בגיל 28, נולד לי בשעה טובה ומוצלחת בני הבכור והאהוב. קרוב לזמן הלידה ורגע לפני שטבעתי בתוך ים של ציפייה וחששות, קיננה בליבי הבטחה קמאית מנחמת בדבר קיומו של החוש האימהי המפורסם. אותו חוש, שללא ספק יעמוד לרשותי ברגע האמת ויסלול בבטחה את דרכי האימהית החדשה. ההבטחה שנשאתי בליבי, הקנתה לי תחושת ביטחון שמיד עם היוולדו של הקטנטן תפרוץ מתוכי אהבה גדולה ויחד עימה גם ייעור משנתו אותו חוש אינסטינקטיבי מפואר.
להפתעתי המרובה, בשבתי בביתי מול התינוק שלי שסירב בעקשנות להפסיק לבכות, כל שפרץ מתוכי, היו רק רגשות דאגה גדולה, מתובלת באשמה עם תוספת נדיבה של חוסר אונים. ולאותו חוש מפואר שאמור היה לסמוך את ידיי, לא מצאתי שום זכר.
כמובן, שמיהרתי לשלוח צווי שמונה לכל בעלי הניסיון הקרובים אליי, שחשו מיד לעזרתי. בין לילות חסרי שינה ותפירת שעות הנקה מסביב לשעון, החלטתי לנסות לצמצם את הפער ולבלוע את כל האינפורמציה האפשרית שיכלו לספק לי הספרים וכל מביני הדבר בתחום הזאטוטים.
ההנחה הקדומה שהאמהות היא משימה טבעית וספונטאנית שלא מצריכה ידע מוקדם, טפחה בפניי ללא רחם.
היכן אם כן נולד לו אותו המיתוס האגדי?
עקרון הרצף
את אחת העדויות החזקות, לכך שאכן קיים בתוך כל אישה חוש טבעי כזה, מצאתי בספר "עקרון הרצף" של "ג'יין לידלוף". למי שלא מכירה, הספר מתאר את הלך החיים בשבט פרימיטיבי נידח, מהזוית של גידול הילדים. בין דפי הספר נחשפה לעיניי דמותן של נשות השבט "הבתולי" הזה שמעולם לא נחשפו למערב. נשים אלו, על אף גילן הצעיר והפרימיטיביות המאפיינת אותן, התגלו לכלימתי המרובה, כאמהות בעלות אינטליגנציה רגשית מפותחת שמפגינות הבנה ויכולת טבעית של ממש, לענות על כל צורכי הילדים. אני לעומתן נותרתי עם הרבה ספרי הדרכה על המדף ומעט מאוד שלוות נפש.
איך שלא יהיה, כל אמא באשר היא, לבושה עלי תאנה או שמלה אופנתית, לא נשארת רגועה אם יוסי שלה המוצלח לא יזכה ליחס האימהי הכי טוב שהיא יכולה לתת. ואותי עדיין הטרידה השאלה:
האם כל מה שמפריד ביני לבין אותו חוש טבעי מפותח מתחיל ונגמר במודרניזציה של מייבשי הכביסה והמטרנות?
במסגרת לימודי הקבלה שלי התברר לי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר. השכלתי על עיקרון מהותי שדחף אותנו מלכתחילה לצאת מאותן אורחות חיים פרימיטיביים ולהתנתק מהחושים הטבעיים הקדומים שלנו. במושגי הקבלה העיקרון הזה מוגדר "כהתפתחות האגואיזם". מסתבר, שבכל אדם קיים רצון בסיסי לחוות הנאה ותענוג. אותו רצון התפתח בנו בצורה הדרגתית מדור לדור, ובימינו הוא הגיע לשיא פריחתו. כך קרה, שבתקופת המערות והג'ונגלים הסתפקנו ברצונות קיומיים פשוטים: למזון, למין ולמשפחה, וברבות הימים פרצו בנו רצונות חדשים: בדמות העושר, הכבוד, השליטה והידע. התעצמות הרצונות האגואיסטיים, הקהתה את חושינו ההישרדותיים והובילה אותנו להתרחקות מהטבע.
למרבה המזל מטרת ההתפתחות הבלתי נמנעת הזו, היא להוביל אותנו לרמה גבוהה יותר מהקיום ההישרדותי הטבעי שלנו, ולפתח בנו חוש אחר לגמרי.
החוש השישי
לדידי לא ממש חשוב היה מה מספרו של החוש המדובר. ובלבד שבזכותו אזכה להכרות עמוקה יותר עם הכוחות הטמונים בי שבעזרתם אוכל להחזיר את עטרת האמהות ליושנה. על רגל אחת, אוכל לתאר את אופיו של החוש השישי כפי שמציגים אותו המקובלים, כמעין ערוץ נוסף שאותו יכול לפתח כל אדם שמצויד באגו מפותח למדי.
בעזרת החוש הנוסף הזה ניתן לחדור אל "חדר הפיקוד" של המציאות ולהבין כיצד היא מתנהלת. להכיר את החוקיות העליונה שתחתה אנו קיימים מבלי באמת להבין, כיצד היא פועלת, ואיך היא משליכה על כל תפקודינו בחיים. תכליתה של ההשגה הזו לספק לנו את הכלים, שאתם נוכל לחוות את החיים בצורה השלמה והאופטימאלית שלהם.
מעניין, שדווקא בתחילתו של פרק האמהות בחיי, הטבע תפס אותי לא מוכנה ואילץ אותי לתהות על קנקנו, קנקן מלא מסתורין והפתעות...
נשים - זווית אישית
.
קבלה לעם אתר התוכן הגדול והמקיף ביותר בנושא קבלה: שיעורי קבלה און-ליין, למתחילים ולמתקדמים, סרטים, תוכניות וקליפים מערוץ הקבלה"מתחברים לטוב" 66 ב-YES וב-HOT
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
