ממשלת ישראל היא הממשלה היחידה בעולם שלא זו בלבד ששריה מצהירים הצהרות מדיניות עם השלכות בינלאומיות, אלא שמספר ניכר מקרבם משמשים שרי חוץ בפועל. בייחוד לנוכח הבידוד שבו מוצא עצמו שר החוץ אביגדור ליברמן שאותו אי אפשר להוציא ואי אפשר לבלוע, ולכן הוא תקוע בגרון. אבל יש גורם חשוב יותר משר החוץ שתקוע בגרונה של הממשלה- הממשלה.
ידועה האמירה המיוחסת למדינאי האמריקני הנרי קיסינג'ר לגבי ישראל שאין לה מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים.משום מה האמירה הזאת נקלטה כול כך אף שהייתה בה אמת אבל לא כול האמת. זה חל לא רק לגבי ישראל, אלא בזירה הבינלאומית בכלל והאמריקנית בפרט. מדיניות החוץ האמריקנית בהחלט מושפעת ממדיניות פנים. אפילו נשיא ארה"ב, הסמכות האקזקוטיבית העליונה והמפקד העליון של כוחות הצבא ושל כל מערך ההגנה והביטחון, שלא לדבר על מדיניות החוץ, רואה עצמו מחויב להסביר לציבור האמריקני מדוע הוא שולח לאפגניסטן עוד 30,000 חיילים. הבוס של הנרי קיסינג'ר, הנשיא ניקסון סולק מכהונתו לא בשל מדיניות חוץ שבה הוא חולל מהפך, בראש וראשונה בוייטנאם, אלא בגלל תככים בפנים.
ההבדל הוא שהנשיא האמריקני, בניגוד לראש ממשלת ישראל, לא שולט בקואליציה מטולאת, אלא במסגרת ממסד פוליטי שבו שתי מפלגות. מפלגת שלטון ומפלגת אופוזיציה. ההבדל הגדול יותר הוא שהנשיא שולט שלטון מוחלט בממשלתו, וראש ממשלת ישראל- לא.
לא חסרות אנומליות בהתנהלותה של ממשלת ישראל, וניתן למצוא אותן מדי יום. אולם אחת מהן דוקרת עין. שר החוץ אביגדור ליברמן איננו שר החוץ בפועל. כאשר בחדשות מוסרים שהשר מבקר באירופה, מסתבר שהוא נסע לאיזה כנס ביוון ואחר כך בביקורים ברוסיה ובאוקראינה שם הוא מרגיש בנוח, שלא לדבר שהוא אינו מוחרם.אני לא חסידו של אביגדור ליברמן לא בצורה שהוא אמור לייצג את ישראל,ולא בהשקפת עולמו הפוליטי. אבל הוא שר החוץ של מדינת ישראל, וככזה הוא מייצג את ישראל . ומדינה שמטילה עליו חרם, כול עוד הוא משמש שר חוץ- מבזה את ישראל, ואין זה משנה אם זאת מדינה ידידותית יותר או פחות. היבט אחר לעניין הוא האם מבחינת הממשל הוא יכול למלא תפקיד של שר החוץ. אך זאת סוגיה אחרת.
עולה על כולם שכנתנו מצרים, מדינה שהכבוד הלאומי הוא בראש סולם הערכים שלה, מדינה אשר בשל הפסד הנבחרת שלה לנבחרת אלג'יריה בכדורגל, נוהגת בגסות רוח,חרמות וגידופים, כלפי מדינה ערבית "אחות". אבל כאשר זה אמור בזולת היא לא יודעת לכבד כבודה של מדינה אחרת, כמו כבודה של מדינת ישראל. אני מסופק אם התנצלות של ליברמן על שהשמיץ את מצרים הייתה מטיבה איתו. אפשר ואם היה בא לקהיר וכורע ברך לפני הספינקס הגדול והמעמד היה משודר באל ג'זירה ובאל ערבייה, היה נסלח.
אלא שבך לא די. שר החוץ שלנו כבר השלים עם העלבון שעולבים בו כאן ושם עד כדי כך שאת החללים ממלאים שרים אחרים בממשלה.שר החוץ בפועל לענייני ארה"ב ובעיקר בנושא הסכסוך הישראלי ערבי
הוא שר הביטחון אהוד ברק.אפשר לטעון שהביטחון של מדינת ישראל הוא בראש מעינינו, וטבעי ששר הביטחון יטפל בסוגיה. אבל באותה מידה ניתן לקבוע שגם כלכלת ישראל עומדת במעלה גרם הדאגות של המדינה, ולא שמענו ששר האוצר יובל שטייניץ ייצא תכופות לארה"ב וייפגש עם השגריר מיטשל, או שרת החוץ קלינטון.
קרוב יותר אלינו, תורכיה. חתול שחור, גדול ושמן , עבר בנתיב יחסינו עם מדינה חשובה זאת, בעקבות "עופרת יצוקה".שר החוץ, כמובן לא ייצא לתורכיה, אף שלא הוא קשור במערכה בעזה, אלא שבתורכיה, מדינה מוסלמית "שמו הולך לפניו" ( כמו במחזה בשם זה של אפרים קישון) אבל פואד בן אליעזר שר המסחר והתעשייה לא רק שיוצא לאנקרה, אלא אף מנסה לשמש מתווך הוגן. פואד הוא דמות מלבבת,כולה אומרת אופטימיות,כרסו ופניו מעידים על כך. לפואד אי אפשר לסרב. אם הוא מכיר טוב את הערבים ומנהגיהם הוא גם מכיר את התורכים,הוא מתמזג בקרבם.ומכאן לשם, הוא מארגן כאילו איזו "סולחא" ומדושן עונג. עוד שר חוץ בפועל.
אולם לא זאת ליבה של הבעיה. אלה רק סימפטומים שלה. הממשלה היא איזו ברית רופפת שחבריה מייצגים, לא נושאים מוגדרים שככה צריך להיות, אלא אינטרסים נוגדים, והמכנה המשותף הוא בינתיים לשמור על כיסאות. מנכ"ל רשות השידור בעבר, אורי פורת המנוח, התבטא פעם שיש לו שבעה חברי וועד מנהל "סקונד דרייוורס" שכול אחד מהם מושך לכיוון אחר. הוא צדק. אינני בטוח שפורת היה גזור להיות מנכ"ל הרשות, אבל וועד מנהל אמור לקבוע מדיניות ולעקוב אחר ביצועה. מי שמנהל את המערכת זה המנכ"ל והוא אחראי בפני הוועד המנהל. אין לו second drivers .בממשלה שלנו ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, אך ,כמו במסגרת אורווליאנית , יש שווים יותר ויש שווים פחות.
הרושם הוא שכאשר מדובר בניהול מדיניות,פנים וחוץ, כול התופעות שהזכרנו הן בעצם לא רלוונטיות. פשוט לא מתקבל על הדעת שאפילו קוסם רטוריקאן כמו ביבי נתניהו יוכל להריץ את העגלה עם סוסים אלה. לא שהם בהכרח כושלים. אלא שכמעט כול אחד מושך לכוון אחר. המזל הגדול של ביבי כמו רבים מראשי הממשלה בעבר שהשותף בצד השני עולה על עץ גבוה.וככה, כפי שכבר הדגשתי, יש יחסי גומלין בינינו לבין שכננו. אנו נשכרים מן האיוולת שלהם והם משלנו.כערך מוסף. ושינגטון מוטרדת משתי זירות. אחת בטווח קרוב- אפגאינסטאן, ואחד בטווח די קרוב - הגרעין האיראני. ואנחנו נדחקנו קצת. יש שישמחו על כך ויש שיצטערו.
אילו מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלשתינאית, היה מקבל את ההצהרה של נתניהו על הקפאת ההתנחלויות כלשונה, והיה מתיישב לשולחן הדיונים. כבר בדיון הראשון הוא יכול היה להצביע שממשלת ישראל מוליכה שולל את הפלשתינאים ואת העולם כאשר היא מסירה את ההקפאה כאן ושם בנימוק זה או אחר.זה לא היה מזיז את המו"מ. זה בסך הכול היה מגלה את העובדה שממשלה זאת בנויה על קרעי במבוק גמיש. זאת לא ממשלה שיכולה לסבול "ויתורים כואבים".לא רק שהיא לא מסוגלת ללדת. היא לא מסוגלת להיכנס להריון.
אז ראש הממשלה יכול להצהיר הצהרה חשובה כאן, להעביר מסר חשוב שם ,אף שהסרים חשובים אין בהם אפילו כדי "לנהל משבר" שלא לדבר על פתרונו. במציאות כזאת, לא משנה מי ממלא בפועל תפקיד של שר חוץ. ממש לא משנה.איך אמר קסינג'ר: אין לישראל מדיניות חוץ. הוא הפריז. אין לנו מדיניות. נקודה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
