"הארץ" פרסם חלקים מדבריו של ח"כ אדרי, שציין כי החוק הבינלאומי אינו אוסר על שימוש בזרחן, וכי "צה"ל עשה באמצעי זה שימוש בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי". על פי הדיווח ב"הארץ", "בעשרות השנים האחרונות יש נטייה להגדיר אותו כנשק האסור לשימוש נגד בני אדם בכלל, בין אם הם אזרחים ובין אם הם חיילים, בשל הפגיעות הקשות שהוא גורם, כולל כווייות חמורות וקשיים בנשימה. יש מומחים הסבורים שיש להגדיר את הזרחן כנשק כימי, וככזה לאסור את השימוש בו בכל מקרה". זו הייתה כותרת הביניים של הפרק הניתוחי במאמר.
המאמר ב"הארץ" יצר אצל קוראיו את התחושה שצה"ל השתמש בנשק לא קונבנציונלי, האסור בשימוש על פי אמנות בינלאומיות, וזוהי סיבה מספיק טובה לבחון את סוגיית פצצות הזרחן, ואת האמנה אשר לכאורה אוסרת את השימוש בו.
נשק שנוי במחלוקת
הזרחן הוא יסוד המתלקח בבואו במגע עם האוויר. הבעירה שהוא יוצר גורמת לכוויות קשות בגופו של כל מי שבא במגע עם החומר. בנוסף, הבעירה החמה במיוחד שהוא יוצר ושלא נכבית בקלות, הופכת אותו לכלי אידיאלי במטרה להשמיד מתקנים צבאיים, כמו בסיסים, מאגרי נפט וכדומה. הפציעות האופייניות לפצצות זרחן הן קשות ביותר, ועלולות ללוות את הנפגע, אם שרד, כל ימי חייו. היות והזרחן מתמוסס בשומן, הוא עלול לחדור למערכת הדם של הנפגע ולגרום לכוויות גם באיברים פנימיים ובחלקי גוף שלא נחשפו באופן ישיר לזרחן.
פצצות הזרחן נמצאות בשימוש צבאות העולם החל ממלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה כבר נעשה בו שימוש נרחב ביותר. במלחמת וייטנאם, השתמש צבא ארצות הברית בפצצות הזרחן כדי לפגוע בלוחמי הווייטקונג המתחפרים במנהרות, וכדי לגרום להם לצאת ולהיחשף. השימוש האינטנסיבי בפצצות הזרחן במלחמת וייטנאם, עורר ביקורת ציבורית.
בצה"ל, נעשה שימוש ברימוני זרחן בעיקר כדי לסמן מטרות, באמצעות העשן הרב שיוצרת פצצת הזרחן. בשנה שעברה, נהרג ילד פלסטיני בעקבות פגיעה של פגז זרחן. ההנחה היא כי הילד שוטט במקום שבו צה"ל התאמן. גם במלחמת יום הכיפורים נרשמו שימושים של צה"ל בפצצות זרחן לצורך סימון מטרות. השימוש בזרחן כנשק הוא שנוי במחלוקת, ולכן הוא זכה לכינוי הסוואה בצה"ל: ?עשן מתפוצץ". בנוסף, חיילי חי"ר, הנדסה, תותחנים ואוויר המתחמשים בזרחן לסוגיו, מתודרכים בתחילת השירות שלהם כי הנשק אסור בשימוש נגד בני אדם, מתוקף אמנת ז'נווה.
בשנת 1980 התקיימה בז'נווה ועידה, המסדירה את השימוש בנשק קונבנציונלי. האמנה שיצאה מאותה ועידה, אליה מתייחס מירון רפפורט בכתבתו ב"הארץ", התחלקה לשלושה חלקים (פרוטוקולים), וב-1995 נוסף לאמנה גם פרוטוקול העוסק בנשקי לייזר העלולים לגרום לעיוורון. הפרוטוקול השלישי באמנה עוסק בנשקי תבערה, אשר הזרחן נמנה עליהם, ו"מסדיר את השימוש בהם", כפי שצוטט דובר צה"ל בכתבה ב"הארץ". רפפורט כותב שהחוק הבינלאומי מטיל "מגבלות חמורות" על אותם נשקי בערה: "הצלב האדום הבינלאומי סבור שיש לאסור לחלוטין על שימוש בזרחן נגד בני אדם, והפרוטוקול השלישי לאמנה על שימוש בנשק קונבנציונלי מטיל מגבלות חמורות על שימוש ב"נשק תבערה", שזרחן נחשב חלק ממנו.
עניין של זווית ראייה
מהן אותן המגבלות? האם צה"ל עבר על החוק הבינלאומי? ובכן, עיון באמנה המדוברת, חושף את אותן "מגבלות חמורות": בסך הכול, אוסרת האמנה על שימוש בנשקי בערה נגד מטרות אזרחיות. צה"ל לא עשה שימוש בזרחן נגד מטרות אזרחיות, אלא רק נגד מחבלי חיזבאללה, כפי שציין השר אדרי. אדרי אף הוסיף ש"השימוש בפגזי זרחן במהלך המלחמה בחיזבאללה לשם תקיפת מטרות צבאיות בשטחים פתוחים", כדי לצמצם את הפגיעה הגופנית. לפיכך, על פי זה, אין כל עבירה בשימוש הצה"לי בפצצות אלו.
אולם בכך אין זה נגמר. על מנת שה"אמנה להסדרת שימוש בנשק קונבנציונלי" תהיה רלוונטית עבור ישראל, נציג ישראלי צריך לחתום עליה. פרוטוקולים אחת, שתיים וארבע באמנה, מאושרות על ידי ישראל, ועל ידי מדינות רבות אחרות בעולם. רק הפרוטוקול השלישי, העוסק בזרחן ובנשקים הדומים לו, אינו מאושר על ידי ישראל, כמו גם על ידי רוב המדינות שאישרו את הפרקים האחרים, ובהן ארצות הברית.
יתרונות השימוש בזרחן
משנתבררה העובדה שהשימוש בנשק זה חוקי לחלוטין, ביחס למטרות צבאיות, כל שנותר הוא לנתח את השפעותיו על שדה הקרב. כאמור, האמריקאים הרבו להשתמש בזרחן כדי להתמודד עם בעיית המנהרות בג'ונגלים בווייטנאם. רבות דובר על כך שהחיזבאללה יישם את לקחי הווייטקונג כשבנה בונקרים בריכוזי אוכלוסייה בדרום לבנון. בונקרים אלו עשו, כידוע, חיים קשים מאוד לצה"ל. השימוש בבונקרים אחראי גם למהתלה באשר להשתלטות על בינת ג'ביל, שהתבררה כלא מוחלטת, רק כעבור כמה שעות.
ההצעה הפופולארית ביותר לפתרון הבעיה הייתה שימוש בפצצת "נפלא"ם", הנמנית גם היא עם קבוצת נשקי הבעירה המוזכרים בפרוטוקול 3 של האמנה, אשר היו ממוטטים את הבונקרים על יושביהם. אולם צה"ל נמנע מהשימוש בנפלא"ם, כנראה בגלל התמונות הקשות שנשק זה היה יוצר, תמונות אשר היו משרתות את ההסברה הערבית, ופוגעות בלגיטימציה של צה"ל לפעול בלבנון.
השימוש בנשק כימי, האסור על פי אמנות בינלאומיות (לא הזרחן), היה גם הוא פותר את הבעיה. ישנם גזים אשר אינם הורגים, אלא רק מוציאים מכלל פעילות (ממ"פ). גזים כאלה היו יכולים לגרום למחבלים לברוח מתוך הבונקר היישר לאש צה"ל. אולם השימוש בנשק הזה הוא אסור.
מה שנותר הוא פצצות הזרחן, המותרות בשימוש נגד מטרות צבאיות, והנזק ההסברתי הנגרם לישראל כתוצאה משימוש בהן אינו גדול. זהו נשק אסטרטגי משום שהוא יכול להרוג את מי שנמצא בבונקר, וחוסך את הצורך המסוכן לכוון את הנשק היישר לכיוון המחבל. מחבל ששוהה בתוך הבונקר, ולא נהרג, עשוי לברוח מהבונקר לידיהם של חיילי צה"ל. הסברה היא שזה מה שנעשה, הגם שכנראה לא בהצלחה מלאה.
המנהרות בעזה
האמריקאים לא הצליחו להתמודד באופן מוחלט עם בעיית המנהרות, וכך, גם צה"ל לא פתר לחלוטין את בעיית הבונקרים. אולם האם עשוי הזרחן לפתור את בעיית המנהרות של צה"ל בעזה? קשה לדעת. האתגר הראשון העומד בפני כוחות צה"ל במשימה של השמדת נגע המנהרות, הוא איתור המנהרות. קיימים בידי צה"ל מגוון פתרונות לאתגר הזה, כולם מסוכנים מאוד או יקרים מאוד.
אולם בהנחה ויימצא הפיתרון לאתגר הזה, קשה למצוא קריטריון אשר יעדיף את הזרחן על פני נשקים אחרים במנהרות: הפלסטינים משתמשים במנהרות אלו כדי לעבור בהן ולהבריח באמצעותן נשק ותחמושת, ולא כדי להסתתר כמו בלבנון או בוויטנאם. במקרה כזה, אם יאותרו המנהרות, הגיוני יותר להטמין בהן מלכודות עם נשק נפיץ רגיל, ולאו דווקא עם זרחן. נוכח המחיר ההסברתי שגובה השימוש בנשק זה, השימוש בו הפך מיותר. אם בחדירה קרקעית לעזה ייחשפו הכוחות הרגליים לסיכונים מצד רשת בונקרים ומנהרות, יהיה כנראה מקום לשימוש בנשק זה גם שם. זיו מאור הוא כתב לענייני ביטחון, צבא ומדיניות חוץ באתר האינטרנט אומדיה .
בעבר, היה הכותב עורך ביטאון החי"ר והצנחנים "מחץ".
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
