בית האמנים חדרה
קבוצת ה 13 - "מרחב יחסי"
אוצר: ד"ר אנטון בידרמן
קישור ליוטיוב
http://www.youtube.com/watch?v=0pkcdfgvb9g
ב 23 לינואר 2010 נפתחה תערוכתן של קבוצת ה 13 שהתאגדה לפני כשנתיים, כולן יוצרות ותיקות, מרביתן עם השכלה אמנותית אקדמית שרכשו בישראל ובחו"ל ומאחוריהן תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות. בין תערוכות הנושא שהציגה הקבוצה נפגוש את: ב"ספירת מלאי" שהוצגה במגדל המים בשפיים. ב "טבע בצבע" שהוצגה בגלריה העירונית בנתניה ו"דיאלוג עם שירה". הצהרתה של הקבוצה המלווה את התערוכות היא: "כל אחת בקבוצה היא אישיות ייחודית ונאמנה לעצמה, לדרך החיים שלה, הדעות שלה, ההתלבטויות האישיות ומעבר לכל לביטוי רגשותיה על הבד, הניר וכד'..." בתערוכות הללו עסקה הקבוצה בשאלות על פורמליזם אמנותי ועל משמעות הייצוג וכסמלים בעידן שבו ריבוי הדימויים הוירטואליים שולט במרחב העכשווי.
עיקרי ההתייחסות הושתתו על תודעה, הבחנה ורגשות וכמגמה פלורליסטית של ריבוי דעות וטעמים פרטיים ללא תמה תיאורטית ביקורתיות ומובנית. עיסוק ב"אני" וברגשות אישיים כתוצר אסתטי של מראית עין... על כך כותבה אוצרת התערוכה מיכל וייזר שהיא גם חברה בקבוצה וגם מציגה בתערוכה. "הצבע הוא אחד המרכיבים הראשוניים בסדנא של כל אמן. מצע לבן ומכחול או עפרון הם מהכלים היסודיים שלנו. צורה ושטח, קונטור, עומק או שטחיות, דיוק או התרשמות מהירה, כל אלה מתקשרים ביחד עם רוח האמן, עם מחשבותיו ומניבים את היצירה הסופית. אמניות קבוצת ה - 13 נשארו נאמנות לגוף העבודה המעסיק אותן והתייחסו לנושא, כל אחת לפי דרכה. "
"מרחב יחסי" כחתך של כוחות תרבות, נשען על שפות ואסכולות שונות, מובנה בשיח המודרניזם והפוסט מודרניזם כחשיבה וכתפיסה בינלאומית הרווחת באמנות של המאה הנוכחית. תקופה זו מזוהה עם הלך רוח תרבותי הדוחה כל מגמה ושאיפה לאחידות ולמוחלטות ומעודדת פלורליזם. התערוכה כוללת בתוכה ביטויים שונים המתקיימים זה לצד זה - מרגשות אקספרסיביים לציטטות, מהסטוריציזם לאקלקטיציזם, מפיגורטיביות לדקורטיביות מביקורתיות לאירוניה והומור ובמשמעויות פרטיות, חברתיות ותרבותיות שהמאפיין המרכזי המשותף להן הוא ביטול ההיררכיה והקניית דרגת ערך שווה לכל צורות הביטוי. הסיבות להתפתחות התפיסה הפוסט מודרנית ולמרד במודרניזם היו סיבות חברתיות ואמנותיות: התפתחות מואצת והשינויים מסחררים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, אמצעי התקשורת, המדיה הדיגיטלית והכלכלה הגלובלית, נתנה את הלגיטימציה לפלורליזם, לייחודי ולשונה...
"מרחב יחסי", יוצר מתח הניתן לזהות בבירור בערכי המרחב והזמן ההיסטורי שאחרי הגדרת "הקפיטליזם המאוחר". שאלות מורכבות שהובילו באופן שיטתי לקילוף המודרניזם מכוחו במובן התרבותי וההיסטורי שהתפתחו בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר אמנים התמרדו כנגד הנורמות הקודמות וביקשו להציג את מה שהם חשבו כתמונה אמיתית על העולם. תפישת המודרניזם בתחילתו הייתה מושרשת ברעיון שצורות "מסורתיות" של אמנות, ארגון חברתי וחיי היום-יום נעשו מיושנים, ולפיכך יש צורך ליצור את התרבות מחדש. המודרניזם תמך ברעיון של בחינה מחדש של כל היבט של הקיום, ממסחר ועד פילוסופיה, כשהמטרה היא למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות וטובות יותר. המודרניזם המוקדם התמקד יותר ויותר על המציאות של תרבות פופולארית המנותקת מזו הגבוהה, ובעלת קיום עצמאי, בעיקר של צריכה המונית. רעיונות מודרניים באמנות חדרו לפרסומות ולמרחב הציבורי בתחפושת של הלוגו והפרסום ולצריכה בסמלים חזותיים ברורים וקלים לזיהוי.
הצד השנוי במחלוקת ביותר בתנועה המודרנית היה, הדחייה של המסורת, בארגון ובחוויה של היצירה. דחייה זו של המסורת כללה גם את הדחייה מציפיות קונבנציונליות: המודרניזם מדגיש את חופש הביטוי, ניסויים, רדיקליזם, ופרימיטיביזם. בצורות אמנות רבות פירוש הדבר היה לזעזע ולהרחיק את הקהל על ידי אפקטים ביזאריים ולא צפויים. מכאן מגיעים הרכבי המוטיבים המוזרים והמטרידים של הסוריאליזם, או השימוש בדיסוננס קיצוני במוזיקה מודרניסטית. למעשה, המודרניזם פרח בעיקר בחברות צרכניות קפיטליסטיות, למרות העובדה שרבים מתומכיו דחו את התרבות הצרכנית עצמה. מודרניזם גבוה החל להתאחד עם תרבות צרכנית לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנות השישים. בממלכה המאוחדת, תת-תרבות צעירה אף קראה לעצמה "המודרניים", במוזיקה פופולארית, בוב דילן שאיחד בין מסורות מוזיקה עממיות לטקסטים מודרניסטיים, כשהוא מאמץ טכניקות ספרותיות מאליוט ואחרים. הביטלס גם הם התפתחו באופן דומה, ואף יצרו אפקטים מוזיקליים מודרניים באלבומיהם המאוחרים, כמו א-טונאליזציה. מוזיקאים כמו פרנק זאפה וקפטן ביפהרט הוכיחו כי הם ניסויים אף יותר. אמצעים מודרניסטיים החלו להופיע במיינסטרים של התרבות הפופולארית, כאשר צורות מפושטות ומעוצבות החלו להיות פופולאריות יותר, כשהם לעתים קשורות ל"עידן החלל" ולהיי-טק עתידני. עוד השפעה משמעותית בתקופה זו היה המרקסיזם. לאחר המגמה הפרימיטיביסטית והאי-רציונאלית של המודרניזם שלפני המלחמה, שעבור מודרניסטים רבים לא התקשר להעדפות פוליטיות כלשהן, והניאו-קלסיציזם של שנות ה-20, כפי שהוצג על ידי ט.ס. אליוט ואיגור סטרווינסקי – שדחתה פתרונות פופולאריים לבעיות מודרניות – עלייתו של הפאשיזם, השפל הכלכלי הגדול, והמלחמה בפתח עזרו לעשות את הדור לרדיקלי יותר. המהפכה הרוסית הייתה הקטליזאטור שחיבר בין רדיקאליזם פוליטי ואוטופיזם, בעל ביטויים פוליטיים של ממש. הפילוסופיה של וולטר בנימין היא אולי הדוגמא הבולטת ביותר למרקסיזם מודרני. לאחר מלחמת העולם השנייה נדרש מהאנושות ללמוד לא רק מההיסטוריה אלא גם ללמוד מהניסיון, וכך גם עשו המודרניסטים שלאחר המלחמה. גרמניה הנאצית תוארה כ"שארית האחרונה של הרומנטיציזם ", והתוצאה של קשר לאי-רציונאלי עם המדינה. התפוררותה של אירופה הפוליטית לקחה עימה הרבה מצורות החיים המסורתיות שהיו כוח כנגד אימוץ הכלכלה הממוכנת, והיה צורך עצום בבנייה מחדש, והרגשה כי הכול צריך להיבנות שוב מהיסוד. התקופה מאופיינת לעתים כ"מודרניזם גבוה", ומצד אחד בתקופה זו אמנים חקרו באופן הרחב ביותר, ויש שיאמרו הקיצוני ביותר, את התוצאות של הרעיונות המודרניסטיים – לדוגמה סוריאליזם ואקספרסיוניזם אבסטרקטי, ובאותו זמן עיצוב אבסטרקטי – במוצרי צריכה, אדריכלות, ביגוד וריהוט נהיו לנורמה.
הפוסט מודרניזם בפתח ועל כך כותב פרופסור פרדריק ג'יימסון: "את השנים האחרונות מאפיין תהליך מהופך, שבו, במקומן של נבואות -לב בדבר אחרית-הימים, של אסון או גאולה, באות תחושות בדבר קץ של דבר-מה זה או אחר (קץ האידיאולוגיה, האמנות או המעמדות החברתיים: משברי - הלניניזם, הסוציאל- דמוקרטיה או מדינת הרווחה וכו') צירופן יחד של כל אלה, אפשר שהוא מהווה את מה שנוטים היום יותר ויותר לכנות בשם פוסט-מודרניזם. הטיעונים בזכות קיומו של הפוסט-מודרניזם מסתמכים על ההנחה בדבר התרחשותו של שבר רדיקאלי שבדרך כלל מקובל לאתרו בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים. על פי רוב מייחסים שבר זה לתפישות בדבר שקיעתה או דחייתה מבחינה אידיאולוגית או אסתטית של התנועה המודרנית. כך הדברים לגבי האקספרסיוניזם המופשט בציור, האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה...וכו'.
הכל נעשה אמפירי, כאוטי והטרוגני - אנדי וורהול והפופ ארט, הפוטו ריאליזם והסינתזה של סגנונות קלאסיים ו פופולאריים, כמו גם, בפאנק ובגל החדש בתחום הרוק (כאשר החיפושיות והאבנים המתגלגלות מייצגים את המומנט המודרניסטי- העילי של מסורת חדשה ומהירת-התפתחות). בקולנוע היו אלה גודאר, פוסט-גודאר ובהמשך טיפוס חדש לגמרי של סרט מסחרי והרומן החדש הצרפתי והמשכו יחד עם ביקורת ספרות מעוררי חרדה המבוססים על אסתטיקה חדשה של טקסטואליות. ג'ימסון שואל האם תיאור זה מעיד על שינוי או על שבר הנובע מהמודרניזם- העילית לדרישת חדשנות סגנונית. ריבוי האסתטיקה בייצור הסחורות ובכמויות גדולות מביאה אותנו אל הדה-קונסטרוקציה של ההבעה.
אמניות קבוצת ה 13 מעלות בתערוכה "מרחב יחסי" ערכים אבודים בניסיון להרכיב מחדש משמעות לדימויים מפורקים. מטעינות אותן בסיפור אישי ופרטי הנובע מהפתולוגיה של נדודים בין כאן לשם, בין עבר להווה, ובין תצורות חיים של תרבויות משתנות. כדי להבין את מושג "עומק ההבעה" באמנות החזותית, עלינו לשחזר את המצב הראשוני ממנו מגיחה היצירה. את המצב הראשוני שכלפיו מגיב הציור היא הדגשת חומרי הגלם והתוכן הראשוני שאותם היצירה מעבדת, משנה את צורתם ומנכסת. הדוגמה הטובה ביותר נמצאת ביצירתו של ואן גוך בה אנו רואים את העולם כאובייקט של האומללות החקלאית ושל העוני הקשור בעמל האיכרים המפרך. זהו עולם של עצי הפרי ואנשי הכפר עם עור ועצמות כתווי-אנוש בסיסיים. כיצד, אם כן, עצמים כמו עצי תפוח מתפוצצים למשטחי צבע זוהרים, ואילו הסטריאוטיפים הכפריים נצבעים בגווני אדום ירוק צעקניים? פרשנות הראשונה תפרש את התמורה השרירותית והאלימה של עולם האיכר החדגוני עד להתגשמות מרהיבה של גוון צרוף כמחווה אוטופית. פרשנות נוספת נמצא באנליזה של היידגר, והיא מעוגנת ברעיון שיצירת אמנות מגיחה בפער שבין האדמה-לעולם, כחומריות של גוף-טבע וסגולות המשמעות של היסטוריה ושל היסוד החברתי. בציור זה - אומר היידגר- מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, הוא שייך לאדמה והוא מוגן בעולמה של האישה הכפרית ישות זו נחשפת באמצעות התיווך של יצירת האמנות. הפרשנויות הללו אנו מתארים כהרמנויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה.
בתערוכה "מרחב יחסי", מתמודדות האמנויות עם שפת האמנות על גווניה השונים ועם תפישת עולמן כעמדה במרחב העכשווי. מרים לצקו קוצין נוגעת בסביבתה הקרובה. קטעי העשב פשוטים הופכים למחול חרבות של צבע וחומר. סבך אניגמאטי בצבעוניות אקספרסיבית של אדומים סגולים וירוקים. רב שכבתיות של צבע על צבע חומר על חומר ומשיכות מכחול. הדימויים משקפים מצבי חיים, הלכי רוח פנימיים וחיצוניים, חברתיים, פוליטיים ואישיים, של כאן ועכשיו... השקפתה נשענת על מטען רגשי ואסוציאטיבי מצטבר. מרים בוגרת האקדמיה לאמנות "בצלאל", מגמת אמנות פלסטית. תלמידתם של רפי לביא, יוסף הירש, ג'ון בייל ודורון בר-אדון. זוכת פרס שטרוק, קרן שרת ופרס ראש העיר נתניה לשנת 1998. התמונות המופיעות הן חלק מסדרה העוסקת בקטעי טבע טריוויאליים, חלקי טבע שאנו פוסחים עליהם מבלי להעניק להם חשיבות. פיסות דשא,עשבים, קרקע מנקודת מבט אישית כדימויים למצב חיינו...כאן. בתערוכת "קיץ ישראלי" שהוצגה במוזיאון חניתה כתבה האוצרת חנה ברק אנגל – " מרים לצקו קוצין בודקת את הדשא מכל זווית אפשרית. בקיץ בשיא החום כשהוא כמוש צהבהב – חום, רק שרידי ירוק קיימים כעדות לזהותו הקודמת. באביב במלוא עושרו, כצמחי בר קטנים נגלים בין הגבעולים. התקריב וביצועו המדוקדק מטעים לרגע ונראים כצילום ולא ציור. זוויות מבט מרוחקות יותר בציורים אחרים מכילים נוף עשיר ומשכנע בכנותו. על תערוכתה של מרים בגלריה על הצוק כותב אריק שניידר, אוצר התערוכה: "כמה סבוך וטומן סוד עשוי להיות כר דשא? אילו כמיהות וחרדות מסתירה פיסת דשא זעירה? המבט הבלתי שיגרתי ממעוף הציפור אל רצועת דשא ופיסות קרקע פסטורליות, מגלות למתבונן הקפדן תמונות אסטטיות מוקפדות בהן חבוי עולם שלם, אך כלל לא שליו, של סודות, סיפורים וחרדות. כאן הדשא התמים לכאורה חושף סודות אפלים.
בעבודותיה של דליה לביא הופכת את הגוף האנושי (גופה של האמנית), לאמצעי ציור ולחיבור בינה לבין הבד. סוג של דיאלוג ארוטי ואלים בין החומר והצורות ובצבעוניות כהה . המסמן והמסומן מתלכדים כחותם פיזיולוגי אישי הזועק לנוכחות. עיקר ציוריה עוסקים בנושא של תחושות והרגשות סובייקטיביים לצד מציאות חברתית תוך שימוש בצבעים עזים המבטאים ניגודים שבין שקט לשלווה לבין מערבולת רגשית. ב-2003 הוציאה לאור ספר שירים "מרב אישה". בתקציר הספר נכתב: " ספר זה, הינו אוסף של יצירות אומנות: שירים, ציורים ופסלים של האומנית דליה לביא. בשלל יצירותיה מבטאת דליה, מסע של חיים רצופים, באהבות, אכזבות, התמודדויות, הצלחות ותובנות. המון חם, המון רגש, עידוד וניתוב כוחות, לחיים פוריים ומופלאים, לכל אשה באשר היא. דליה לביא נולדה בישראל, נצר למשפחה עם שורשים עמוקים בארץ. אחת מאותן המשפחות היהודיות, שאבותיהם ואבות אבותיהם ישבו ביישוב פקיעין מאז ימי בית שני ונאלצו לעזוב את המקום, מחשש לחייהם, במאורעות של השנים 1929, ; 1939 - 1936. עוד בילדותה, גילתה דליה נטיה לציור וכתיבה מאז היא רושמת , מציירת וכותבת. במהלך חייה קיבלה הכשרה בציור, בבתי ספר שונים בארץ ותעודת הדרכה ממכללת "בית ברל". כיום, היא עוסקת בהוראת האומנות לילדים, בני נוער ובוגרים. הציורים עוסקים בנושא של תחושות והרגשות סובייקטיביים, לצד מציאות חברתית, תוך שימוש בצבעים עזים המבטאים ניגודים שבין שקט לשלווה לבין מערבולת רגשית. הדימויים החזותיים בציורים הינם אינטרפרטציה של רגש, דמיון ומציאות שהציירת חווה ומביאה לידי ביטוי באמצעות כתם, קו וצבע." תיאור הספר מייצג היטב את העבודות המוצגות בתערוכה.
יוקי- יעל דביר מציגה שלוש עבודות אקריליק בהירות ומטושטשות המגלות בתוכן התרחשויות של קריאה לזעקה חרישית. בציור ה"מסילה" ה"עגלה" וב"חצר" דימויים אנושיים ושל אובייקטים כנוכחים ונעלמים ותחושה מתוחה של התרחשות של דבר מה העומד לקרות... יוקי- יעל דביר מתכתבת עם האמנות והחיים... "חיים פרטיים שלי בעבר הרחוק וכיום, במודע ושלא במודע, משפחתי, שאלות של זהות, מיקום גיאוגרפי, מדינת ישראל, "הבית", אהבת הבית והמדינה על המורכבות שבה, זיכרונות משנות ילדותי בחו"ל וביקורים שנתיים בארץ". העבודות משרות רוגע והרמוניה בצבעוניותן, ומתח רב בנושאים והתכנים.. הסמלים הקליגרפיים והדקורטיביים מצביעים על רגישות ויזואלית גבוהה ונוצרת תחושה פיוטית באמצעות הצבעים והדימויים. עם זאת קיימת הרגשה ברורה שההיגיון והסדר הם השולטים, והן ממחישות את היטלטלותה של האמנית בין קטבים מנוגדים, בין משיכתו לחומר לבין הכמיהה לרוחני, בין דרכי ביטוי אקספרסיביות לבין איקונוגרפיה אישית ותרבותית המעוגנת במושגים ותובנות מן התרבות המקומית.
מיכל ויזר אומרת לנו "זהמהיש" ה = WYSIWYG = קיצור שגור בפיהם של אנגלו-סקסים ל- What You See Is What You Get או במילים פשוטות בעברית "זה מה יש". בסדרת העבודות הקטנות ששה חלקים. הבסיס הינו כרטיס מידע מוכן בגודל 15 X 21 ס"מ . מיכל משתמשת בקטעי צילומים ודפוס הגזורים מעיתונים. לוקחת את הדימויים ועל-ידי שינויים ותוספות הופכת אותם לשלה. הם שם לשרת מטרה; לבטא את רגשותיה הכמוסות ביותר לגבי עצמה, ה"אני" הפנימי שנמצא בתוכה, לצעוק בלחש "זה מה יש". טכניקה: קולאג'. צבע אקרילי. גרפיט, אספלט-לק, דיו שחור, צבעי הדפס וטיפקס. עבור מיכל הביטוי האמנותי הוא נתיב תקשורת עם העולם הסובב אותה. הדרך לארגן את מחשבותיה ועמדותיה לגבי החיים בארץ כיהודיה חילונית וחברת קיבוץ בזמן הזה ובתוך ההתרחשויות הקורות אצלנו בלי הרף . הדימויים האישיים שמופיעים בעבודות, הכוללים עצי ברוש (מתוך נופי השרון) ודמות הצללית העטופה (בלי תווי פנים או סימני זיהוי ומרותקת למקום בלי יכולת לנוע או להביע דבר) משמשים לה ככלי ביטוי. עובדת בהדפס ובטכניקה מעורבת על ניר ומשתמשת לרוב בגווני שחור, לבן וצהוב אוקר. העבודות במימדיהן האינטימיים ובצורותיהן הפשוטות מעלות אסוציאציות של איקונה ומתכתבות עם עבודתו של האמן ארוך על הצמצום, החלוקה הפנימית והשרבוט שבהם. הפורמט הרוחבי מחולק למספר חלקים שיוצרים מכלול אחד שלם. מבניות זו מהווה בסיס מופשט ליצירה, עליה מלבישה האמנית עיטורים משורבטים שמקורו מעולם המופשט ... אין זו צורה פיגורטיבית אך גם לא מופשטת אלא צורה שנראית לנו הצופים קשורה לתרבות האוניברסאלית. היא מעלה זיכרון של ערבסקות ובה בעת עיטורי ארט-נובו, עיטורי צמחים מאמנות יהודית, וסורגים שנמצאים במרחב הים תיכוני בכלל... בעבודה נוספת מביאה לנו מיכל ויזר את יסוד האדמה צויר בצבעי אדמה ויסוד השמים בתכלת והמימד הרוחני מרומז באמצעות הזהב. האסמבלאז' מאופיין במפגש בין חומרים שונים, חומרים קשיחים ורכים, חלקים ומחוספסים שיוצרים דיאלוג ומתח ביניהם ופונים במישרין לחושינו. מתקיימת בניה מצירופים: צירופים של חומרים, צירופים בין ציור לשרבוט בגרפיט, צירוף בין כתב לציור, צירוף של סגנונות, סגנון אקספרסיבי וחומרי יחד עם אלמנטים דקורטיביים. הכל נבנה כמעשה מרכבה תוך הקפדה על איזון והרמוניה, במטרה ליצור מערך מורכב המחפש שפה לביטוי וכמפגש בין תובנות.
פרחיה נסים - מסרים רבים בעבודותיה, פנים רבות המציגות את סיפורה ותפישת עולמה על האדם. שטף מחשבות מובילות לרגע ההתבהרות, רגע ההבנה והחלטות האמנותיות בעקבותיה. בעבודות טמון הרעיון של הכלה (מיכל כלי קיבול) כמו גוף האדם שהוא מיכל וקולט לתוכו מהרגע בו נולד. יחסים פלסטיים מתקיימים בין הפסל לבסיסו והשימוש ברדי מייד (חפץ מן המוכן) הלקוחים מעולמות המיכון ועולם המתקתק של הקיטש. אסמבלאז'', פיסול ומייצב כתוצר של גישה רגשית – אקספרסיבית ודקורטיבית בעת ובעונה אחת, מקרינים תחושה של שפע והזמנה להיכנס לעולם שיש בו נוכחות נשית בולטת, קסם, חיוך וקריצה. האמנית עושה שימוש כפול בפסליה שיצקה ובחפצים שאספה או מצאה באקראי, מחזור חומרים והפיכתם לאמנות תואמת את גישתו של דושאן עם ה''רדי מייד''. אלא שבמקום לבחור בחפץ חדש ולהופכו ליצירת אמנות היא בוחרת בחפצים משומשים, חפצי פסולת שיש להם קיום עצמי נפרד, והם בעלי משמעות והשפעה על רגשותינו. חלקם מתקשר לעולם שהיה ואיננו וחלקם לעולם חדש, מודרני, ססגוני שקשור לילדים ומבוגרים כאחד. מתקיים משחק יצירתי עם חפצים פונקציונליזם יומיומיים, צביעתם ועיטורם, תוך הפקעת החפץ מתפקידו המקורי והפיכתו לאובייקט אמנותי המעלה הרהורים על החפץ המקורי מחד גיסא והשינויים שחלים בו מאידך גיסא. כך בוקעים כפל וריבוי משמעויות, הומור, שחוק ולעתים אף דמע.
העבודות עמוסות, גדושות ומלאות בפריטים המתחברים אלה לאלה באופן חופשי תוך כיסוי וגילוי. בולטים המקצבים והדופליקציה בריבוי החפצים. משטח הפודיום מלא כולו בפריטים ובעצמים יוצר תחושה של חרדת הריק לכן העבודות נטענות כפצצות אנרגיה המקרינות החלטיות והתמדה. הן מציפות את הצופה ומטילות אותו למעורבות ויזואלית. המשטחים השונים עולים על גדותיהם ומפגישים את הצופה עם סדר ועם הבלגן היומיומי שבתוכם הם נוצרו ...
חוה גדיש חודרת אל עולמות לא ידועים, חיצוניים ופנימיים כאחד, אשר לובשים ופושטים צורה ואם זאת נשארים גיאומטריים מחושבים ומדויקים. בעזרת השימוש בקונסטרוקציות המונחות בפרספקטיבה וכן בעזרת השימוש בצבע המפורק למשטחים בגוונים רבים, מתקבלת תחושת של מרחב, מעוף ואינסופיות. הציורים עוסקים בתפיסת החלל, במימד הזמן, במחזוריות של הטבע ובאינסופיות של היקום. בעבודותיה הצבעוניות והקוסמיות של חוה גדיש, (שבעבר הרחוק זוהתה בציורי פרחים, שדות ונופים) נפגוש מערכות יחסים בפרספקטיבות חדות צורות וצבעים המאורגנים לפי קודים של העולם העכשווי ושל עולמות וירטואליים.. זהו ניסיון לסינתזה בין האסתטיקה אנליטית לבין הפורמליסטיות והמוטיבים שניתן למצוא אצל מונרו בירדסלי. היצירה כאובייקט הניתן לבדיקה וכתיאור וניתוח אמפיריים. על אובייקט זה,"האובייקט האמנותי", ניתן להחיל את גישת המחקר הפנומנולוגי ובאמצעותו להגדיר את הזיקה בין הסובייקט ובין האובייקט במונחים של התנסות חווייתית. את מערך הזיקות והיחסים האלה ביקש בירדסלי לתאר באופן סדור ושיטתי באמצעות משתנים ברי השוואה כמו מיקוד, אינטנסיביות, קוהרנטיות, מורכבות וייחודיות .(אקסקלוסיביות ביחס לעולם העובדות הפרקטי).
עדי גירון כהן מתייחסת לנופים מקומיים סביב ישוב מגוריה. מציירת שדות חקלאיים ושמורות טבע שגבולותיהם הולכים ומצטמצמים בעקבות בניה מואצת וסלילה. בציורים יש ביטוי ליופיים של המרחבים הפתוחים אך גם מודעות להתכלותם. במקביל הציורים הם ביטוי להתבוננות פנימית שקטה התואם לריתמוס פנימי כביטוי למרחבים שליוו אותה בילדותה ונמצאים בהשתנות מתמדת. בציור "צינור מול אופק" מתמקדת עדי בטבע דומם בתוך בנוף. הצינור נמצא במצב של סגירות מול התבוננות והתמקדות באופק המרוחק - במפגש בין השדות החקלאיים לבין חפירות ובניה. כותב על עבודותיה אודי רוזנויין, "עדי כהן גירון מתייחסת בציוריה לנוף ישראלי מקומי, לשדות פתוחים, חולות או חופים הנמצאים בהתכלות מתמשכת: נופים שהיו בעבר רחבי ידיים וכעת הולכים גבולותיהם ומצטמצמים בעקבות עבודות פיתוח, סלילה ובניה מואצת.... כהן גירון מציירת בשכבות צבע שקופות במערך הנע בין כניסה לפרטי פרטים לבין ערפול וטשטוש מראה הטבע. עבודותיה הן ביטוי להתבוננות פנימית שקטה, מחד ומחאתה על בנוי היתר בנופים הפתוחים ורצונה בשימור אתרי הנוף הטבעיים שעדיין נותרו, מאידך." ביקורתיות כתכלית , פיוט וליריות לוחשת אסתטיקה... במאמר שכתב על עבודותיה גד אבי אסף "חדשות נתניה" – "ציור הוא רומן בלי מילים על עמוד אחד. כשאומרים "שפת האומנות", לא מתכוונים לשפה מילולית, שהרי שפה מילולית אפשר לתרגם, אבל אי אפשר לתרגם ציורים לשפה אחרת (אפשר לתרגם ציור למוסיקה, אבל אי אפשר לתרגם את המונה ליזה ליפנית). הכוונה אפוא לשפת קודים ולערכים אסתטיים ותרבותיים שהאמן מטביע על מצע כלשהו. יש כאלה שעומדים מול ציור וזקוקים למישהו שיעמוד על ידם ויפענח להם את הקודים האלה שהם רואים, ויש כאלה שמסתפקים בהנאה הבלתי אמצעית שהציור מקרין עליהם כצופים." ... "עדי כהן גירון מציירת עולם ריק. סלעים חשופים לקרני השמש, אבנים בחוף ים שומם, גזעי עץ יבשים וחלולים. אנחנו רואים צילומים כאלה למכביר. אבל עדי מגלה לנו משהו שהמצלמה הכי דיגיטאלית שבעולם לא יכולה לגלות לנו. עדי מגלה לנו עד כמה עשירים הם המרקמים הצבעוניים שמופעים על גבי הסלע החשוף לקרני השמש, ועד כמה מופלאים הם הטקסטורות המופיעות על פניה של אבן חלקה למשעי, וכמה חיים רוחשים על פניו של גזע עץ שדוף ומחורר והעולם הזה שהוא לכאורה קפוא ריק שומם וחסר תנועה, פתאום, במגעה האינטימי של עדי, מתגלה לנו כעולם רוחש שקט מהדהד וזה עוד לפני שהתחלנו בכלל לנסות ולפענח את הקשר הסימביוטי שבינה לבין העולם שאותו היא מפליאה כל כך לתאר במכחולה." בשלושת הציורים המוצגים בתערוכה טיעונים אלה תקפים למתבונן הנהנתן , כתכלית וכעמדה העבודות ביקורתיות ומבקשות התייחסות...
אצל דניאלה להב מתקיים המתח כפול, בעבודותיה " הצצות" אפשר להציץ אל ועל העולם דרך פתחים, סדקים, וחלונות... ראשון הוא דרך חלונות מסוגננים מחומר, המרמזים דרך הסדקים, על עולם בלתי נראה או על הצפיפות והדלות שברחובות הודו. הסוג השני הוא הצצה דרך עינית המאפשרת להתמקד בדימוי מוקטן המיצג במהימנות אשליה של העולם המציאותי. המציאות מאחורי החור כאקט ההצצה? האם העינית, חור הצצה, והפתחים הם תודעה והנאה פרוידיאנית על מושגים כעונג וייסורים. העין, החור, הפתח מייצגים גבול העובר ממרחב אחד לאחר,כגון: פנים וחוץ, חושך ואור מציאות וסימולכרה. ראייה ועיוורון על אותו אובייקט כשהוא מצדו האחד של החור, נתפס כסחורה נקייה, ורגע אחר כך היא כבר מלוכלכת כמו הפתחים אל הודו... במערת השינה שיש בה את מפתח הכניסה ואת מפתח היציאה.. חורים, פתחים, סדקים, וחלונות... כמו אצל פונטאנה ושל הנרי מור מלאים תשוקה וחרדה, סמל ומיתוס. הם מלאים משמעות, גם אם משמעות אפלולית ומתפוגגת. ב"מחשבות על הצילום" (1980) טוען בארת שהתפיסה ואורח החיים המודרני כרוך בהפשטה ובהכללה, כלומר בריקון של אירועים מן החד-פעמיות והמיוחדות שלהם. הוא נושא קינה על יכולת שהולכת ונמוגה לחוש, להתרגש, לחוות למלוא העומק משהו. לדימויים שאיכשהו מצליחים לחמוק מן הגורל הזה הוא מיחס את המושג "פונקטום". אלו דימויים טראומטיים, כאלה שמצליחים לנקב את מעטפת המגן של האדם המודרני, ו"לפצוע" אותו. אולם רוב רובם של הדימויים, בהם אנו נתקלים, מבוססים אך ורק על "פרוטוקול תקשורת" רציונאלי, וככאלה אינם חורגים מן הרובד המתורבת באישיותנו - לכך מייחד בארת את המושג "סטודיום".
קורי שרף, העבודות עוסקות בנשים פשוטות שהן פליטות, תלושות וקרועות (תרתי משמע) וחייהן נהרסו או השתנו לבלי הכר. האמנית מנסה דרך מבט העיניים לתת להן מקום, לתת להן לספר את סיפורן ולהעלותו על סדר היום. העבודות עשויות מקרעי נייר עיתון צבעוני. בתערוכה זו מציגה קורי עבודות קולאז' אותן הוא בונה מחומרים זמינים, דפים התלושים מז’ורנאלים אותם היא מסדרת ומדביקה על קרטוני אריזה באופן אקספרסיבי ויוצרת שפה ייחודית בעלת אופי פיגורטיבי פיסולי .בעבודותיה היא נוגעת בשאלות העוסקות בזהות, מגדר, דת ואקטואליה. עבודותיה מגיעות אל העולם כצבירה של אחדות מפורקת בין סיפורו וקרעיו. המחברים שלה מאחדים בתהליך אינטואיטיבי ודינאמי את פסי הקרעים השסועים, צרים וארוכים, הצולבים האחד את משנהו, ועם גופים וצורות האישה. יצירתה נבנית מתוך עצמה, שכבות קרעים על קרעים צבעוניות כתב ודימויים מודפסים כמערך אחד נמשכות ומתפתחות עם כל הדבקה נוספת. ריבוי החומרי ביחד עם ארגון צורני מזוהה שומרים על גולמיותם האקספרסיבית והמחוספסת ומתחברים למקוריותם, אך האמנית כמו כופה עליהם חברותא ידידותית. האנרגיה היוצרת תכלית של איחוי, השקטה, ההאחדה, "אהבה" ובלשונו של אפלטון; מעשה "תיקון" של "הכלים השבורים" .
קלרה הרשקוביץ, העבודות המוצגות שייכות לסדרה "מתחת לפני השטח ". מרקם העבודות דחוס מאוד ותזזיתי, הטחות המכחול מזמזמות כחרקים. בסדרה הזאת יש התבוננות על הדברים בזכוכית מגדלת כנסיון לתפוס את הסוד שלהם, את הנשמה. כותבת האמנית : "יש לי עניין רב בטקסטורות החיצוניות והפנימיות של גוף וחדירה ל"קישקה", לחושניות. ההתרחשות מנוסחת בכתמים נוזליים מול קווים החלטיים – מרחב סוריאליסטי חושני ואלים. בציור העכביש ובציור אשה שהדימוי המצויר הוא גם עכביש נפגוש במאבק אלים ואקספרסיבי בין הדימויים לסבך שאינו ניתן לפרימה ואין לו כל מוצא... המטפורות העולות יוצרות אנלוגיות בין דימויים קדומים לזמן העכשווי. כמו עולם רדוף שדים... זה שלנו, שמתחזה לחברה נורמאלית, נאורה ושקופה. המארג הנטווה בציוריה , נדמה שנשזר וגולש אל המציאות שסביבו, ואולי אף המציאות גולשת אל תוכו, והוא אינו רק דימוי וטקסט, אלא סוג של עדשה, מערה... השזירה הצפופה כל כך של מארג חיינו הופכת לרקמה חונקת, לקורי עכביש, הסבך הבלתי ניתן להתרה כמאבק העצמי הבלתי פוסק...המקריות בסבך מהדהדת את הדימוי לגבי אזלת כוחו וחוסר משמעותו שלו עצמו , בכך כוחו ובכך משמעותו.
ציונה לירון, ציורים של מעבר לזמן ולמקום, פסיפס אנושי נוגע ומתאר דמויות הנאבקות על חייהן ומתעמתות עם מכאובים ועם הסכנות הממשיות והמדומות האורבות להן. החיים והמוות זורמים זה לצד זה. ציונה לירון, ילידת הארץ וחברת קיבוץ שפיים, קנתה לה מוניטין כאמנית רב גונית במוסיקה, אומנות פלסטית, שירה ופרוזה. שתי עבודות שמציגה ציונה נראות קשות בצבעוניות של אוקר ושחור, דמוי סילואט שחור של אדם עומד כמטרה לירי וציור מופשט אקספרסיבי המגלה את בוץ הנפש. העבודות מהדהדות שכול ומוות גם בגלל הרלוונטיות של המתרחש מסביבנו בפועל, אבל בעיקר בזכות כישרונה העצום, של כתב יד החד-פעמי של הציירת המצליחה ללחוץ על אבצסים ולהקיף עולמות שלמים של רגשות והרהורים וקונפליקטים, ולנסח אותם במלוא מורכבותם במשפטי מכחול ושפכטל ארציים... ציורים הנראים כשדות של אירועים שהתרחשו, בהן, היא מצליחה לטעון משמעויות בתבניות ציוריות שאיבדו את משמעותן, ולהפיח חיים חדשים ...
רחל טסלר זיידמן, "ארגז החול " בגלריה על הצוק, נתניה שאצר אריק שניידר: "רחל טסלר אמנית חושנית ... מהרישומים העזים שנרשמו באבקת פיגמנט בידיים חשופות, היא המשיכה לביטוי עמוק יותר, תוך עיסוק נרחב בחומר, כאשר החול הוא גם המדיום וגם הנושא של היצירה. כשהנושא כל כך רחב וכל כך מעניין, נפתחות אפשרויות ביטוי למכביר, "כחול על שפת הים". בתערוכה הנוכחית, האמנית מכניסה אותנו למסגרת בחלל הגלריה תוך היפוך יוצרות. החלל שבו מתקיימת התערוכה הוא לב ההתרחשות ומסביב נמצא ארגז החול כמסגרת. האמנית משתמשת בחול לסוגיו ולגווניו, וגם במוצאו הגיאוגרפי, כחומר יצירה, ויוצרת זיקה הדוקה בין המוצא לביטוי. לכל חוף בארץ יש חול משלו, על גווניו, הרכבו, צפיפותו, צבעיו וגודל תלכידי הצדפים הגרוסים המעורבים בו. חול חיפה, עיר הולדתה של טסלר, שונה מחול אילת (עיר מגוריה בשלב אחר של חייה) הכהה יותר, בעל המרקם הגס, והוא עצמו שונה מהחול המזוקק והדק של חופי נתניה, העיר שהיא גרה בה כעת. כביטוי לבית מגורים בסביבה גיאוגרפית שונה, יצרה האמנית, על זכוכית, תבליט של שלושת הבתים משלושת הנופים המשמעותיים בחייה. ב"חידת הספינקס", שמקורה במיתולוגיה, מפלצת הספינקס שאלה שלוש שאלות : "מי עומד בבוקר על ארבע, בצהרי היום על שתיים ובערב על שלוש?" מי שלא ידע את התשובה, המפלצת המיתה אותו. אדיפוס ידע את התשובה - זה האדם: בצעירותו הוא זוחל על ארבע, בבגרותו עומד על שתי רגליו ובזקנתו הוא נשען גם על מקל. בטריפטיך, מתייחסת האמנית לתמורות בחייו של אדם, כפי שהן באות לידי ביטוי בצרור העקבות שהוא משאיר אחריו, החל מטביעת ידיו, דרך טביעת רגליו הקטנות כתינוק, המשך בטביעת שתי רגליו היחפות כבוגר, וכלה בטביעת נעליו ומקל ההליכה שלו כזקן. לדבריה, רחל טסלר מתייחסת ביצירה זו למערבולת שעובר האדם היוצר. "הולך ומתייבש". זו אמירה על מצב המים הקשה לנוכח עצירת הגשמים. נוצר ביטוי חזותי באמצעות כתם מים קטן האצור בתוך האגן הגדול והמיובש של הכנרת. האמנית משתמשת בחול כחומר ביד היוצר ומשלבת יסודות נוספים, יוצרת אשליה של מים, חול ים רטוב המבצבץ מתוך עקבות הרגליים היחפות בחול הים. השימוש בחומרים, החיפוש אחריהם והרצון לחדש ולהתחדש, משלבים חול, אבקת פיגמנטים, אמייל קר על זכוכית, ויוצרים סדרת עבודות רעננה ומסקרנת ביותר.
בתערוכה הנוכחית מציגה רחל טסלר אובייקטים מטופלים ב"רדי מיד" טעונים במשמעויות אישיות וקולקטיביות וכעמדה שאמנות אינה מייצרת את הנראה, אלא הופכת את הקיים לנראה. באובייקט הראשון "מחווה לתל אביב" טיפולוגיה שמדברת על סוג של קיום אורבאני ומבוסס על התבוננות נוקבת בפרט תוך חיפש קשר בין האדם לבין המקום בהווה ובעבר.. באובייקט השני טלוויזיה על מגדל ועליה זר מיובש. האמנית מחברת בין שתי מהויות: יומיומי - הטלוויזיה כמידע שוטף שהופך להיסטוריה אחרי דקה מחד , והזר המיובש כייחודי מאידך... שתי העבודות עוסקות באוריינטציה של מקום וזמן.... לנושאים המטופלים, חשיבות חברתית – פוליטית. הנושאים מועלים למרכז הבמה וכך אנשים שבמקרה נקלעו לסיטואציה חושבים על הרעיונות ובכך הם הופכים לגיבורים בעל כורחם.
אסתר רוקח, עבודותיה של אסתר שוברות את נוף הטבע ומרכיבות אותו מחדש כתבנית שבורה וזוהרת בצבעי יסוד. הדפטיך המוצג בתערוכה ניתן לחלק לשלושה נושאים:
1. ציורי אריחים היוצרים הקשר לסדרות הקודמות של ביצי יען...2. ציורי אריחים בודדים שנשלפו, כאילו באקראי, מתוך ערימות של אריחים, במה שמתפרש כהצגת אמנות כרבת רבדים, כשחלקה הגדול נגלה לעינינו. 3. אריחים בודדים המוצגים לראווה, תוך התמקדות בכוחותיהם... זו עבודה שאיננה מתעדת, אלא מציגה חוויה דרך התהוותה העין נתפסת לאלמנט בנוף, סוג של ארכיטקטורה טופוגרפית הנובעת מגילוי המוכר באופן אחר... מפות של אתרים ארכיאולוגים, חתכים של אתרים, כלי צור, כלי חומר וצבע ... הרושם הראשוני שנוצר הוא של עבודה מופשטת בעלת צבעוניות רוויה בלוח הנגטיב, כך מאבדים את עיקר משמעותם וצורתם בשל ההיפוך של ימין שמאל ובשל הימצאות הפוזיטיב יחד עם הנגטיב. אולם, הצבעוניות והצורות מזמינים את הצופה לקריאה איטית בניסיון לזהות את המתואר שמעלה ניחוח של עבר בתלבושת של ההווה וקריאה כפולה של הנצפה שמעניק לעבודה זהות חדשה תוך הקשבה ליצירה ולחומרים הראשוניים.
"מרחב יחסי", התערוכה בוחנת את הדינאמיקה הויזואלית והתפישתית המתקיימת בין עבודותיהן, מזהה הקשרים תרבותיים והיסטוריים וגם קונפליקטים בעמדותיהן השונות. מתכתבת עם המרחב הפרטי ומעלה שאלות במרחב הציבורי. לתפישות הגלובליות מצטרף גם עיסוק ברגשות של ה"אני" וה"אחר" והשונה, המועלים לשפה אסתטית בז'רגונים שונים. מהמרחב הפרטי והאישי למרחב הציבורי הופך לדיאלוג ושיח על אמנות, על חברה, על מקום, על זהות, זיכרון ועוד... קבוצת ה – 13 מחפשת ומעצבת את דרכה התפישתי והאמנותי בריבוי קולות וכעמדה רב – תרבותית, עמדה המאפיינת את השיח האמנותי בישראל ובעולם.
Dr. ANTON BIEDERMANN is a Painter, Sculptor, Art teacher and lecturer, artistic project producer in Israel and abroad, Manager and Curator of the Art School and Gallery ?Studio Oman?- Hadera, Israel. http://enter-system.com/site/index.asp?depart_id=63175 http://www.art-studio.co.il>
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
