לאורך כל הדרך, במהלך כל ימי האשפוז, לא משו ילדיה של קמיל ממיטתה. במהלך כל היום והלילה, היה מישהו לידה. מאורגנים כמו למבצע, דאגו לכל צרכיה ובעיקר לתת לה את התחושה שיש תקווה, שהיא חשובה ויקרה להם, שהיא בטוחה ומוגנת וגם שהיא יכולה להמשיך להיות יפה ומטופחת גם בבית החולים....
ההתארגנות:כמו צבא חיילים מאומן, דואגים בני המשפחה לכל היבט וצורך. לשיחות עם הצוות הרפואי - נבחרים שניים, רמי ורחל, כדי להיות בגישה אחידה וגם לא להכביד על הצוות. אוכל - מה שאמא אוהבת. תורניות ליד אמא - כל אחד יודע את השעות שלו. פדיקוריסטית לצפרניים, ספרית לצבע ולתספורת, בגדים - רק מהבית כדי להרגיש בבית, קרמים, בשמים, איפור, הכרית שלה - כל אלה נותנים לקמיל כוחות ומוטיבציה להמשיך, להראות בן אדם רגיל, לא חולה, להאמין שיש תקווה מעבר לכל המסע הזה...
עכשיו שהחליטו לחזור הביתה, הפכה ההתארגנות למורכבת יותר. המטרה לראות את אמא בבית, עמדה מעל הכל והמשפחה התגייסה כולה למבצע: עושים חלוקת תפקידים ומשמרות, מגייסים בעזרת קופת חולים את כל הציוד הרפואי הדרוש, יוצרים קשר עם מחלקת טיפולי בית, הבית מאורגן טיפ טופ: מכונת הנשמה, מחולל חמצן, בלוני חמצן, הליכון, עגלה, מכשירי אנהלציה, צינורות, תחבושות, תרופות, הכל בבית, בזכות יד שרה ואנשים נפלאים. מחפשים עובדת זרה, מראיינים, בודקים ומחליטים. קמיל עומדת לחזור הביתה...אך לא, שוב מפח נפש ואכזבה, שוב חרדה ודאגה. בצילום שנעשה יום לפני, מתגלה גידול בבית החזה שיושב על הסרעפת, הרופאים ממליצים לנתח. שוב ימים קשים והדרדרות, שוב חוסר ודאות מהולה בתקווה, אולי הניתוח יעזור...שוב החלום להגיע הביתה נגנז ... ההתאוששות מהניתוח היתה קשה, הגידול אמנם שפיר אך מסתבר כי אין בו כדי לשפר את המצב...שוב אכזבה, דאגה...אבל ממשיכים הלאה... שוב חוזרים לארגן את הבית, בעוד יום יומיים קמיל תחזור הביתה... הגיע הרגע המיוחל - קמיל חוזרת הביתה, אל ביתה שלה, מלאת התרגשות ותקווה...חלשה, חוורת, עדיין עם הליכון, מחוברת ביום לחמצן ובלילה למכונת ההנשמה, מתקשה לנשום וללכת, נעזרת בעגלה...התחלה קשה
..."התביישתי מהשכנים, שיראו אותי ככה,
עם צינור בגרון, לא יכולה ללכת, מה יגידו..." נזכרת קמי.
"כשנכנסתי פעם ראשונה הביתה, אחרי 5 חודשים, הרגשתי כאילו נכנסתי לגן עדן...הכל נראה כל כך יפה והילדים סדרו את הכל שיהיה לי נוח. המיטה מתכווננת, יש חדר אחד לכל התרופות והמכשירים, הכל שונה, אבל אין כמו הבית" המצב היום מזה חודשיים תמימים, לא נזקקת קמיל למכשיר ההנשמה. אט אט גם ירדה ונגמלה מצריכת החמצן. הרופאים מתקשים להאמין ...כעת שוקלים להוציא את הצינור (הקנולה) מגרונה. חלק מהציוד שהובא בהתחלה עומד לו ללא שימוש. כמה טוב שאין צורך בעגלה, לא בהליכון, לא במחולל החמצן ולא במכשיר ההנשמה!...איזה התרגשות...ממש נס! אט אט חוזרת קמיל לשגרה, המשפחה ממשיכה ללוות אותה באהבה ולא משאירה אותה לבד. הצוות הרפואי של מחלקת טיפולי הבית מלווה את קמיל במסירות ועוזר בכל בעיה.כאשר המטפלת יוצאת לחופשה, מישהו תמיד נמצא לידה. הפעם, לא בגלל שהיא לא יכולה להיות לבד, אלא פשוט כדי שיהיה לה נעים. קמיל, שתמיד רכזה סביבה את כל בני המשפחה, שחגגה אצלה את כל החגים והצטיינה בתבשיליה, נותנת לבנותיה הוראות בשול והכנה של מטעמים שלה, ואט אט חוזרים לשגרה. בגאוה היא מספרת לי על החברה בקצה הרחוב:
"כל ערב אני הולכת ברגל לחברה שלי, בסוף הרחוב, אני שותה אצלה קפה ואנחנו מדברות..." האם צריך הוכחה טובה יותר לשגרה?
בהתרגשות גדולה,
רחל קשת המאמר נכתב על ידי רחל קשת מנהלת אתר ספיריט.
http://www.spirit.co.il .האתר מיצג שני בתי ספר אשר פועלים תחת קורת גג אחת בכרכור, "המכללה לרפואה הוליסטית" ובית הספר "סוסים ואנשים" למטפלים ברכיבה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
פרסם את המאמר
הדפס את המאמר
שלח לחבר
קישור ישיר למאמר
פניה לכותב המאמר
דווח מאמר בעייתי
