מצדו של המתנצל, פעמים רבות משמשת ההתנצלות, בקשת הסליחה כאקט שנועד לצמצם את רגשות האשם שהתפתחו בו, כשהבין שמה שעשה/לא עשה/ אמר/ לא אמר, גרם לפגיעה או לחוויית פגיעה אצל אדם אחר. רגשי האשם הם אחד הגורמים המכאיבים ביותר שקיימים אצל האדם ואין זה פלא שהאדם מחפש דרכים לעמעם אותם ולכך אותם. מהבחינה הזו אין משמשת ההתנצלות כל כך ככלי "ליישר את ההדורים" בין אדם לרעהו, אלא יותר ניסיון (נואש למדיי) “ליישר את ההדורים בין האדם לבין עצמו, ובאופן מדויק יותר, בין האדם לבין הביקורת העצמית שלו.
אלך קצת יותר אחורה ואומר שוב את מה שאמרתי במאמר אחר – יותר מכל פוחד האדם מעצמו, יותר מכל דבר שעלול להפחיד אותו. האדם פוחד שהאלימות הטבועה בו תתגלה ותיחשף ואפילו תצא לפועל. אצל כל אדם חולפות מפעם לפעם פנטזיות שחלקן נחשבות כמבטאות דברים מאד אסורים לביצוע. בני האדם חוששים מאד מכך שמשהו מזה "ידלוף" ושמשהו מהתוקפנות הטבעית שלהם יתגלה ויזיק לסביבה הקרובה. הביקורת העצמית שלנו פועלת בין השאר על מנת לשמור שהסטאטוס קוו יישמר ושהאלימות שבנו תישאר מרבית הזמן חבויה וחסויה.
מהבחינה הזו משמשת ההתנצלות תגובה, אמנם בעלת יעילות נמוכה, כלפי הביקורת העצמית. האדם חש שאם הוא התנצל סימן שהוא מכיר בטעותו ושאין הוא מתכוון לחזור על טעותו זו. מה שבדרך כלל קורה שאנו כן חוזרים על טעויות, ושאנו כן שבים ופוגעים באחרים, וזאת ללא שום כוונה ברורה. זה קורה זה קרה וזה יקרה, למרות ההתנצלויות. יחד עם זאת, נעים לנו ליצור לעצמנו אשליה שההתנצלות נותנת לנו הקלות במשפט השדה אותו אנו חווים מהביקורת העצמית הלא מרחמת.
אחריף ואקצין את העניין, ואני מתאר ומקווה שיהיו כאלה שיתקוממו על כך:
התנצלות הינה אמירה ברורה וחד משמעית - “אני לא בסדר". או - “אני מודה שאני לא בסדר". אמירה זו היא אמירה שבעיקר פוגעת במתנצל ולא באמת מעניקה לו נקודות זכות בצמיחתו האישית. זה לא שאין מקום לקחת אחריות על התנהגות, אך שימוש בהתנצלות מהווה לפעמים בדיוק את הדרך ההפוכה מלקיחת אחריות אישית על מעשים. לומר "אני לא בסדר" בסופו של דבר מחזק את הביקורת העצמית שמקפידה לומר לנו, יתר על המידה, שאנחנו לא בסדר, או, לחילופין, לא "מספיק" בסדר.
מרבית אם לא כל האנשים שאני מכיר, פועלים ועושים בכל רגע בדרך הנכונה ביותר שנראית להם. מרבית האנשים פועלים מתוך כוונה טובה ומתוך רצון לשרת מספר אינטרסים, שלעתים לא יכולים לשכון יחדיו. פעמים רבות מדי נוטים אנשים לחשוב שהם פעלו שלא בדרך הנכונה כלפי מישהו אחר ופגעו בו, כשהם למעשה כל שיכלו, ללא שום כוונת פגיעה. ציוני דרך שעושים בקרה גדולה מדיי ושמאלצים אדם להודות ב"טעותו" מקבעים התנהגויות ולא משנים אותן לטובה.
ככל שמתרגלים אהבה עצמית וככל שמקטינים ביקורת עצמית לומדים לתת כבוד למי שאנחנו ולמה שאנחנו, כולל כל בחירה וכל מעשה, בהווה או בעבר. לעתים אנו בוחרים להתחשב באדם שיקר לנו ואנו מביעים התנצלות על כך שנגרמה לו פגיעה ואין בכך שום פגם. יחד עם זאת יש להיזהר ולא לתת להתנצלות להפוך לסממן שמבטא התייחסות רבה מדיי של אדם אל עצמו כאל משהו "לא בסדר". אדם הוא בדרך כלל יותר "בסדר" רק שהוא נוטה לחשוב אחרת. ההתנצלות מקבעת את זה ולא משנה את המצב.
ככל שאדם אוהב את עצמו וככל שאדם פחות כועס על עצמו הוא צפוי לחיות פחות בשקר עם סביבתו. ככל שאדם חי עם עצמו ביתר הרמוניה הוא ידאג לחיות גם עם הסביבה ביתר הרמוניה. אדם כזה מכבד את בחירותיו ומשתדל להתחשב בסביבה מבלי לגרוע מצרכיו שלו. הדבר בהחלט אפשרי, בכל מערכת חברתית. אדם כזה משתדל לתמוך בעצמו ולהאמין שבשורשיו הוא אדם טוב, ראוי ותורם לסביבתו. אדם כזה ימעט לפגוע באנשים שאוהבים את עצמם גם כן ומכירים בצרכיהם כמו בצרכיו. אנשים שחיים בצורת חיים אחרת אולי ייפגעו מהתנהגותו ואף יפריעו להתפתחותו. אנשים כאלה אולי יידרשו במפגיע התנצלות על מנת לחוש שאותו אדם עדיין שייך למחנה שלהם.
לעתים נדמה שנדרש אומץ וסוג של יושרה ובגרות לעמוד ולהודות בטעות. לעתים נראה שזה הדבר המרשים יותר לעשות ומי שעושה זאת ניתן לסמוך עליו ולהישען עליו יותר. אני טוען שלעתים נדרש אומץ לא להתנצל. נדרש אומץ להבין שמה שעשינו היה באמת מתוך מה שאנו יכולנו לעשות ואין שום דרך שנכריז על כך כ"לא בסדר". ה"לא בסדר" הזה עלול להתפרש בפנים, בשקט בשקט, כשיפוטיות כלפי העצמי, כדרך לומר לעצמי שאני (שוב) לא בסדר. האומץ הנדרש הוא להישיר מבט אל המראה ולהגביר אהבה עצמית. כן, פגעתי במישהו. כן, לא התכוונתי לכך. כן, הוא בטח יתאושש מהפגיעה מהר מכפי שדמיינתי. כן, אני לא יכול להתחייב שלא אחזור על המעשה בשנית וכן, אני מוסיף לתמוך בי ובבחירות שלי, ולכן אולי אחליט הפעם, לא להתנצל.
דווקא מי שמגביר אהבה עצמית לאחר שעשה מעשה פוגע עשוי שלא לחזור על המעשה הזה בעתיד. אדם שפגע ותקף אחרים פגע ותקף גם את עצמו. אם הוא לא חש בכך, ממילא לא יהיה שום ערך להתנצלותו. עיקר העבודה שלו, למען ההווה ולמען העתיד, הוא לשפר את הקשר שלו עם עצמו. ככל שיפחית את הביקורת העצמית ואת הטינה העצמית, פחות יפגע בעצמו ופחות יפגע באחרים. התנצלויות, במקרה הזה, יפחיתו את הסיכוי להגברת האהבה העצמית ויגדילו את הסיכוי להגברת הביקורת העצמית.
התנצלות לא מזכה ולא מכפרת על מעשה. התנצלות לא מרפאה באמת את רגשי האדם ולא מבטלת דבר. התנצלות הינה פעמים רבות אשליה מוסכמת שאין לה בסיס גדול ככוח השפעה. ההתנהגות בהמשך הדרך חשובה יותר מאשר ההתנצלות שבאה מייד לאחר הפגיעה. התנהגות שמשקפת יותר רכות ויותר הבנה שבה עשרות מונים מאשר התנצלות שאין לאחריה שינוי יסודי.
סיפור שאהבתי וגם כמה שמעו אותו ממני:
בשבט כלשהו היו נוהגים בשיטה ייחודית לטיפול במי ששוב ושוב ביצע דברים שאסורים לפי חוקי השבט: היו שמים אותו במרכז מעגל וכל אחד מבני השבט אמר לאותו אדם דברים טובים עליו, חלק לו מחמאות וסיפר לו כמה הוא נהדר. כך היו "שוטפים" אותו במילים טובות עליו, עד שהיה "חוזר למוטב".
בחברה המערבית שלנו אנו נוהגים לכלוא, להעניש ולהרחיק את כל מי שמפר את החוקים שלנו, על מנת "להגן" על עצמנו. בבתי הכלא אנשים אוכלים זה את זה והעונש שקיבלו רק הולך ומתעצם. בסופו של דבר מי שמשלם את זה הוא גם כן החברה עצמה, שמגדילה את כמות הפושעים בקרבה, וכך גם את הפשע עצמו.
הסיפור הזה מתאר בדרך אחרת את מה שאני מבקש לומר – התנצלות, כמו הענישה המקובלת, לא תמיד מסייעת ליצירת שינוי. מי שפוגע אולי פגוע בעצמו, אולי חסר אהבה וחום, אולי כואב כאבי נטישה ואולי מתגעגע למה שנלקח ממנו מזמן. התמקדות רק ב"תיקון" המעשה אינו משיב את המצב למקום טוב יותר. איפה שחסרה אהבה רק אהבה תוכל לרפא ולא שום התנצלות או עונש. איפה שיש געגוע לא ניתן למלא את החלל בגערות, רגשי אשם וחרטות. חור שלא מתמלא ימשיך להכאיב וימשיך להציק ולגרום למעשים לא נעימים.
אסיים בהקשר יצירתי.
התפתחות יצירתית תלויה בין השאר ביכולתו של האדם לנוע קדימה, לנסות ולהתנסות בדברים שונים, עם אומץ לעשות טעויות, למעוד ואף לסבול כאבים. התפתחות יצירתית נשענת על הכרה עמוקה שכוונת ההתפתחות בריאה ושמרבית אם לא כל המעשים שמגיעים ממקום כזה ראויים בעיקר להערכה. לעתים, התנצלות, בעיקר אם מבוטאת פעמים רבות מדיי, הולכת בכוון הפוך לזו של ההתנצלות, מכיוון שבבסיס ההתנצלות קיימת ביקורת רבה מדיי וצורך "לתקן".
איני מתעלם מהצורך החברתי וגם האישי הקיים בהתנצלות. מה שחשוב לבדוק הוא מתי ההתנצלות משתקת, מתי היא לא מאפשרת לאדם להוסיף ולאהוב את עצמו ומתי היא משרתת יותר את הביקורת העצמית מאשר את ההתפתחות. כפי שכבר ציינתי, התנהגות שונה ונעימה יותר חשובה עשרות מונים מכל התנצלות שהיא, גם אם מגיעה מ"עומק הלב". אהבה עצמית היא זו שתסייע לאדם, בסופו של דבר, ליצור לעצמו את הסביבה ההרמונית יותר בשבילו, כזו שהתנהגויותיו תהיינה יותר מובנות בה, ומכאן גם שפחות אנשים ייפגעו, ייעלבו או יתרגזו.
ואני שואל שוב – האם התנצלות באמת מייצרת שינוי או שהיא סוג של עלה תאנה? האם לא עדיף להיות אמיץ, להתבונן במראה, לחייך, לאהוב את עצמך ולהבטיח לעצמך שתעשה מה שאפשר כדי לא לפגוע באחרים, אך אינך יכול באמת להתחייב שכך יהיה?
דר' פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר מסוג אחר, אבי התורה הפסיכוקיראטיבית, מפתח ערכות הטיפול העצמי - סידרת 10%, מחבר הספרים "רגע לפני הפסיכיאטר", "איך לגדל ילדים יצירתיים ושמחים יותר", מנהל המרכז לציור אינטואיטיבי בתל אביב.לאתר המרכז לציור אינטואיטיבי לחץ כאן
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
