אני מושלם. אני יפה, אני חזק, אני מחזיק את יוקוזונה ביד אחת. אני מגניב, אני חכם ומתוחכם, למעשה אני גאון. וואו! אני ממש מדהים, מקסים, מופלא, טהור. תשתחוו לי כי אני מעל הכל, פשוט כך. תנו לי מחיאות כפיים סוערות, הללו את עוצמתי המבהילה, אחרת אגרום לכם סבל עצום. אל תגידו שלא קיבלתם אזהרה. עכשיו אתם יכולים להירגע. חייכו למצלמה, אני סתם מתיחה.
---
אני מתבאס מזה שאני מתבאס, ואז נכנס ללולאה אין-סופית של ביאוס מהביאוס של הביאוס וכך הלאה, עד שפתאום יוצאת לי צווחה תינוקית שנשמעת כמו חריקה של מכונית עתיקה. מרוב שהצווחה מכוערת, אני נבהל, ואז נכנס לתדהמה אווילית שנמשכת שניה ארוכה. התדהמה הזאת כל כך דבילית עד שלפתע אני שוכח ממה התבאסתי מלכתחילה. ואז אני בבעיה רצינית, בעיה כבדה, כביכול בעיה אקוטית שנורא חשוב לפתור אותה במהירות, אבל בשלב הזה העסק מסתבך עוד יותר, כי אני שואל את עצמי אם הבעיה הזאת בכלל ריאלית, אם בכלל יש פיתרון לסוג כזה של מבוך שכלי. אז המוח מתחיל לדדות בקצב איטי, כאילו חטף פנצ'ר, או שהסליל בקסטה הצ'תקמק לגמרי, וכל הנתונים סביבי נקלטים כמו זיוף מכוער. ועם כל זה, חיוך גדול עולה על פרצופי, כי ברור לי שלמצבים כאלה המציאו "עזרה ראשונה". ידי שטה לה בקלילות אל הכיס, שולפת את חפיסת הסיגריות. שלא יהיו טעויות - אלה סיגריות על רמה. אני לא מעשן זבל, אני לא מסריח לעצמי את כל הצורה. סוף סוף הגיעה שעתי לנוח קמעה, להירגע קצת, אפילו אם זה רק לכמה רגעים. אבל המצית הזאת יודעת הכל, היא יודעת בדיוק כמה אני צריך לעשן עכשיו, אז היא עושה לי דווקא, היא לא נדלקת. עכשיו נזכרתי למה התבאסתי, המצית המחורבנת לא נדלקת.
---
יומן יקר, מתי ולמה הפכת להיות יקר, אני לא מבין, אז לך לעזאזל. אתה משחק אותה כאילו תמיד היית שם לצדי, ברגעים הקשים, אבל בתכלס סתם שכבת שם והסתכלת עליי כאילו שאכפת לך, כאשר לא הוצאת אף מילה, אף הגה. ידעת שאם תדבר, מיד אקלוט שאתה טמבל. אני בטוח שבכל פעם שהלכתי ממך היית מוציא את הכל ופורץ בצחוק על כל הסיפורים המטופשים, ואז היית מרגיש נורא חכם. היום אני שם לזה סוף, יומן מחורבן. החלטתי לגרוס אותך ולזרוק אותך לפח. מהיום אני עובר ללוח שנה, עד שגם עליו אני אחטוף קריזה. כשאני חושב על זה, זו בעיה. אם היומן לא הצליח להבין אותי למה שלוח שנה יבין אותי? - הוא בטח גם כן לא יבין כלום. כולם חארות!
---
אני שונא. אני שונא את הכל, אפילו יותר מכמה שאתה שונא. ממש מגעיל אותי הכל, פשוט איכסה. לדוגמא, אני שונא כוכבים. הם יפים נורא בשביל הפוסטר של האסטרונום המחונן, אבל כל אחד מהם חסר תועלת. גם השמש. נכון שבלעדיה אין חיים בכדור, אבל מי בכלל ביקש ממנה משהו? למעשה אני יותר בכיין מאשר שונא, אבל לא אכפת לי, כי אני שונא גם את זה, את זה שלא אכפת לי, או את זה שאכפת לי בכלל מזה שאני שונא. רגע, עכשיו כבר הסתבכתי עם עצמי יותר מדי. שיט! אני שונא כשזה קורה.
---
אני עייף. אני עייף מדי בשביל לחטוב עצים. אני עייף מכדי להשקות את העציצים, ואף עייף מלגרבץ בביצים. אבל ברצינות, אני עייף מדי בשביל להיות שמח, עייף מדי בשביל להיות עצוב, עייף מדי בשביל לכעוס, ואחרי כל זה גם אין לי חשק ללכת לישון. אז תעשה טובה, תוריד לי במחיר, כי הג'יפ הזה הוא חלום חיי, הג'יפ הזה משלים את שאיפותיי. את הג'יפ הזה אני אוהב, ואפילו אתן למענו את חיי. עם הג'יפ הזה אני אטוס לחלל.
מתוך "מפנקסו של מר דפק" מאת אביב עוז
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
