העיוורת של שטיינברג: משהו יפה יכול להתרחש 

האם מתוך עולם שכולו שקרים, קור ואדישות, יכולים לצמוח רגעים של תקווה? האם אדם יכול למצוא בעצמו רגשות שלא ידע שהם קיימים בו, או בכלל? אני רואה את השאלות הללו בקטע קצרצר מתוך הסיפור "העיוורת".

הסיפור מתרחש בעולם הקהילות היהודיות שבמזרח אירופה. חנה העיוורת עומדת להינשא, ואמה? מספרת לה על האיש ששידכו לה. האם משקרת לבתה לגבי גילו של בעלה, מקצועו, וכשחנה שואלת אם יש לו ילדים מאשתו הראשונה, האם חושבת תחילה לומר שאין לו, אבל נזכרת "כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה", והיא מספרת שיש לו שני ילדים - "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים".

כבר בליל החופה מתחילה חנה לברר בחשאי היכן היא באמת נמצאת ומיהו בעלה. היא ממששת, מקשיבה, מעסיקה את עצמה ללא הפסק בהשערות ובהסקות, ועד מהרה היא מגלה שכל מה שאמרו לה הוא שקר. כל בדל-פרט שהיא מגלה – ויחד איתה מגלה גם הקורא – מגביר את המסתורין, והחידה מיהו בעלה ומהו המקום המבודד שבו הם גרים רק נעשית מוזרה ומאיימת יותר ויותר.

הקורא אינו יכול שלא להתפעל מהדרך שבה חנה מגלה דברים על העולם שמסביבה. מדהים עד כמה שהיא יעילה – דרך רפרוף בשערות זקנו של בעלה היא מגלה את גילו. דרך מישוש מגפיו והקשבה לקול צעדיו היא מעלה בעיני רוחה את מראהו ודרך הילוכו. היא עושה זאת כדבר טבעי, ככל הנראה זה המהלך הרגיל של חייה - איש אינו מסביר לה דבר, היא אינה נעזרת באיש בדבר, אם היא שואלת שאלות היא נענית בשקרים. מצטיירת תמונה של אישה החיה כל חייה בתוך חידות, והיא מנסה לפותרן בכוחות עצמה בלבד. 

לחנה נולדת בת. משהו משתנה בסיפור. הדברים מתנהלים לכאורה כרגיל – הבעל חוזר מעבודתו המסתורית, מדבר מילים ספורות בנהימה, יוצא באמצע הלילה... אבל חנה כבר לא עסוקה במחשבות בלתי פוסקות, ודומה שזו הפעם הראשונה בסיפור, ואולי בחייה בכלל – שהיא נותנת לעצמה מנוחה ממלאכת הבילוש שלה. חנה משקיעה את כל כולה בתינוקת. מתגלה בה עוצמה של אהבה וחום. ולא רק כלפי בתה.

הזכרתי קודם את ילדיו של הבעל. חנה מגלה את הסיבה להיותם שקטים כל כך – הם פשוט אינם יודעים ממש לדבר. הם חיים במקום מבודד, לא יוצאים מהבית ולא פוגשים ילדים אחרים, ואביהם לעולם אינו מדבר איתם.

כפי שחנה מגלה פרטים על הסובב אותה באמצעות האזנה לדפיקות מקל או בדיקה מאיזה חומר עשויים החפצים בבית, כך היא "משתמשת" בילדים. כאשר הילד מתנדנד ודופק על החלון, עוברות בה, כמו בתרשים זרימה, ה?ש??ע?רו?ת מדוע הוא עושה כך. תוך שהיא חושבת היא ממששת ומאזינה, פוסלת אפשרויות ובודקת אחרות, עד שהיא מגלה את הדבר.

אך לאחר שנולדת בתה... חנה מזמרת שירי ערש לבתה, ואז... "היו גם שני הנערים, ילדי בעלה, ממהרים לגשת אלה ולהתייצב על ידה, נער מעבר מזה ומזה. חנה שמה את ידה האחת על שכם הנער האחד ואת ידה השנייה על ראש הילד השני ופיה שר את השירים אשר ידעה. יש שהייתה עוברת כך שעה ארוכה (...)"

לבד מאהבתה של חנה לבתה, זהו הקטע היחידי בסיפור שבו יש רגש בין אדם לאדם אחר. בין הילדים הספק-אילמים לבין העיוורת יש... שותפות-גורל? או סתם הבנה? או אולי פחות מזה, אבל – יש רגש. יש קשר או כמעט-קשר. יש זמן העובר בנעימים, בהנאה, אולי אפילו בשמחה. משהו יפה מתרחש.

לא לאורך זמן. מחלה תוקפת את התינוקת. הבעל אדיש לכך לחלוטין, וחנה מכלה את ימיה בניסיונות נואשים להצלת בתה. ילדי הבעל אינם מוזכרים עוד בסיפור. אותו משהו יפה שהתרחש, נקטע. נכרת.

מתחילתו של הסיפור ועד סופו מוצג בו עולם קודר ורע, המונע בידי דעות קדומות וביטול מוחלט של האחר. אבל רגשות כנים, הנאה פשוטה וכמיהה לקשר – מתקיימים גם בעולם כזה. וא?ל?ו? לא היה הבעל מתייחס בשוויון נפש למחלת בתו, א?ל??ו? היה מתייחס אחרת לחנה ולילדים, א?ל?ו? מראש היו מתייחסים לכל אחד כאל אדם שווה-ערך... האם הרגשות האצורים בקרבה של חנה, של הילדים, אולי אפילו של בעלה, לא היו פורחים ומובילים את הסיפור למקום אחר לגמרי?

מוזר לשאול שאלות כאלה לגבי סיפור, שכבר נכתב ונחתם. אבל לגבינו ולגבי החיים שלנו – אנו יכולים לשאול. אנו יכולים להרהר. אנו יכולים לחשוב איך יהיה טוב יותר, ולנהוג לפי מחשבותינו. אנו יכולים להיות טובים. הבחירה בידינו. 

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי