אוגוסט 1990. כשהגענו לבגיו, 250 ק"מ צפונית למנילה, היה כבר חושך. אחרי יום שלם של נסיעה ברחבי המדינה הענייה והמקומטת הזו, חיפשנו רק היכן להניח את הראש. אוכל ממש לא מצאנו בדרך ובנינו על משהו מפצה, שישלים מעט את שהחסרנו. בגיו היא השער שלנו לצפון הפיליפינים, אזור הררי מנותק מעט מהציוויליזציה ? ומשער מחייב, ציפינו למשהו שמזכיר קבלת פנים. הגב היה כפוף, עדות לנסיעה ארוכה במונית מקומית, שאינה יותר מבטשית אזרחית צבעונית. הראש כואב, הפה יבש. קצת קר, היה בבגיו באותו הערב, צינה אפורה, עירונית מאובקת. סתם עיר, אמר ארנון, כשפרק את תרמילו הכבד ממונית. ממש סתם, הסכמנו כולנו.עם התיקים המתפקעים צעדנו במעלה הרחוב הראשי כדי לאתר גסט האוס, מקום להעביר בו את הלילה. היה כבר די מאוחר ולאחר שעה ארוכה של חיפושים, התחלנו להבין שהסיכויים למצוא מקום שיארח חמישה צעירים, קלושים למדי. גם עניין הבטן המקרקרת לא נראה ממש אופטימי; אף סניף של מקדונלדס לא נראה באזור, אף כי היינו בסנטר ממש.לילה בעיר זרה, לא משהו מלבב במיוחד. בעמוד הסכנות, שבתנ"ך שלנו, המדריך למטייל הישראלי במזרח מאת אהד שרב, כתוב במפורש שלא מומלץ להסתובב בבגיו בלילה. העיר, כך מצויין, מלאה בגנבים קטנים וגדולים, שלא יחששו להשתמש בנשק כדי לפרק אורח מנכסיו. בוגרי לבנון ועזה שכמותנו, בבגיו, באותו הערב, קצת חששנו.עצרנו לרגע ליד גרם מדרגות בכניסה לאחד הבתים שבמעלה הרחוב. פרקנו את הרצועות מהכתפיים, נזרקנו במצוקתנו חסרת האונים. באחת הפינות הבחנו לפתע בילד שחרחר, בן חמש או שש, ישן סמוך לדלת. אקדח בידיו והוא יפה וחמוד ומתוק, כמו שרק ילד בן חמש יכול להיות. הרעש שעשינו כנראה העיר את החמוד הקטן. אני מתיו, אמר באנגלית שבורה ומהוססת. אנגלית, היא שפת התקווה בפיליפינים, ניאו-קולוניה אמריקאית. מתיו, הבין איכשהו שאנחנו פליטים הערב. עם היד האוחזת בקת האקדח, סימן לנו לבוא אחריו. יריב הלך איתו וחזר אחרי כמה דקות, מספר כי מתיו מצא לנו סידור ללילה, מלון חביב, זול ונעים בקצה הרחוב. הרמנו את עצמנו והתבייתנו על המקום המפתיע שמחק באחת את כל מה שחששנו ממנו.מתיו נצמד אלינו, מתרוצץ, מצחקק, בין החדרים, מציץ לפה, מחייך לשם. בהמשך הערב ליווה אותנו מתיו, המארח האישי שלנו בבגיו שבפיליפינים, אל מסעדה מקומית וכששכבנו לישון, נשכב הוא על אקדחו במסדרון שמול חדרנו ונרדם. לא אדע, מאין בא, מה עשה שם באותו ערב ומדוע. אולם את הילד הקטן שארח אותנו בלבביות כה רבה בעירו, לא אוכל לשכוח.
נובמבר 2005. חיפה, השעה חמש אחר-הצהריים. קר וקודר בחוץ. במרכז הכרמל, על ציר מוריה, מוביל פיליפיני צנום, בן 20, את הסבתא שלו. סבתא, כך הוא קורא לזקנה אצלה הוא עובד כאן, בישראל. לקפה "הבנק", היא מנחה אותו. לפני כשנתיים הגיע לישראל. בפיליפינים, המצב קשה והוא, קתולי מאמין, סבר שבארץ הקודש, במקום בו הוטבל ישו יהיה לו טוב. באוטובוס מקרטע מבגיו למנילה הבירה, מרחק יום נסיעה ומשם בטיסה צפופה של כשעתיים וחצי, לבנגקוק. בבנגקוק פגש את הסוכן של מעבידו, שהעלה אותו על טיסת אל-על, מרחק אחת עשרה שעות טיסה, ישירות לתל-אביב. כשירד מהמטוס פגש את הבן של בעל חברת כוח האדם בה יעבוד, צעיר הקטן ממנו בשנה. מנהל חברת כוח האדם, זכר את אשר הסבירו לו עוד בבית, הוא איש צבא לשעבר, מקושר ומחובר היטב לרשויות בישראל. הוא ידאג לך, אמרו לו, ואתה אל תתעסק איתו. כל מה שיגיד תעשה ואל תעז להתווכח. הבן, הסיע אותו אל הסבתא שלו שעל הכרמל, בחיפה. מהר, הוא אמר לו, צריך לעבוד. רעב ומותש, פרק אותו מעבידו. בדרך פרט את תנאי העסקתו, 1400 ש"ח לחודש, שבעה ימי עבודה בשבוע. הזקנה אומרת ? ואתה עושה, הזקנה קוראת ? ואתה קם. אחת לחודש ניתן לך, כך אמר לו, יום חופשה. ובינתיים, תתעורר, תסתדר, כי צריכים אותך, שם בחיפה. ועוד דבר, אנחנו נשמור לך את הדרכון. אם ישאלו אותך מאיפה אתה, כמה אתה מרוויח או יבקשו לראות את הוויזה שלך, תנסה להתחמק ואם לא תצליח תן להם את המספר שלנו, אנחנו כבר נסדר את הכול.כשנכנס לבית הזקנה, מבולבל, חסר אונים, מיועף וחושש, נדרש להיכנס ישר לעניינים. ביתה, מרצה להיסטוריה מהאוניברסיטה, חילקה לו שפע הוראות והנחיות ולאחר שסיימה לדבר, עזבה את המקום. סבתא, דווקא נחמדה, כתב להוריו, אבל העבודה, קשה, לא נגמרת, מעייפת. בבית הקפה ישב עם סבתא, שבהתה רוב הזמן בשכניה. הוא התבונן ביושבי בית הקפה והבחין בקבוצת צעירים בני גילו. אין סיכוי שמישהו מהם יחייך אליו, שלא ידבר על יחליף איתו כמה מילים, יתחבר. עבורם הוא לעולם יהיה הפיליפיני. לבד הוא חי, גבר בן עשרים עם סבתא זרה ושתקנית בת שמונים, ספון בבדידותו, משועמם. לאחר שסבתא הלכה לישון, זחל אף הוא אל מיטתו, גמור בסופו של יום מתיש. הלילה הזה בחיפה הוא עוד לילה רע, עצוב, קשה, מתסכל.
דצמבר 2006. מאז שסבתא נפטרה אני מוצא את עצמי מוצף ברגשות אשם. כיצד נתתי לסבתא האהובה שלי לבלות את יתרת חייה בבדידות גדולה כזו. כשהחל מצבה להתדרדר, אחרי השבץ השני, אמרה לי אימא, שחייבים למצוא איזה סידור לסבתא, כי לה בטח ובטח שאין זמן. העבודה באוניברסיטה תובענית מאד וחוץ מזה, יש לה גם חיים משלה. סבתא, כך אמרה לי, לא הייתה רוצה לראות אותי עוצרת את החיים בגללה. אימא מצאה באינטרנט חברת כוח אדם, שהציעה עובדים זרים; פיליפינים, פולנים ורומנים, במחיר ממש זול ? 4,000 ? לחודש כולל הכול. כמה ימים אחרי כן כבר היה אצלנו נציג החברה ולאחר שבוע הגיע מתיו, העובד שלה. מאז שמתיו הגיע, למען האמת, די יצאנו מהתמונה. בהתחלה עוד נתנו לו הוראות והנחיות אבל אחרי שהבנו שהוא וסבתא מסתדרים מצוין, הפסקנו ולא התערבנו. באנו לבקר פעם בשבוע-שבועיים. סבתא בקושי תקשרה ועם מתיו, מה כבר יש לדבר. הוא הרי בא מעולם ומתרבות אחרת. עד היום אני לא מבין כיצד הזנחתי את סבתא והשארתי אותה עם מתיו כל כך הרבה ימים, מה עשתה איתו, לעזאזל?. כשמתיו התקשר בוכה וסיפר לנו שסבתא לא התעוררה בבוקר, כעסתי עליו. מה עשה לה שככה מתה? האם בכלל דאג לה? האם בכלל היה אכפת לו? האם בכלל יש לו לב, לפיליפיני הזה?.
טל רביד - בהירות.
מפגשים אישיים וקבוצתיים
www.yogatal.com
04-8711887
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
