יומן דרום אפריקאי - טור מאת אורי אילן - מספר 2 

הרבה פעמים אני שובר את הראש, איך ניתן לתאר את החיים כאן למי שלא היו כאן מעולם. להודות על האמת, מה אנחנו ידענו על המדינה הזו לפני שהגענו לכאן. אולי שלושה מושגי יסוד בהשכלה כללית - "אפרטהייד", "מנדלה" ו"קייפ התקווה הטובה"...כל אחד מהם, עולם ומלואו. זמן קצר אחרי שהגענו ניסינו להתחקות אחרי שלושתם.

ביקרנו ברובין איילנד למשל. כשאתה עומד בתא  שמנדלה  היה כלוא בו כמעט שלושה עשורים, אתה מתחיל לחוש בבשר שלך את הכאב. וגם את המבוכה. השאלות הנצחיות של 'איך זה יכול היה לקרות' ו 'למה העולם שתק', שאנחנו חשבנו שיש לנו בעלות עליהן, דופקות ברכות. ולחשוב שאנחנו היינו בצד של העולם ששתק ואפילו סייע לממשלות האפרטהייד. במוזיאון של רובע 6 בקייפטאון, שגם לשם הלכנו לחפש תשובות, יש המון תמונות ומוצגים מרתקים המעידים עדות אילמת על מה שהלך כאן. אבל הכי נורא לראות את ספסל  העץ התמים למראה, שנעקר מאחת מהגינות הציבוריות בעיר ועל גב המושב שלו שלט מתכת ועליו כתוב - "ללבנים בלבד" . בראש עברו לי מיד כל הפרצופים של חברים, עמיתים, מכרים ועוד אינספור אנשים שפגשתי בהרבה מקומות בעולם, שצבע עורם כהה משלי ושלא הייתי יכול לשבת איתם על אותו הספסל בגינה הציבורית בעיר...

היום כשאני יושב עם ידידי, רובין אדאמס, שהוא פסיכולוג חינוכי בכיר, ושותה איתו קפה ב - "Perfect Place", שזה 'בית הקפה שלי' בוולינגטון, אני מנסה ללמוד ממנו מה באמת עבר עליהם כאן. רובין היה בשורה הראשונה של הצועדים במצעדי המחאה שנערכו אפילו כאן, ברחובה של השלווה בעיירות תבל. רובין עצמו יותר בהיר ממני ובטח אחרי שאני משתזף, אבל נחשב כאן בהגדרות הגזעיות, 'צבעוני'. הרבה פעמים הוא מספר לי בשמץ של אירוניה שעבור הרבה מהצבעונים סביבו הוא נחשב בגלל זה 'לבן'...נו, הרי באמת אפשר להשתגע.

יש לי עוד ידיד. מה זה ידיד? הבת שלו הייתה עם הבת שלי בכיתה פעם. אז היינו מדברים - הם הרי לא פחות סקרנים לגבינו מאשר אנחנו לגביהם. זה היה זמן קצר אחרי שהגענו וניצלתי את הפגישות הראשונות לתחקורים שאני כל כך אוהב. הוא קצין בכיר בשירות בתי הסוהר, שם הוא משרת מגיל תשע-עשרה, כלומר הוא עוד שמר על אסירים שחורים עבור הלבנים...יש להם בית יפה, שתי משכורות נאות ומעמד כלכלי-חברתי מכובד ביותר. בלי דאגות. חיים טוב, ילדים מוכשרים ובקיצור אין על מה להתלונן. כל זמן השיחה, על כמה כוסות יין אדום, הוא מסביר לי על מה שעברו ועל החיים בצל האפרטהייד ועל איך שעבורו כלום לא השתנה כי עכשיו השחורים מפלים אותם, הצבעונים, לרעה ואין לו כל סיכוי לקידום. לא רציתי להזכיר לו שאז, בימים ההם, הוא לא יכול היה לשבת איתי ככה ואסור היה לו לשתות יין... זה היה נגד החוק.

בשיחה ההיא, שאני זוכר היטב, הוא חזר על המילה 'צבעונים' המון פעמים. בלי כעס ובלי טרוניה. באופן טבעי לגמרי. בסוף כבר לא יכולתי להתאפק. "פרנקלין, אל תכעס שאני שואל אותך ככה ישירות, ככה אנחנו הישראלים, תתרגל. אני מבין", אמרתי לו, "שהלבנים מכנים אתכם 'צבעונים'. אני מבין שהשחורים קוראים לכם ככה, אבל לעזאזל, למה אתה קורא לעצמך צבעוני?" אותה שנייה הייתי בטוח שהוא נכנס להלם. הוא הביט בי בעיניים פעורות, כאילו מבין ולא מבין את השאלה באותו זמן והמוח מתרסק בפנים מהסתירה. בטוח שאף לא אחד שאל אותו אי פעם את השאלה הזו, אפילו לא הוא את עצמו. באמת, למה? מה זה 'צבעוני' בכלל? "מדוע אתה לא מגדיר את עצמך דרום אפריקאי, או קייפטוניאן, או בולנדר [Boland זה האזור שבו אנחנו חיים והוא נולד בו]? למה 'צבעוני'?"

הוא חשב רגע ועוד רגע, הביט בי וחיוך של התנצלות מרוח בעדינות על פניו העגולים ובמתיקות כזו, שקטה, צנועה ויותר מהכול בהשלמה, אמר, "ככה גדלנו". ולא יסף. ואני לא נדנדתי יותר.

מה אני רוצה לומר - זה כל כך מושרש בהם. בכולם. זה חותך אותם לגזרים. באוניברסיטה כשלמדנו על התפתחות חברות, לימדו אותנו המורים שלנו על שסעים. כאן השסעים הן צלקות עמוקות בבשר החי, שעדיין לא הגלידו בכלל. ה - Rainbow Nation הוא אוסף של כאבים המנסים להתרפא ביחד. אבל הניסיון, הניסיון עצמו, הוא האתוס ההרואי שלהם. הם מנסים כל כך חזק שזה ראוי להערצה.

אחד הקומיקאים המפורסמים של דרום אפריקה הוא פיטר-דרק אייס [Pieter-Dirk Uys]. נסענו כבר פעמיים לתיאטרון הפרטי שלו בעיירה קטנה יותר משלנו בשם דארלינג [Darling] קרוב לחוף המערבי. הוא קנה שם תחנת רכבת ישנה והפך אותו למקדש הפרטי שלו. דמות מיוחדת במינה, שבניגוד לרוב הלבנים שתפגשו כאן ויגידו לכם שהם היו ממתנגדיו החריפים ביותר של משטר האפרטהייד, הוא באמת עמד בראש החץ. לשונו החדה שימשה לו גם כמגן הואיל והיה כל כך פופולארי הם לא העזו לגעת בו. אנשים, גם לבנים, שאמרו ועשו הרבה פחות ממנו נזרקו לבתי סוהר בלי רחמים. בפיטר, הם לא נגעו. הקטע שפרסם אותו יותר מכל ואולי בזכותו הוא ניצל, הייתה דמות של אישה שהוא מתחפש אליה ומדבר בשמה. אישה לבנה ששמה אוויטה בזידנהאוט [Evita Bezuidenhout].

האולם הוא מעין קברט. אנשים יושבים סביב שולחנות אחרי שאכלנו ארוחת ערב. כולם לבנים, חוץ מהמלצרים. האור כבה, הוא עולה לבמה הקטנטונת שלו. זרקור בודד מאיר את פניו המאופרים בקלילות. הוא לובש בגד שחור, גם הוא קליל ונבלע בחשיכה. שקט מוחלט. אין "ערב טוב", אין "ברוכים הבאים", שום התחנחנות של "מה שלומכם"...

כך הוא מתחיל - "תארו לכם שמנדלה היה יוצא מהכלא אחרי 27 שנים, כועס..." סימן שאלה על פניו והוא שותק. אם קודם היה שקט באולם, עכשיו נראה שהאוויר בחלל המועדון הולך להתרסק למיליוני רסיסים. החבר'ה לא יודעים אם לצחוק או לבכות. כל אחד מהם אבל יודע בדיוק למה פיטר מתכוון. אחר כך הוא ממשיך ואז כבר צוחקים בקולי קולות. אבל את השאלה הזאת לא שוכחים. היא מרחפת באוויר מעל דרום אפריקה כולה יום, יום, שעה, שעה.

לכו לראות את הסרט החדש של קלינט איסטווד בכיכובם של מורגן פרימן ומאט דיימון "אינוויקטוס"  - "Invictus". אחרי זה נדבר שוב.

אורי אילן