סיפור חייו של הרב דניאל עשור מתוך המגאזין האמריקאי PROMISE המשך כתבות חלק ב' 

ההתוודעות לדתות האחרות  

בגליון הקודם סיימתי את סיפורי בפרק בו עברתי מניו יורק לפורט לודרדייל שבפלורידה. כאן התחלתי ללמוד בקולג' לקראת תואר בטיסה מקצועית.

רכשתי לי מטוס קטן והתאמנתי עליו לקראת מבחני הטיסה המעשיים בשדה.

יום אחד, השאיל לי אחד הסטודנטים הערבים מפקיסטן ספר בעברית, בו הוצג הפן המוסלמי ופרשנותו על חלק מפסוקי התנ"ך. התחלתי לקרוא את הספר בעניין רב, מפני שכלל לא ידעתי כי יש בנמצא פרשנות מסוג זה, המתיימרת להציג את האמת התנ"כית, דווקא לטובת האיסלם.

עד מהרה גיליתי בקמפוס כי ישנם גם סטודנטים נוצרים המתכנסים לחוגי בית ומעלעלים בדפי התנ"ך לצד דפי הברית החדשה. ענייני גבר... התחלתי לפתוח תנ"ך בערבים ולקרוא בו לפחות פרק אחד בכל פעם.

במהלך הלימודים נרשמתי גם לקורסים לתיאולוגיה, בהם למדתי להכיר את התיאולוגיה הנוצרית ע"פ מסורת הכנסייה, ואף שמעתי טיעונים שהופנו לא פעם נגד היהדות אותה הכרתי מגיל אפס, אולם לא חשתי צורך להגן עליה.

באחד השיעורים האלה קרה דבר מוזר: הכומר שלימד אותנו החל בדתות המזרח והגיע לקראת סיום אל היהדות. הוא החל לדבר על ההיסטוריה היהודית ולספר על אברהם אבינו. "הוא עבד את אלוהי ההרים". טען הכומר, "הוא קרא להם 'אל-שדי'." רשמתי את דבריו מופתע ומזועזע גם יחד. הרמתי את ידי לשאול שאלה, וכשנתן לי את רשות הדיבור שאלתי: "האם אתה יודע שהשם 'שדי' מופיע בכניסה לכל בית יהודי?  האם גם היהודים בדורנו עובדים את 'אלוהי ההרים' לדעתך? האם היהדות איננה דת מונותיאיסטית המאמינה באל אחד בלבד?"

דממה שררה בכיתה... הכומר השתהה בתשובתו. הוספתי: "אני גדלתי בבית יהודי ולמדתי בבתי ספר בישראל, מדינת היהדות. אף פעם לא שמעתי שהשם 'אל שדי' הוא 'אלוהי ההרים'."

הכומר נשאר בשתיקתו. המבוכה נמשכה, המתח עלה. לפתע נעמדה לה סטודנטית גבוהה וארוכת שיער שחשה כנראה צורך להגן על כבוד הכומר או על כבוד אמונתה. היא הסתובבה לעברי בשפתיים קמוצות מכעס, הפנתה אצבע מאשימה לעברי וצעקה, כשכולה נסערת: "אתה! לא באנו לשמוע אותך! תסתלק!"

היא לא הספיקה להשלים את המשפט ולפתע צנחה על הרצפה נחנקת, כשידה  מחזיקה בצווארה... ישבתי  קפוא בכיסאי. לא העזתי לנשום. סטודנטים שישבו קרוב אליה הסתערו עליה לעזרה, נתנו לה לשתות מים ולאחר זמן מה היא שבה לאיתנה. מבטים רבים היו נעוצים לעברי, הרבה מתח היה שם. השיעור נפסק ואנחנו יצאנו להפסקה מתודית. לפתע ניגשה לשולחני הסטודנטית הנוצריה. היא היתה נבוכה באומרה לי: "אני מבקשת סליחה!" התנצלתי בפניה על כי פגעתי מבלי משים ברגשותיה, הסברתי לה מאיפה נובעים הדברים אותם אמרתי, והיא התרצתה והלכה.

 לאחר ההפסקה, המתין לי הכומר בכניסה לכיתה וביקש לדבר איתי ביחידות.  יצאנו אל מחוץ לכיתה, שם ביקש ממני לא להגיע יותר לקורס. "אין בכך כל צורך", הוא אמר, "אתה בוודאי כבר יודע היטב את כל החומר על שתי הדתות, היהדות והנצרות. זהו כל החומר שנותר עד לסיום הקורס. אתן לך ציון 100% ואתה חופשי מלהגיע לשיעורים. שב בספריה, אני אשלח אליך סטודנטים חלשים ואתה תעזור להם למצוא חומר ולערוך את עבודותיהם." 

 הבנתי היטב את "הרמז" ואכן לא הוספתי לבוא יותר לכיתה. כשפגשו אותי חבריי לקורס הם כינו אותי מאותו יום ואילך בשם "רבי". יום אחד נשאלתי על ידי מספר סטודנטים מבוגרים: "רבי"! האם הכומר באמת מלמד יהדות כמו שצריך?" אני מניח שאת תשובתי להם תוכלו לנחש בעצמכם...

 ארוע זה גרם לי ללא ספק למעט מבוכה רגשית, אולם יותר מכך, הוביל אותי להתעניין  רבות בויכוחים התיאולוגיים שבין הנצרות ליהדות.

 המשך הסיפור -  כמובן בפעם הבאה.  

שיחות שהפכו לשיעורים החשובים בחיי

שנים לפני שהפכתי לרב, עת יצאנו להפסקה משיעור מבנה המטוס בביה"ס לטיסה בפורט לודרדייל, פלורידה, פנה אליי אחד הסטודנטים ושאל: "מהיכן אתה?" עניתי כי אני מישראל. "האם כל הישראלים הם יהודים?" הוא שאל שוב, "זה לא מחייב, אבל רובם כן." השבתי.

 "אני רוצה לשאול אותך משהו" הוא אמר, "אנחנו חוואים, ואלינו מגיעים רבנים מן הערים הגדולות, על מנת לקנות בהמות לצורך שחיטה. הם ממששים את הבהמות באורח בלתי מובן כאילו הם מחפשים משהו -  מה הם מחפשים?" "אני לא יודע, אני לא מבין בזה" אמרתי לו. "בכל אופן, בדבר אחד אנחנו דומים" אמר לי הקאובוי כשאת פניו מציף חיוך גאה, "שנינו שומרים כשר!" "אוה, אבל אני לא שומר כשר." אמרתי. "למה?" הוא שאל אותי בתמיהה, "הלא אתה יהודי!"  "אלה הם חוקים מיושנים, נחלת העבר. זה לא נראה לי רלוונטי לימינו." עניתי. הקאובוי הגיב בפליאה, "אפילו אני  שומר על כשרות, אומנם לא מטעמי דת אבל זה נראה לי הכי בריא. הרבנים הללו נראו בעינינו כאילו אינם מבינים עניין בהתחלה, אולם עד מהרה למדנו כי הם פשוט 'טופ פרופשונלס'. לאחר סידרת מישושים של כל הבהמות הם תמיד משאירים אותנו עם כל הבהמות החולות והפצועות, לאחר שקנו רק בהמות בריאות. אני אומר לך הם 'טופ פרופשיונלס'!

"האם אתה מתכוון ש"כשר" זה כשאתה שוטף את הבשר מכל הדם מתחת לברז?" שאלתי אותו. "מה פתאום!" הוא השיב לי, "אנחנו מכירים את כל הסימנים של כשרות. את האות קיי מוקפת בעיגול על שקיות הניילון  וגם את ה'או. יו.'  - זה הכי בריא! "

לידינו עמד כל העת טייס F-15  והקשיב לשיחה. "תשמע," הוא אמר, "אני ליוויתי את טילי הפטריוט לישראל במלחמת המפרץ. לדעתי אתם העם של אלוהים והוא שומר עליכם די יפה" קבע. "כולם ראו את מה שקרה במלחמת המפרץ. אנחנו פשוט עשינו את כל העבודה ואתם ישבתם בשקט. אפילו 39 טילי הסקאד העירקים שהצליחו לחמוק מבעד להגנה האווירית ונורו לעבר ישראל החטיאו, באורח פלא, את מטרתם להרוג. אלה עובדות שאין עליהן ויכוח." 

 הטייס המשיך, "אם אכן צודקת הטענה הנוצרית כי אנחנו הנוצרים החלפנו אתכם וכי בכל מקום בתנ"ך שכתוב ישראל הכוונה היא לנו הנוצרים, אזי מדוע מתגשמות נבואות התנ"ך בעם היהודי? מדוע מתגשמות הנבואות המופיעות בנביא ירמיהו ובנביא ישעיהו דווקא ביהודים, החוזרים לירושלים ובונים אותה?"

הוא הוסיף לספר כי ישנה נבואה נוצרית המיוחסת לאב הכנסייה אוגוסטין, אשר טען כי לאחר שהנוצרים החליפו את העם היהודי, אין לו יותר מסר נצחי להעביר לאנושות. העם היהודי צריך לסבול לנצח, ללא תקומה - לעולם לא ישוב לארץ ישראל.

 "אתה מבין" אמר לי הטייס, "כאשר קמה מדינת ישראל,  נשאל האפיפיור פיוס ה-12 כיצד זה קרה, בניגוד לנבואה הידועה. הוא נאלץ להסביר לעולם הנוצרי כי אב הכנסייה אוגוסטין התכוון בנבואתו בת 1600 השנים כי העם היהודי לא יחזור אף פעם לירושלים, אולם בשנת 1967, כאשר היהודים חזרו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, כבר לא היה ניתן להמשיך לדבוק בנבואת הכנסייה..."

"אפשר להסתובב בירושלים עם תנ"ך פתוח ולראות כיצד בכל פינה מתגשמות להם נבואות התנ"ך. אפילו  אני מאוד התרגשתי" הוא הוסיף.

 הקשבתי לדבריו קשב רב, דבריו הותירו בי רושם עז. חזרתי הביתה בסוף היום עמוס עם הרבה מטען למחשבה. על המשך המאורעות אוסיף לספר לכם בפעם הבאה.