לפני הרבה שנים קראתי את "מלחמת העולמות" מאת ה. ג'. ולס, על יצורי המאדים שפולשים לכדור הארץ. לבד מהעלילה המרתקת, אפשר למצוא שם רבדים של התרסה כלפי האנושות. ראשית, התיאור החיצוני של אנשי המאדים – מפלצתי, דוחה ומשעשע כאחד – מלווה בהסברים כאילו-אגביים איך התפתחו עד שהגיעו למצב זה, כשהרמז הברור הוא שבסופו של דבר גם אנחנו ניראה כך – מוח ענקי נייד...
בנוסף, כאשר ולס מתאר איך יצורי המאדים משמידים את הערים ועושים מעשים איומים לבני האדם, הוא משווה זאת למה שבני האדם עושים, בכוונה או בהיסח הדעת, לבעלי החיים (ולמעשה, חלק מהדברים אינם שונים ממה שבני אדם עושים לבני אדם אחרים).לא אגלה כאן את סוף הספר – רק אגיד שאפשר לראות שם את שיא ההתרסה והלעג כלפי הסגידה לקידמה ולהישגי הטכנולוגיה.
בתוך הספר מתחבא פרק שנראה תלוש ולא קשור לרצף האירועים – הפרק "עולם חדש ואמיץ". כשקראתי אותו, לפני הרבה שנים, קלטתי שיש כאן משהו מיוחד, אבל לא ידעתי בדיוק מה. היום, לאחר שעברתי תהליך שאתייחס אליו לקראת סוף הדיון, אני מאמין שאני יודע.
יצורי המאדים משתלטים על כדור הארץ, ובני האדם חסרי האונים נמלטים מפניהם. גיבור הספר – אינני זוכר אם שמו מוזכר, לשם הנוחות נקרא לו ג'ון – שומע שמתחת לאדמה מתארגנת מחתרת של בני אדם, בראשותו של מנהיג כריזמטי ונערץ. ג'ון יורד אל מתחת לאדמה, וכולו נרגש ומשולהב לפגוש את המנהיג.
ג'ון לא מתאכזב – המנהיג באמת עשוי ללא חת, מלא בביטחון, ושולט ללא עוררין. נתיניו כולם מאוחדים וסרים למשמעתו, אין בהם אחד שיערער ולו ברמז על סמכותו. ג'ון מתמלא תקווה. הוא ניגש לדבר עם המנהיג, ושואל אותו מתי יתחילו להשיב מלחמה נגד אנשי המאדים, להחזיר את כדור הארץ לידי בני האדם. אך ג'ון מגלה לתדהמתו, כי המנהיג כלל אינו מתכנן להילחם. המנהיג ונתיניו שכחו בכלל מקיומם של יצורי המאדים, נדמה להם שתמיד בני האדם חיו מתחת לאדמה. ג'ון מנסה להלהיב אותם, אבל המנהיג מעדיף להישאר במעמדו הרם והנוח, והמונהגים – גם הם מעדיפים להישאר במעמדם השפל והנוח. "עולם חדש ואמיץ", כך הם מכנים את חייהם, חיים שאין בהם שמש, ירח, כוכבים, פרחים. חיים שיש בהם כללים מאוד ברורים של רודנות וציות. חיים סתמיים ונוחים. כל כך נוחים.
לא סתם קוראים המנהיג ונתיניו לעולמם "אמיץ". הם באמת מרגישים שהם אמיצים, חזקים, בעלי ביטחון. אבל האם אינם יודעים בתוך-תוכם, שכל מה שמניע אותם הוא פחד? אולי. אבל מה שמעורר בהם פחד הוא מפלצתי כל כך, ומעורר בהם כזאת תחושת אפסות, שאין הם רוצים להעלותו בדעתם. עדיף לפחד מהמנהיג. עדיף לכלות את חייך בדברים חסרי ערך. זה רע, אבל זה רע שאפשר, פחות או יותר, לחיות אתו. רע שמאפשר לך לשקר לעצמך שכך היו פני הדברים מאז ומעולם, רע שיוצר בך את התחושה שהגעת למקום הראוי לך, ושכל מה שעושים לך ושאתה עושה - זה מה שמגיע לך.
ואנחנו?
כמה מאיתנו מעדיפים להיות שקועים במצב רע, על מנת שלא להתמודד עם מפלצות המאדים שמאיימות עלינו? כמה מאיתנו משקרים לעצמנו שזה מה שאנו רוצים ושככה טוב לנו? כמה מאיתנו מקבלים מסביבתנו את העידוד, כן, העידוד – להמשיך לשקר להם ולעצמנו?
כדי להסביר את דבריי, אספר משהו אישי.
אני הייתי שם, בעולם "האמיץ" הזה. לי יש לקות זמן ומרחב. לקות שמתבטאת בקושי בכל הקשור בכיוונים ובזמנים. מדובר במשהו שגורם להרבה פאדיחות (זו המילה המתאימה ביותר), למשל – ללכת לאיבוד במקומות שאדם רגיל אינו מעלה בדעתו שאפשר ללכת בהם לאיבוד, או לקבוע עם אנשים במקום מסוים ולחכות להם במקום אחר, בזמן אחר...
ומה עושים כאשר קורה משהו מביך? לא הגעת למקום, התבלבלת בדרך, כועסים עליך - איך "יוצאים מזה"? השיטה שאני נקטתי, הייתה... למצוא נקודת חולשה אצל האדם שמולי, ו-"להתעלק" עליה. הייתי מאוד "טוב" בזה, וגם קיבלתי תגובות מעריצות ומתפעלות מהסביבה. ועם הזמן שכחתי מדוע התחלתי לעשות זאת, היה נדמה לי שכך נהגתי תמיד, ושזאת תכונה שלי, משהו שמאפיין אותי ושאינני יכול בלעדיו.
עברתי תהליך שינוי. לא אספר עליו כעת, רק אומ?ר שיצאתי מהעולם שמתחת לאדמה, הפסקתי באופן מוחלט להקניט אנשים וללעוג להם, ועברתי לדרך של התמודדות נכונה עם מפלצת המאדים שלי. והיום יש לי הזכות לעזור לאחרים לעבור את התהליך הזה.
שמי ליאור, ואני מורה מוסמך, מומחה לליקויי קריאה, בעל תואר שני (לשון עברית עם התמחות בליקויי קריאה), בעל תואר ראשון (לשון עברית והיסטוריה של המזרח התיכון), בעל ניסיון רב בהכנה לבגרות ובעל ניסיון רב בעבודה עם לקויי למידה ועם לקויי קשב וריכוז.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
