פרשת תרומה, לתרום מנדבת הלב  

פרשת תרומה, לתרום מנדבת הלב / מוטי לקסמן, תש"ע

לפני שבוע, לאחר תום סיבוב ליקוט המוצרים מעל המדפים במרכל, הגעתי לתור לקופה. עמדו מספר קונים לפני.

לבסוף נותרה אישה אחת לפני והקופאית העבירה, את המוצרים המגוונים שהאישה ליקטה, לפני נורת קורא הברקוד. לפני סיכום החשבון שאלה הקופאית את הקונה: "האם את מוכנה לתרום שני שקלים למען ילדים נזקקים?".

תשובת הקונה היתה קצרה: "לא".

התגובה הראשונה שחלפה במוחי הייתה: "נו באמת שני שקלים. לאחר קניה כה גדולה, היא לא יכולה לתרום שני שקלים?"

עוד לפני שהספקתי לשקול מחדש את תגובתי המחשבתית לגבי שני השקלים, הגעתי הביתה. בבית שידרו בטלביזיה  אירוע התרמה למען ווראייטי: דווח על סכומים גבוהים של עשרות אלפי שקלים ותרומה אחת אף הגיעה למיליון. ומפורסמים בתחום התקשורת הופיעו לפני המצלמה ודברו ושרו, ממש בידור. כל הצופים שמעו את שמות התורמים.

ונזכרתי בתגובתי המחשבתית לגבי שני השקלים שלא נתרמו.

והנה בדיוק, כמו לפי הזמנה,  פרשת השבוע, פרשת  תרומה, עוסקת ממש בענייני תרומות.

משה עלה להר-סיני, מיד לאחר תום אירועי מעמד הר סיני.

המסר הראשון שהאל מודיע למשה כדי להעביר את תכנו לעם ישראל הוא: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב).

אם זה המסר הראשון אז הוא כנראה בעל חשיבות רבה מאוד.

במה החשיבות?

נקרא שוב: "יקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

משה מצווה לאסוף תרומות אבל רק מ"כל איש אשר ידבנו לבו".

פרשנים מבינים כאן את פשוטו של המקרא:  "והוא לשון רצון טוב" (רש"י);  "כי אז יהיה רצונו דבק בהם, כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין" (רבינו בחיי).

ומסכם יפה המלבי"ם: "לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה [...] חיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווי", (המלבי"ם).

ומוסיף הסבר אור החיים: "כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו".

כלומר, אין לקחת ממי שאינו מוכן לתרום או שאינו יכול לתרום.

וחשבתי שוב על שני השקלים שלא נתרמו...

וגם על ווראייטי.

אבל, בפרשה, מן הסתם יש עוד כתובים, למשל, פירוט של מה אפשר לתרום: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" (שמות כה, ג–ז).

אם-כן, "כל איש אשר ידבנו לבו" מתבקשים לתרום חמרי גלם, לא כסף, לא ממון.

ולחמרי הגלם האלה יש יעד מוגדר. המטרה מנוסחת היטב, אין טעות: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ה). ומפורטים פרטים: צורת המשכן וגודלו, ארון ה' בו ישוכנו לוחות הברית, הכפורת, השולחן, מנורת הזהב ולה שבעה קנים והמזבח וגם החצר סביב סביב.

האם מפורטת כאן תכנית אדריכלית-הנדסית-טכנית?

אכן, יש התופסים זאת כך ויש במדינתנו "מכון המקדש" שפועל להקמה מחדש של בית המקדש על כל מרכיביו.

איני יודע אם תקוותם תתגשם לפני בוא המשיח.

בכל אופן, אני מעדיף פרשנות או הבנה אחרת הטוענת – הסיפור הזה וסיפורים רבים אחרים במקרא לא לספק עובדות באו אלא להעביר מסר דתי-מוסרי-לאומי.

מהו המסר?

רשות מבקשת תרומה אבל היא פונה לרוצים או ליכולים בלבד. הרשות גם מפרטת היטב מה אפשר לתרום ומעל לכל למה בדיוק מיועדות התרומות.

ואז קראתי

אריה רוגל, מנכ"ל ווראייטי, אותו ארגון ווראייטי שלכבודו ערכו מגבית טלביזיונית מצועצעת  השתכר 555 אלף שקל בשנת 2008, 46,250.00 ש"ח לחודש.[1]

ויש עמותה בשם "לתת" שמטרתה: "קידום השכלה וחינוך בקרב ילדים ממשפחות עניות." בערך כמו מה שאמרה הקופאית לאישה עם שני השקלים שלא נתרמו

וגם שם יש מנכ"ל: "ערן וינטרוב, והוא השתכר רק 375 אלף שקל ב-2008," 31,250.00 ש"ח לחודש בלבד.

למרות שאין לי אף נתון להוכחה, אני מוכן להסתכן ולומר שמשה שהעביר את דברי אלוהים על תרומה לא גזר לעצמו אחוזים מזרם התרומות כדמי ניהול וארגון.

הרי על משה נאמר מפורשות: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).

אז, שאלתי את עצמי אם כל אלה שתרמו באירוע הטלביזיוני שמעו גם על שכרו של המנכ"ל?

ייתכן שחלק מהם שמע.

אבל, שאלתי את עצמי שאלה נוספת: אם תורמי האירוע בטלביזיה כל כך רוצים לתרום, למה הם אינם זאת ב"סתם יום של חול? / עם בוקר כחול / בלי חג ומחול / בלי חצוצרות ותוף" (מלים: יוסי גמזו).

אם הם לא תורמים בסתם יום של חול,

אז אולי,

רק אולי התרומה שלהם קשורה גם בתמורה מיידית שהם רוצים, למשל: פרסום עצמי, שכולם ידעו שהם תרמו.

כי מה זה "שווה" לתרום אם זה לא מתפרסם ועוזר לפרסום?

ואז, חשבתי שוב על תגובתי  לגבי האישה של שני השקלים.

ואז עלה בדעתי: ייתכן, שגם האישה מכירה את הנתונים, והיא לא מוכנה לתרום אפילו שני שקלים לממן משכורת גבוהה של מנכ"ל לסיוע לנזקקים ולנתמכים.

אולי, איני יודע.

אז אני מבקש את סליחת אותה אישה, גם אם היא לא ניחנה בקריאת מחשבות של אחרים.

אז נכון שלכסף אין ריח.

ובכל-זאת, רצוי להבחין בין העברת משאבים לבין תרומה.

הרב זוין קישר בין השורש "רום", במובן הרמה הגבהה לבין המושג תרומה. ובלשונו:

"בתרומה יש מן ההרמה וההגבהה של דברים גשמיים וחמריים ולעשותם קודש" (רב זוין, 7).

אני מניח שלא מעט מהתורמים למפלגות פוליטיות, חושבים קודם כל על התמורה שיקבלו ולא על הקדושה בה הם עצמם יתרוממו.

ואז, זו אינה תרומה שמאופיינת בבחינת "כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב). כי, "ידבנו לבו" פירושו שהנתינה באה מרצון, מהלב, מעצמך.

לא הכמות חשובה אלא הכנות ויושר הנתינה.

ויש מקרים שבהם לא הכסף הוא התרומה, אלא הנתינה.

בילדותי קראתי סיפור קצר.

נדמה לי שמסופר בו על הסופר טורגניב.

הסופר הילך ברחובות מוסקבה, ניגש אליו קבצן והושיט כף יד בבקשת נדבה.

טורגניב חיפש בכיסיו ולא מצא אפילו פרוטה שחוקה.

בכפות ידיו הוא חיבק בחום את כף היד המושטת של הקבצן ואמר: "אני מצטער, אין לי אפילו פרוטה לתת לך, אני מאוד מצטער".

הקבצן לא סילק את ידו מכפותיו של טורגניב, הישיר מבט חם אליו ואמר: "גם זו נדבה, נדבת לב חמה, תודה".

 

 

 

 

 

[1] אורי בלאו, "לאן באמת הולכים כספי התרומות?" מוסף הארץ, 02/01/10

חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי