העיתונות שוק פרוע. 

העיתונות היא שוק פרוע.

בהעדר תהודה ציבורית נמרצת ועריכה קפדנית ואחראית- העיתונות יוצאת לאור צהוב.

מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi

מדור זה באתר "רשימות" אמור, כשמו, להאיר כל מיני נושאים, אקטואליים יותר או פחות, מרכזיים או שוליים.באחרונה אני מוצא עצמי מאיר במקום נושאים, נושאי כלים, במקום מסרים-מוליכיהם, דווריהם, שליחיהם. או בשפת הצרכנות- משווקיהם. כיצד מוכרים את ההתרחשויות והאירועים בחיינו בשוק התקשורת.

בשוק רגיל כל בעל בסטה שומר על האינטרסים שלו, מכריז על המחירים שלו, מושך קונים בכל מיני טריקים ושטיקים, לעתים בחן רב. אך מעולם, מעולם הוא אינו משמיץ את שכנו או את הסחורה של שכנו. בשוק אמנם קיימת תחרות אך יש חוקים בלתי כתובים ושום בעל דוכן לא יעבור עליהם. הם בחזקת מה שקרוי באנגלית common law, מנהגים אשר עם הזמן הפכו לחוקים.הקונה הולך מדוכן לדוכן,מ בוחן את המוצר ובסוף קונה והוא שבע רצון מן הרכישה הטריה או שאינו קונה.

לא כך בשוק התקשורת העכשווי. המונח "שוק" אין בו משום ביזוי. אדרבא, השוק הוא מקום שבו צמחה הדמוקרטיה. עצם השם המכובד "פורום" הוא שוק בלטינית. סיג ושיח הם עניין אחת-תחרות פרועה, השמצות הדדיות, פריצת כול מיני קווים, גם מוסריים, גם מקצועיים שלא לדבר על דימוי מהוגן, הם עניין אחר. אלה תופעות לא מחמיאות של יום, יום, שעה ,שעה , בכול אמצעי המדיה- העיתונות הכתובה והתקשורת האלקטרונית, בראש וראשונה המסחרית.

התוצאה היא שהציבור ,לאט ,לאט בורח מן העיתונות הקונבנציונאלית אל המדיה הסיברנטית ?אינטראקטיבית. בעיתונות אוורירית זאת, אי אפשר אמנם לארוז מליחים למחרת היום אך קהל שלמוד על קריאת כותרות אדומות, תוך כדי מילוי דלק בתחנה, מוצא את מבוקשו בשפע של חומר בלא שישלם בעבורו. במקרים רבים הוא יכול גם להביע דעה, אפשרות מוגבלת בעיתונות הכתובה. יש לציין שב"טוקבקים" ,אותם אתרי תגובה, גם של העיתונים עצמם,ישנן תגובות והערות ענייניות ואף מאלפות ויש בוטות ומדושנות בגסות רוח ולשון לשמה או שלא לשמה. אבל זה כלול ב"מחיר". ברשות רבים הריחות הרעים מתפוגגים.

מאידך,אלה שנאמנים לעיתונות המסורתית, ועדיין נותרו לה חסידים אדוקים, אינם רווים נחת ממה שעיניהם ראות ואוזניהם שומעות. כמובן שכול קורא בוחר את העיתון שנראה לו, כול מאזין לוחץ על כפתור הרשת שחביבה עליו וכול צופה מכוון לערוץ שהוא מעדיף . משום כך, כעיתונאי שאינו קורא בקפדנות את כול הנכתב, אני מסתמך על מגזין "העין השביעית" שהוא פרסום רפלקטיבי שבו משתקפים הדימויים של התקשורת ושל העוסקים בעיתונות.

בגיליון 65 מנובמבר 2006 מסכם עוזי בנזימן את מאמר המערכת, שעסק בתחרות בשוק התקשורתי במילים אלה: "התוצאה היא שהקורא אינו יודע להבחין מתי טקסט שהוא קורא בעיתון הוא חומר מערכתי ומתי הוא מוצר שווקי הנועד לשרת את עסקיו של בעל העיתון. זו דינאמיקה של אובדן בלמים, שקרבנותיה המידיים הם העיתונאים: הם נדרשים להשחית את צלמם העיתונאי."

כך קובע עורכו של המגאזין, עורך אשר זכה בימים אלה ב"פרס סוקולוב" כנמנה "עם בכירי הפובליציסטים בעיתונות הישראלית שכתיבתו הנוקבת במשך השנים חשפה ליקויים בכול זרועות הממסד". ואם ככה לגבי הממסד, חזקה עלינו שתיאורו את פרצופה של העיתונאות והעיתונות, שבה צמח,הוא תאור בדוק ומהימן מאוד.

ואם לא די לנו בכך, פובליציסט בולט אחר, נחום ברנע, במאמר באותו כתב- עת תחת הכותרת: "צהוב זה טוב" מונה אחד לאחד את פגעי הדיווחים שרואים אור . החל בפרשיות מין , שחיתות וכלה בדווחי רכילות ומצעדי הבל אחרים אשר הצד השווה שבהם הוא לא רק סיקור לקוי ומגמתי אלא העדר פיקוח עריכתי אשר הוא, הוא המחסום האחרון של סמכות ואחריות. "הצרה היא- כותב ברנע- שחלק גדול מן הכתבים ממשיכים לשגר את החומר שלהם למערכת במצב גולמי, לא בדוק, לא כתוב, לא ערוך......עיתונאים, גם המכובדים שביניהם, זקוקים לעין וליד של עורך.....כתבים יהיו תמיד:אם לא בגלל הכסף,בגלל היצר.אבל בהעדר עורכים מיומנים, עורכים שאיכפת להם,תרומתם להשכלת הציבור תהיה מזערית."

לגמרי במקרה נתקלתי בידיעה באחד העיתונים "קצוצי קנה" שהנושא היה ידוע לי. מדובר בעניין מוניציפאלי, נקודתי מאוד , תופעה אקראית שכמוה יש רבות. מילא, שעשו מזבוב פיל, זאת כבר שגרה עיתונאית אצלנו. אבל פרטים שונים היו מופרכים, העניינים לא נבדקו, לא נתבקשו תגובות. מהשפריצים של הספונג'ה הזאת אנשים לוכלכו ללא כול סיבה. התמונה שהתקבלה היא פיילה הפוכה עם קצף מלוכלך, ושלוליות עכורות. ידיעה כזאת הייתה צריכה להיעצר אצל העורך, כמו שכתב נחום ברנע, וכתב יחויב בשימוע אצל העורך, לפני שהוא משחרר את החומר לפרסום.

מכאן אין להבין שאין לעיתונות מגדלי תצפית שמהם הם משקיפים ומדווחים נאמנה על כשלים בחברה ובשלטון. יש, וסיקור טוב ומהימן ומאמרי ביקורת רציניים יש להם השפעה. אלא שקיים חשש כי דווקא הצדודית הלא יפה של התקשורת תגרום לציבור,ובעקבותיו למשפיעים,לצרור את הכול בצרור אחד והשיירה תמשיך לדהור אולי להתדרדר.אין סכנה גדולה יותר לשלטון דמוקרטי,בייחוד אצלנו,אם המחסום של העיתונות ייפול.

בסופו של דבר,ישנה שחיתות במדינה אך ישראל היא לא מושחתת, כפי שאפשר להתרשם מן התקשורת. ואילו בתקשורת יש ריקבון, אך התקשורת כולה אינה רקובה, כפי שקוראים, מאזינים או צופים עלולים להתרשם- מן התקשורת.

אינני בטוח כמה עיתונאים קוראים את "העין השביעית". וגם אלה שקוראים ביטאון השתקפותי הזה , שפועל במסגרת "המכון הישראלי לדמוקרטיה", כמה מהם ,מפיקים את הלקחים. זאת משום שבין היתר הם פועלים בלחץ אילוצים של המוציאים לאור אשר רוצים למכור מה שיותר בשוק התקשורתי. הכמות היא הקובעת.גם בשוק, וכפועל יוצא גם לגבי פרנסתם שלהם.

בניגוד לענפים אחרים שבהם יש היצע וביקוש, וקיימות נורמות כתובות או בלתי כתובות,או, למצער, מועצה לצרכנות-בעיתונות, הן לא קיימות.קיימת אומנם
מועצת העיתונות, גוף שהוקם על ידי המו"לים של העיתונים, העורכים, העיתונאים ונציגי ציבור. מועצה זאת מופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית ומהימנה ובמסגרת זאת היא קובעת את כללי האתיקה שחלים על התקשורת ואת הדרכים לאכיפתם של כללים אלה.
זאת תוך כדי שמירה על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת. המועצה היא מוסד חשוב ללא ספק, אולם שורש העניין הוא היישום של הכללים .השאלה אינה טמונה בכך אם אלה טובים אלא אם הם מיושמים כחוק, ברוחו וכלשונו? התשובה היא שלילית!

מבחינה זאת, השווקים הפתוחים פועלים בהגינות יותר, בלא שתהיה להם מועצה ציבורית.מה שיש, מונח באופן גלוי על הדוכנים.העומד מאחורי הדוכן לא מוכר סחורה פגומה,ואם היא פגועה, המחיר נמוך יותר בהתאם. הצרכנים יודעים את מה שהם קונים. התקשורת של היום, ברובה,מוכרת עודפי יצור,מרבה בלבול במקום דעת.

ובאמת מה הציבור הרחב יכול לעשות? מעט מאוד. הגעתי למסקנה שאנחנו כה מופצצים במדיה ובמכונים ללימודי עיתונות, שמה שדרוש זה לא עוד בית ספר לתשורת, אלא בית ספר לצריכת התקשורת. הצעות ברוח זו על שילוב בין השניים הוגשו בשעתן על ידי פרופסור אליהוא כץ ועל ידי ל"קרן ירושלים" אך אלה נפלו לטובת ביה"ס לטלוויזיה ולקולנוע .בית ספר משובח, ע"ש סם שפיגל, שמוציא אנשי מקצוע טובים. אך מענה לסוגיה של צריכת התקשורת הוא לא נתן.

אשר לעיתונאים ול"עין השביעית" ניתן לומר על משקל האמירה הידועה של הפילוסוף ארתור שופנאואר בכל הקשור במרא?ה שבכתובים : אם מסתכל בה עיתונאי, אין לצפות שישתקף ממנה דמותו של מלאך.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי