הקיום בפועל מספק פשר לאקסטנציה הנעלמה של האינדוקציה ועומד בינה לבין תוקף דדוקטיבי.
התפיסה המוטעית כי ההצדקה לאינדוקציה היא היכולת להסביר הגיונית תופעה פרטית, חוטאת למהות האינדוקציה, ממש כשם שהמדע חוטא למציאות, באשר שניהם מסיקים מסקנות תוך התעלמות מההפרעה שבסטיית התקן ומתייחסים אליה כנורמלית.
בניגוד לעקרון ניקו, הכלל האינדוקטיבי אינו יכול להיסמך על הסברי דיעבד לתופעות, וניבוי מסקנה באינדוקציה אינה יכולה להיסמך על ממצאי ונסיון העבר, שכן, הסברים כלליים על הקשר בין תכונות של תופעות שונות אינם מעניינה של האינדוקציה. על האינדוקציה, כ'תורת המקרים הפרטיים' לטפל בסוגיית המקרים הפרטיים וסוגיית הדומה שבעצמותם, והוא עצם קיומם בפועל במציאות.
הנסיון הדדוקטיבי, לפנות אל השכל-הישר אפוסטריורית, כמתווך בין המציאות למסקנה המתקבלת בתהליך האינדוקטיבי על מנת לבדוק האם אכן הפרט מתאים לכללו, אינו מהווה צידוק אינדוקטיבי. צורת גבולותיו הלוגיים של מהלך דיעבד זה, כמגבלות הנחת הקיום האריסטוטלית שאינה מסוגלת לספק צידוק צורני המנבא את מה שאינו קיים בפועל. ועוד שבהיסק-הטרונומי, ערך האמת המתקבל כמסקנה, משועבד למקורות חוץ-לוגיים.
אמנם בינת האדם פועלת עפ"י חוקיות ההגיון וגוזרת מסקנות בהתאם, אך בגזירת מסקנה מהנחות יש להבחין בין מה שבכח למה שבפועל - בין צורת הכלל לנגזרותיו. המדע והבינה אכן משמשים לחקר המציאות, אך הם אינם מכתיבים את טבעה ואת הוצאתה אל הפועל מן הכח.
ההגיון שהוא סיבת האדם וטרנזיטיבית הוא סיבת כל פרי-הגיון האדם, אינו נסמך על מושאיו - כי אם עומד נכון בטרם כל יציר נברא, כשם שכח ההכללה קודם לפרטיו, אינו תלוי בהם ואינו ערובה לקיומם בפועל.
אבן רשד על אריסטו במאמר לבנו מזכיר את דברי תאמסטיוס: "...והטעם בזה שהשכל כללי והכלל בכח, והחוש פרטי והפרטי בפועל..." הפרטי הוא נגזרת מציאותית. במילות הגיון מגדיר הרמב"ם את דיבור המציאות שהן מילות משרש ה.י.ה., כדיבור אשר יקשור הנשוא בנושא בזמן ידוע. הגדרת הפרטי שהוא בפועל נסמכת בהכרח על רכיבים הטרונומיים להיסק הלוגי-שכלי, והם; הזמן, ואף הנשוא והנושא המיוחדים המתוארים בזמן בפועל (ולא בכח ככלל המייצג את הנושאים והנשואים הדומים להם).
כך מתברר כי החוזק האינדוקטיבי אינו מסוגל לקבל תוקף באספקט צורני.
מעניין כי אכן כחה של התבנית הדדוקטיבית לייצר מסקנה בעלת תוקף מודאלי (בנוסף לתוקף הצורני) אף על גב נתוני שקר, מוגבלת לטיעונים כוללים בלבד. כאשר מדובר בטיעון ישי, הטומן בחובו הנחת קיום-בפועל במציאות, יש להשען על הקדמות אמת על מנת לשמר את התקפות המודאלית של המסקנה.
עיונים:
עיון בספר "מלות הגיון" לרמב"ם מאפשר הפלגת התבוננות עד אבחנה, אך זה העיון דורש כח גדול ומאמץ לבוא צעד צעד בפתחי חכמת האלוהות על ידי הכח-המדבר האנושי.
עמ' כב, שם: "...ואולם הארכנו לבאר זה הענין בעבור שהפילוסופים אמרו, כי כל מה שלא יבדיל בין מה שבכח ובין מה שבפועל, מה שבעצמות ומה שבמקרה, ובין הענינים המלאכתיים ובין העניינים הטבעיים, ובין העניין הכולל והפרטי, הנה הוא בלתי יודע לדבר."
עמ' יז: "...אבל נקרא בעניינים הטבעיים צורה את העניין המעמיד להמין המיוחד בו, אשר אילו יכולת לסלקו מן הדבר ההוא לא יהיה הדבר ההוא מאישי המין ההוא..."
הבחנה בין מה שבעצמות למה שבמקרה, בעניינים הטבעיים יש להבחין בין הזהות הטבעית המקרית שהיא פרטית ויחודית לבין ביטויי שייכות למאפיינים טבעיים ותכונות כוללות. בפרדוקס העורב לדוגמא, אנו משליכים על כל עורב בקבוצת העורבים דווקא את תכונת ה"שחרות" ולא את עצם ה"עורבות", כיוון שבאינדוקציה המבטאת פרטים (בשונה מדדוקציה, המבטאת נוסחאות כלליות) העצמות מזוהה כפריט מסוים אחד ונרשמת באמצעות קבוע או משתנה אישי: העורב יסומן כקבוע, כפרט מסויים, וה"שחרות" תסומן כפרדיקט רגיל של תכונה. הדגמה מסוג זה של ייחוס התכונות הנתונות לכל קבוע שבתחומו, בנפרד, הכרחית גם בעצי האמת, המציינים מקרים פרטיים.
ויש להישמר מן המעבר ממלכודת t (נלסון גודמן-time), למלכודת s (מקום-spot), הטמונה בהיגד "פלוני איננו", זהו בעצם מעבר מיחס הקיום בפועל והזמן ליחס הקיום בפועל והאנה, שהם היינו הך, ביחס לדיבור המציאות דלעיל. גם כאן, מכיוון שהאינדוקציה פועלת על ישים פרטיים, הצרנת זהותו של פרט מסוים נעשית באמצעות משתנה או קבוע, אך איננו זקוקים לתמך מלאכותי של פרדיקט נלווה המתאר את פלוני כישות התחומה בתכונותיה המקריות, כפי שנעשה בדדוקציה. "פלוני איננו" מוצרן באמצעות פרדיקט הזהות, המעיד על קיום, כך: x=x~, כלומר: זהות-הפרט של פלוני אינה קיימת. ולא באמצעות פרדיקט דו-מקומי Sxy~ מילון: x אינו במקום y.
הנחת הדגומים האינדוקטיביים כשלל מופעים ספורדיים, שההקשרים ביניהם חוזרים, נשנים אך מקריים, מציבה כתחנת-אמת אחרונה - בטרם יחצה גבול האמצע הסטטיסטי, אל התעתוע הלוגי-אינדוקטיבי - את האימפליקציה הדדוקטיבית: רישא: קיים x כך ש Qx - > סיפא: (עבור כל x אם Qx אז Qx או Qx~), כאשר הסיפא טאוטולוגיה ולפיכך הפסוק אמיתי בכל מצב. ובאשר העורבות האינדוקטיבית היא המהות כשלעצמה הרי שלא נוכל לייחס לה שחרות ושלילתה בו בעת, כי אז תתאפשר ברדוקציה לאבסורד שלילת קיום העורבות עצמה.
לכן, אני מוצאת טעם בדברי ואן אורמאן קוויין בדבר האינדוקציה הפועלת על סוג טבעי, כי מדובר בפרטים הזהים בצורתם מטבעם.
אולם מה משמעות 'זהות צורה בטבע' זו?, מציטוט הרמב"ם דלעיל (עמ' כ"ב) עולה כי זהותו הטבעית של דבר היא זהות סוג, התייחסותו על אקסטנציית תכונות כוללות המצויות בטבע, (כגון פיל המוליד פיל, תכונות הפיל מועתקות מפרט לצאצאו בהכנתו החומר בפועל לקבל צאצאו בכח צורת הפיל).
וזהותו כמקרה, היא זהות פרט, עצם קיומו הפשוט בפועל. העניין המעמיד את כל המקרים על מקריותם הוא קיומם במציאות בפועל. סילוק הקיום בפועל מן המקרה, הוא סילוק מהות עצם המקרה וביטולו. (יכולתו של פיל חי להמליט פיל מת מלמדת על מקריות הקיום-בפועל כשלעצמו).
כאן מתגלה הנתק הטמון בסטרוקטורת האינדוקציה כקבוצה הכוללת מקרים פרטיים. בין אקסטנציית האינדוקציה לפשר תוכנה טעון הכרח הפועל, במציאות, כרכיב הטרונומי להיסק הלוגי.
אקסטנציית האינדוקציה, צורתה כוללת. היא מסמנת את המקרים הפרטיים, הנכללים בה בכח היותה קבוצתם. אך תוכנה של אקסטנציה זו - לעולם ריק. זאת משום שכאשר המקרה יוצא אל הפועל במציאות, הוא נעשה ישות סינטטית שקיומה מורכב. מחד, נושא מושג המקרה הפרטי משמעות תוכנית הטרונומית להוויית הקיום, משמעות זו אינה צריכה לנושא שיוציאה אל הפועל והיא נבדלת אנליטית מן הקיום. ומאידך, קיומו של המקרה הפרטי בפועל אפשרי רק בהינתן נושא. ואקסטנציית האינדוקציה, דווקא את הקיום בפועל, בעצם ולא במקרה, היא מבקשת לארח אך אלו אין בכחם מושגים-נושאים ועל כן אינם ברי קיום במציאות מושגית, ומכיוון שנסתלקה מן המקרים מהות המקריות כשהיא לעצמה, אזי מסתלקים הם אף מאקסטנציית האינדוקציה.
ואילו הפריט המיוחד באקסטנציית האינדוקציה, 'מושג המקרה הפרטי' כשלעצמו שאינו מייצג תוכן פרטי, אלא את עצם הקיום המקרי (ככלל וכמושג בכח) בלבד. צורתו: המקרה (המקריות, הכרוכה בפועל בהוויה והפסד) ותוכנו: הקיום. אולם, קיום כשהוא אינו בפועל ואפריורי לנסיון, בכח ולא בפועל, הוא מתקיים כמושג שכלי שאינו סינתטי, בלתי ניתן לייצוג בפועל, לחלוקה ולפריטה.
יוצא, שאקסטנציית האינדוקציה מלמדת בכח על מקריות הפרטים הכלולים בה ואילו המקרים הפרטיים אינם מתקיימים כתוכן-בפועל בשטחה ואינם מלמדים דבר על כללם. הכרח הקיום בפועל, היזדקקות החומר בזמן לצורה השכלית שתעמיד קיומו במציאות, מונעת את האפשרות לבנות תיאוריה אינדוקטיבית מוציאה וכוללת.
עיוורון הפרטים כשלעצמם לתכונות הטבעיות אותן מייחסים להם, כגון תכונתם כמקרה פרטי של כלל, ומאידך, פקחונם לעניין פרטיותם וייחודם, יוצרים את הכרח-המקריות של הפרטים בפועל, הכרחיות קיומם הנבדל כשלעצמם, כתוכן שצורתו אינה המקריות - ולפיכך האקסטנציה שלו אינה האינדוקציה, או כצורה בלבד בלא תוכן - מקרה פרטי שאינו מתייחס על שום קבוצה.
נתק זה בעצם האינדוקציה, משבש את היחס הלוגי הטבעי בין הכללי והפרטי ומבטל את תוקף ההסקה הלוגית במקרים הפרטיים. מתפזרים המקרים כל מקרה לגופו ולנפשו, כיוצא מן הכלל או כמכתיב כלל ישן מחדש.
בנקודה זו נפרדת תורת הרמב"ם מעל חכמת הגויים האריסטוטלית. בעמ' ל' ב"מלות הגיון": "ואולם מלאכת ההגיון הינה אינה אצלם מכלל החכמות... ולא מן הדבר", לדעת אריסטו, מלאכת ההגיון אינה מהווה מהות כשלעצמה, חכמה המושגת בשכל וראויה לעיון וחקירה כשאר מושגים, אלא משמשת כתכונה מכשירית בלבד, ככלי, לעיון בגשמים לסוגיהם. הרמב"ם מבדיל בין שני חלקים ב"חכמה האלוהית" הנקראת גם "מה שאחר הטבע"; חכמות אשר אחיזתן בטבע הגשם, כח שביטויו במציאות בפועל (באמצעות חשיבה ואף זיכרון ודמיון, שהפשטת הגשמים הבאים אחר הטבע הריהם בלתי נפרדים מן הטבע עצמו, ובכללם חוקיות ה"מלאכים", השכלים הנבדלים שהם כחות בגשם) לבין החלק שהוא תפיסת המהות שאינה בהסתמך על צורה גשמית או מושגית בגבולות המציאות (באמצעות השכל העיוני, החוקר אל מעל הטבע). והעניין נדון גם ב"מורה נבוכים" חלק שלישי פרק כ"ב-כ"ג, בעניין איוב והשקפתו.
כאשר מלאכת ההגיון אינה משמשת ככלי לעיון בגשמים ובטבע המציאות בלבד, אלא היא מן הדבר - הדיבור במה שנתלה בא-ל; חקירה שאינה תלויה בתוכן מושגי-טבעי סינתטי, אזי חוקי ההגיון מאחזים הנפש המדברת האנושית אל המופשט, המציאות עצמה על שלל גווניה מתבהרת כמהות הנגזרת שכלית.
בקיומם של פרטים, מתגלה הפתח אל מציאות-הקיום-בפועל. מציאות המחלצת את המקרים מהתייחסותם על תכונות ההטרונומיות להם, ומאלצת את האינדוקציה להיגמל מתפיסתה את היש-האפוסטריורי כעילתה, אלא יהיה הקיום בפועל, מציאות השופעת מאיתו ית' על כח המדבר באדם באמצעות השכל הפועל.
ידיעת מהות הווייתם של פרטים היא ידיעת המעמיד להם עצמותם כמקרים בפועל במציאות ולא הבחנה וחקירה של מה שכורך אותם בטבעם.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
