערכת בריאות הנפש על ידי משרד הבריאות עצמו לאורך שנים, בהדרתה ממערכת הבריאות הכללית, ובמחסור התמידי במשאבים. ליצמן שכח לספר לקוראים שהוא עצמו מעכב כבר חודשים קידום חקיקה ליישום רפורמה נרחבת בתחום בריאות הנפש, אשר תשים קץ להזנחה נפשעת ומתמשכת של מערכת זו.
ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה של מערכת הבריאות, בראשות השופטת נתניהו, הגישה ב - 1990 את המלצותיה: להעביר את מוקד הטיפול בתחום בריאות הנפש מבתי החולים הפסיכיאטרים לקהילה, תוך פיתוח שירותים קהילתיים, ולשלב את שירותי בריאות הנפש ברפואה הכללית במסגרת קופות-החולים. משרד הבריאות החליט לאמץ את ההמלצות וליישמן.
אבל, בישראל כמו בישראל: מצד אחד החלו לצמצם את מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי באופן משמעותי ונחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה. אבל הצלע השלישית במשולש - הרפורמה הביטוחית - שאמורה להסדיר את המענה המרפאתי בבריאות הנפש, מעולם לא הגיעה ליישום.
עם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב - 1994, הודיע שר הבריאות אז, אפרים סנה, על "דחייה קלה" בהכנסת הפסיכיאטריה לסל השירותים שהקופות מחויבות לתת למבוטחיהן . הדחייה הקלה נמשכת כבר יותר מ-15 שנים. וכל השנים הארוכות האלה יושבים משרד הבריאות וקופות החולים על הגדר ומחכים: מחכים, ואף גוף אינו מקים שירותי מרפאה חיוניים קהילתיים חדשים ובמקביל, חל פיחות ריאלי בשירותים הקיימים, שהולכים ומצטמצמים.
מצב שירותי בריאות הנפש בקהילה בלתי נסבל: על פי ההערכות המקובלות 4-5% מכלל אוכלוסיית הבוגרים וכ-2.5% מאוכלוסיית הילדים זקוקים מידי שנה לשירותים אלו, אולם שלושה רבעים מהם אינם מטופלים במסגרות הציבוריות; באזורים רבים בארץ אין שירותי מרפאה; במקומות שבהם קיימות מרפאות ציבוריות, תורי ההמתנה בלתי נסבלים - חצי שנה עד שנה ולעיתים אף יותר, אפילו במצבים אקוטיים. מי שביכולתו ובכיסו משלם עבור שירותים פרטיים ובכך מתרחב עוד יותר הפער אל מול השכבות החלשות שנשענות על השירות הציבורי; ועוד: בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי ישנו מנגנון עדכון תקציבי אוטומטי לכל ענפי הרפואה שבאחריות קופות החולים, ואילו תקציבו של תחום בריאות הנפש כבול לתקציב הממשלתי של משרד הבריאות, מה שמביא לשחיקתו המתמדת. התקציב בישראל הוא מחצית מן התקציב הנדרש וזה הנהוג במדינות המערב.
עתירה לבג"צ, שהוגשה על ידי ארגון 'בזכות', ארגון 'עצמה' ואחרים, הביאה את הממשלה הקודמת להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק ליישום הרפורמה, עליה החליטה היא עצמה לפני שנים. אלא שהממשלה התפזרה בטרם הושלם תהליך החקיקה. והנה, חרף מצבה העגום והמתדרדר של מערכת בריאות הנפש, הזועק מהנתונים והגלוי לעיני כל מבקר במרפאות ובבתי החולים, סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, שבידיו המפתח להמשך תהליך החקיקה, מתמהמה מסיבות השמורות עימו. ליצמן מעדיף כנראה לעצום עיניו לצורך הבוער לשינוי היסודי בחוק ובמדיניות אליו מייחלת המערכת מזה 15 שנים. כאילו במסדרונות המחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים, בתורי ההמתנה במרפאות ומאחורי דלתות בתיהם אין אנשים, בשר ודם, החייבים מענה מערכתי לצרכיהם הטיפוליים - היום.
הכותבת: עדית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש, ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, בשם קואליציית הארגונים הפעילים בתחום בריאות הנפש.
תחלואיה של מערכת בריאות הנפש
מצבם הקשה של המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים, תואר בהרחבה בשבועות האחרונים מעל דפי העיתונות. מעניינים במיוחד היו דבריו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, הממונה על בתי חולים אלה ועל מערכת בריאות הנפש כולה. באחת הכתבות בסדרה ('הארץ' 20.1.10) צוטט ליצמן בעת ביקור בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול: "אם הייתה לי אפשרות הייתי מוציא צו סגירה, אך אין לאן להעביר את החולים". דברים אלו ממחישים את המצב הקשה בבתי החולים הפסיכיאטריים.
בתי חולים אלו חושפים את המאושפזים לגרועים שבתנאים. את הליקויים שנחשפו בסדרת הכתבות יש לתקן באופן מיידי, אבל שורשיה של הבעיה עמוקים מכדי שניתן יהיה לפתור אותם בשיפוצים, או אפילו בבניית מחלקות אשפוז חדשות.
שורשי הבעיה טמונים בניהול כושל של מערכת בריאות הנפש על ידי משרד הבריאות עצמו לאורך שנים, בהדרתה ממערכת הבריאות הכללית, ובמחסור התמידי במשאבים. ליצמן שכח לספר לקוראים שהוא עצמו מעכב כבר חודשים קידום חקיקה ליישום רפורמה נרחבת בתחום בריאות הנפש, אשר תשים קץ להזנחה נפשעת ומתמשכת של מערכת זו.
ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה של מערכת הבריאות, בראשות השופטת נתניהו, הגישה ב – 1990 את המלצותיה: להעביר את מוקד הטיפול בתחום בריאות הנפש מבתי החולים הפסיכיאטרים לקהילה, תוך פיתוח שירותים קהילתיים, ולשלב את שירותי בריאות הנפש ברפואה הכללית במסגרת קופות-החולים. משרד הבריאות החליט לאמץ את ההמלצות וליישמן.
אבל, בישראל כמו בישראל: מצד אחד החלו לצמצם את מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי באופן משמעותי ונחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה. אבל הצלע השלישית במשולש - הרפורמה הביטוחית - שאמורה להסדיר את המענה המרפאתי בבריאות הנפש, מעולם לא הגיעה ליישום.
עם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב – 1994, הודיע שר הבריאות אז, אפרים סנה, על "דחייה קלה" בהכנסת הפסיכיאטריה לסל השירותים שהקופות מחויבות לתת למבוטחיהן . הדחייה הקלה נמשכת כבר יותר מ-15 שנים. וכל השנים הארוכות האלה יושבים משרד הבריאות וקופות החולים על הגדר ומחכים: מחכים, ואף גוף אינו מקים שירותי מרפאה חיוניים קהילתיים חדשים ובמקביל, חל פיחות ריאלי בשירותים הקיימים, שהולכים ומצטמצמים.
מצב שירותי בריאות הנפש בקהילה בלתי נסבל: על פי ההערכות המקובלות 4-5% מכלל אוכלוסיית הבוגרים וכ-2.5% מאוכלוסיית הילדים זקוקים מידי שנה לשירותים אלו, אולם שלושה רבעים מהם אינם מטופלים במסגרות הציבוריות; באזורים רבים בארץ אין שירותי מרפאה; במקומות שבהם קיימות מרפאות ציבוריות, תורי ההמתנה בלתי נסבלים - חצי שנה עד שנה ולעיתים אף יותר, אפילו במצבים אקוטיים. מי שביכולתו ובכיסו משלם עבור שירותים פרטיים ובכך מתרחב עוד יותר הפער אל מול השכבות החלשות שנשענות על השירות הציבורי; ועוד: בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי ישנו מנגנון עדכון תקציבי אוטומטי לכל ענפי הרפואה שבאחריות קופות החולים, ואילו תקציבו של תחום בריאות הנפש כבול לתקציב הממשלתי של משרד הבריאות, מה שמביא לשחיקתו המתמדת. התקציב בישראל הוא מחצית מן התקציב הנדרש וזה הנהוג במדינות המערב.
עתירה לבג"צ, שהוגשה על ידי ארגון 'בזכות', ארגון 'עצמה' ואחרים, הביאה את הממשלה הקודמת להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק ליישום הרפורמה, עליה החליטה היא עצמה לפני שנים. אלא שהממשלה התפזרה בטרם הושלם תהליך החקיקה. והנה, חרף מצבה העגום והמתדרדר של מערכת בריאות הנפש, הזועק מהנתונים והגלוי לעיני כל מבקר במרפאות ובבתי החולים, סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, שבידיו המפתח להמשך תהליך החקיקה, מתמהמה מסיבות השמורות עימו. ליצמן מעדיף כנראה לעצום עיניו לצורך הבוער לשינוי היסודי בחוק ובמדיניות אליו מייחלת המערכת מזה 15 שנים. כאילו במסדרונות המחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים, בתורי ההמתנה במרפאות ומאחורי דלתות בתיהם אין אנשים, בשר ודם, החייבים מענה מערכתי לצרכיהם הטיפוליים – היום.
הכותבת: עדית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש, ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, בשם קואליציית הארגונים הפעילים בתחום בריאות הנפש.
הכותבת: עדית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש, ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, בשם קואליציית הארגונים הפעילים בתחום בריאות הנפש.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
