על אהבה, התאהבות ואהבה ללא תנאי 

אהבה היא מושג שקשה להגדירו וטוב שכך. אהבה היא אנרגיה, אהבה היא מה שאנו מכנים, מבלי לדעת להסביר גם כן, כ"רגש", אהבה היא סוג של מקום שאפשר להגיע אליו, אהבה היא תחושה, אהבה זה להרגיש בבית, אהבה זה להרגיש נכון, אהבה זה להרגיש קשור באופן חיובי, אהבה זה לחוש שמשהו טוב מתרחש כרגע. אהבה זה עוד הרבה דברים שכל אחד יכול להגדיר וכנראה שכל אחד גם יהיה צודק בדרכו. אוסיף ואומר שניתן גם לומר, לתפיסתי, שאהבה זה אלוהים, ולאהוב זה אלוהי. ובכלל, אולי שאפסיק לנסות להגדיר?

קיימים מצבים בהם אנו נתפסים לאשליה ולבלבול בין המושג "קשר" לבין המושג "אהבה". לעתים אנו שומעים אנשים שאומרים – "כעת אין לי אהבה", כשהם מתכוונים שכעת אין להם קשר רומנטי פעיל או בן/בת זוג. הבלבול נמשך כשאנשים חושבים שניתן לחוש ולקיים אהבה רק בנוכחות אדם אחר, אותו ניתן "לאהוב". שברון הלב (הלגיטימי והמובן) שאדם חש בעת סיום קשר נתפס בטעות כ"אובדן האהבה", כשבעצם מה שהולך לאיבוד הוא הקשר, במתכונתו המוכרת. חווית הנטישה היא קשה וכואבת מאין כמוה, והיא נתפסת כאובדן האהבה, אך אין הדבר משקף את המציאות. אדם שמתקשה לחוות ולקיים אהבה עם עצמו תופס את האחרים ככאלה שמאפשרים לו את תחושת האהבה ובכך הוא מפספס את הזכות הגדולה והראשונית, לחוש את האהבה העצמית.

כאן, בפקולטה למדעי השמחה, אני נהנה וגאה לראות את מיזוג ה"תרבויות" של החברה הישראלית. באותה סדנה ניתן למצוא גברים, נשים, מזרחיים, אשכנזיים, והחמוד ביותר – מחילוניים גמורים, דרך דתיים חובשי כיפה סרוגה ועד לכאלה המוגדרים יותר כיהודים חרדים. כל אלה נפגשים כאן ומקיימים את "מצוות הציור האינטואיטיבי" בהנאה, בשמחה, בשיתוף ובאהבה רבה זו לזו, זה לזה, וזו לזו. מסיבה זו ומסיבות נוספות אתעכב יותר על מושג ה"אהבה" וההקשר של נושאי אמונה אליו.

אהבה הינה תחושה אישית ואינה ניתנת לחלוקה לאחרים. אהבה היא חיבור לחלק עמוק הקיים בתוך האדם, חלק אלוהי הייתי אומר. תחושת האהבה היא חיבור לחלקים העליונים, המיוחדים והמפותחים שבעדם. תחושת האהבה הינה בהכרח חוויה מענגת ומרפאה שמזכירה לאדם שהוא ככל הנראה יותר ממה שהוא בדרך כלל רואה את עצמו. אני מאמין שכל אדם, כך או אחרת, מחפש את הדרך לשורשיו הרוחניים, כלומר – את הדרך אל האלוהים שלו. אני מאמין שחווית האהבה האישית כל כך רצויה ומענגת מכיוון שהיא מחברת את האדם אל מרכיביו האלוהיים, וזה, כאמור, מהווה את משאת נפשו ואת מטרת מסעו של האדם, להתקרב יותר ויותר אל מקורותיו הרוחניים העמוקים.

משום כך ברצוני להגדיר את מה שנראה לי נכון בכל הנוגע לאהבה השוררת בתוך מערכות יחסים. אני מאמין שאהבה היא יכולת טבעית ואישית ואינה מיועדת להעברה כי אם לפיתוח האינדיבידואל והעצמתו. משום כך ולשם כך, משמש הקשר הבין אישי דרך כמעט בלעדית המאפשרת לאדם לחוש את האהבה הזו, הקיימת בתוכו. במילים אחרות – אנו בנויים כך שחלקים משמעותיים מיכולת האהבה שלנו יבואו לידי ביטוי במרחב של קשר בין אישי, שבלעדיו חלקים גדולים מחוויית האהבה לא יקבלו את ביטויים. האדם שמעורר בנו את חווית האהבה שלנו, שכאמור, שייכת לנו, הוא האדם שנרצה להיות עמו בקשר קרוב. כל עוד שהייה במחיצת אותו אדם מעוררת בנו את החוויה הכל כך נחוצה הזו, נחוש שאנו נמצאים עמו בקשר של אהבה רצוי ומהנה. אני מבקש כאן להציג תזה שיכולה אולי לעמוד בסתירה עם תפיסות מקובלות – אנחנו לעולם לא באמת אוהבים אחרים, אלא אנחנו נעזרים באחרים שמעוררים בנו תחושות אהבה שאנו כל כך כמהים לחוש. את האהבה לא ניתן להעביר, אך קיומה ועוצמתה מוליכים את האדם לעשות כל מיני מעשים שקשורים באהבה, בנתינה, במגע וביצירה. 

הקשר הזוגי, יהא אשר יהא (בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין חברים קרובים) הינו למעשה חוזה שבו שני הצדדים לומדים להעצים ולחוש את האהבה הקיימת בתוכם. כשהדבר מצליח, וכל צד אכן מפתח את חווית האהבה שבתוכו, אזי הוא יביע אותה בפני האדם שאפשר לו לחוש אותה וגם יעניק לו תשורות שונות על כך. הקשר הוא מין הסכם חשאי שמאפשר לשני צדדים להתמודד עם דברים שעליהם להתמודד תוך חיפוש האהבה שבתוכם.

גם בקשר בין הורים וילדים, או כל סיטואציה דומה, ניתן לראות סממנים דומים. ילדים קטנים מעוררים במבוגרים תחושות אהבה מסויימות. התחושות האלה קיימות בקרב המבוגר ומופעלות על ידי הילדים. אלה תחושות בעלות משמעות גדולה בשביל האדם. זהו חיבור לחוויית אהבה המשולבת באחריות אינסופית, שמופעלת בקרב ההורה הסביר, באופן אוטומטי.  בכל פעם שאנו רואים את הילדים, מופעלת מחדש התוכנה הזו, של אהבה גדולה, רצון להעניק, לטפח לגדל ולשמר. כל אלה תחושות שקיימות אצל ההורה, וילדו מסב לו עונג רב בכך שהוא מאפשר לו הן לחוות את זה והן לתרגל את היישום המעשי של התפקיד הנגזר מתוך זה.

אפשר לומר, שהדבר המיוחד שאנו חשים כלפי אנשים עמם יצרנו קשרי אהבה, הוא למעשה חוויה עמוקה של הכרת תודה. הכרת תודה על כך שאותו אדם נמצא שם לידנו, בשבילנו, ומעניק לנו את ההזדמנות להתחבר אל האהבה שבפנים, אל האלוהים שבתוכנו. משום הכרת התודה נרצה להעניק, לפרגן, לטפח ולדאוג לשני. זה אולי נשמע כאינטרס צר (ומה רע בכך?) אך הדבר עמוק, הדדי ומשרת את צמיחת האנושות, לטעמי.

התאהבות היא חוויה סוחפת, קצת "משוגעת", של אבדן גבולות ואידיאליזציה של אדם אחר, התמסרות גדולה אליו או אל רעיון מסויים. התאהבות היא חוויה של שחרור מעצורים והתלהבות וגם היא נמצאת באותה קטגוריה בדיוק, כמו חווית ה"אהבה", ויכולה להזין אותה. קיים בנו, בני האדם, צורך להתאהב. צורך להתלהב, צורך "להידלק" ולהיסחף. זהו צורך בעל מאפיינים שונים, כולל מאפיינים רוחניים מובהקים (אני רואה קשר קרוב בין תופעת ההתאהבות לבין תופעות של טראנס ותפילה סוחפת). בכל המקרים האלה האדם נהנה "לצאת" מעצמו, וקצת "ללכת לאיבוד" אל תוך משהו שגדול ממנו, ששואב אותו אך שאינו פוגע בו. אנו, בני האדם, זקוקים לריגוש הזה, לניצוצות האלה, על מנת להתחבר לחלקים מסויימים בנו, רוחניים או אחרים.

התאהבות היא סוג של סמן שמשהו טוב מתרחש. התאהבות היא חלק מקשר אהבה, החלק שמתחיל אותו והחלק שמחדש אותו עם הזמן. ככל שעובר הזמן ובני הזוג עוברים, כל אחד, תהליכים אישיים וזוגיים המרחיקים כל אחד מחיבור לאהבה שבו, עשויה ההתאהבות לחדש את לתדלק מחדש ולהזכיר לשני המעורבים בקשר, שיש בתוכם אהבה ושיש בתוכם הכרת תודה זה לזו. כמו כן יכולה ההתאהבות להזכיר לבני הזוג את פוטנציאל העונג, הסיפוק והרווחה שיכול הקשר שביניהם לספק להם, לו רק יתחברו מחדש אל חווית האהבה שבתוכם. התאהבות הינה, אם כן, מרכיב הכרחי בקיומו של קשר אהבה ממושך, ואין לראות בו משובת נעורים חולפת או מרכיב קצת "משוגע" ששמור רק לתחילתו של הקשר.

אהבה ללא תנאי היא מושג שלדעתי יש לבדוק מחדש, במיוחד לאור מה שכתבתי לעיל. אני לא מאמין שיש צורך לומר "אהבה ללא תנאי" מכיוון שאהבה הינה חוויה אישית. קשר הוא מצב שיש לו תנאים ואכן קשרים משתנים, מתחלפים, נגמרים ומתחדשים. גם ביטוי האהבה יכול להיות מותנה במצב הקשר, אך האהבה עצמה, היא לא יותר מחוויה אישית, ולכך אין שום תנאי. זה כלל לא קשור לתנאים. אהבת הורה לילדו נתפסת כ"אהבה ללא תנאי"  ואני טוען שמדובר ב"קשר ללא תנאי", סוג של קשר שמאפשר לאדם לחוש מחויבות חסרת גבולות לאדם אחר, אותו הוא מגדל. על מנת לצמוח ולהתפתח, זקוק כל אדם להתחבר לתחושת מחויבות גבוהה, חסרת גבולות עד כדי הקרבת עצמו למען אחר. זהו הצורך של היחיד להימצא במקום הזה, ואת הצורך הזה מספקים לו ילדיו. הם מאפשרים לו  לחוש כלפיהם אחריות עצומה וחווית אהבה אישית, שעוצמתה, אפיונה ואפילו עצם קיומה קשור באישיות של ההורה ובמידת יכולתו לחוש אהבה. גם ההורה חש אהבה בתוכו. האהבה הזו היא נכס שלו ולא של ילדו. היכולת לאהוב קיימת בהורה טרם בואו של ילדו לעולם. היא חיפשה לעצמה מקום להתעצם ולהתקיים ולכן מחפש האדם המבוגר לייצר לעצמו דור המשך.

הדברים מתנקזים לבסוף לאהבה עצמית.
האדם שיכול לחוש את האהבה העצמית שלו, יוכל גם לממשה באופן בוגר בתוך מערכות יחסים שונות. אדם שתופס שיש לו אחריות על חווית האהבה שבתוכו, לא מתוך תלות באחרים אלא מתוך הכרת תודה להם ,יכול לקיים מערכות רבות של יחסי  אהבה מטפחות ומעשירות. בכל מקרה, הכרחי שאדם יאהב את עצמו, אחרת קשרי האהבה שינסה ליצור יובילו למקומות אחרים, שאין בהם כל כך הרבה אהבה, למעשה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי