הנאום של הסופר דוד גרוסמן, שהוא מן הסופרים המוכשרים והידועים שנוקטים עמדות פוליטיות, נשמעה יותר כ"קינת דוד" מאשר "מזמור לדוד" וחבל. ללא ספק, מדובר בנאום מרגש ונוקב, שיש בו חלקים שכדאי להאזין להם שנית, ובמיוחד כדאי למפלגות מהעבודה ושמאלה, לקרוא לשמוע ולהוציא מסקנות.
אבל כתוכחה לעם ולשלטון - הוא נראה לי, אקדמאי מדי, מנותק מהמציאות הסביבתית לאמור: מהמזרח התיכון הישן בו אנו חיים. כי מה בסך הכל מבקש (בתמצית) הסופר גרוסמן, שהמנהיגות העכשווית ובראשם ראש הממשלה, יקחו אחריות, יקחו יוזמה, יגלו אומץ לב ציבורי ופוליטי ויבצעו מהלכים חדשניים ורצוי יצירתיים.
אלא מאי?
כבר ניסו לעשות כן בעבר הרחוק והקרוב: הסכם "אוסלו", שלגביו לא היה קונצנזוס בעם והוא עבר בקושי בכנסת (59-61) לאחר עריקתם של שני ח"כים מ"צומת" - היה ניסיון נועז ויצירתי ליצירת שתי מדינות לשני עמים.
התוצאה - כישלון חרוץ, בשל חוסר רצון מופגן מצד הפלסטינאים וערפאת להגיע להסכם או להסדר סביר. תוצאות אוסלו - נמשכים עד היום והאינתיפאדה ומלחמת לבנון 1 + 2 + עזה, הן נגזרות מאותו הסכם.
להזכיר נשכחות - רבין ז"ל כראש ממשלה לא התלהב מהסכם אוסלו, הוא נעשה ונרקם מאחורי גבו, והובא מבושל ומוכן לחתימתו והוא ביצע אותו כמי שקפאו שד - וכך זה גם נראה בפועל ובתוצאות שלו.
ראש הממשלה מן העבודה, אהוד ברק, רצה מאד מאד להיות יצירתי ולהידמות אולי לבן-גוריון. הפגין נחישות וביטחון, הציע לערפאת הרים וגבעות על הנייר ובמציאות, לרבות חלקים מירושלים. עוד זכורות הצהרותיו: "תנו לי 5 דקות עם אסד מסוריה ו-3 דקות עם ערפאת ואני סוגר על הסכם.
התוצאות - כישלון קולוסאלי מדיני פוליטי שגם עלה לו בשלטון וגם תדמיתו עד ימים אלה סובלת מדחייה ציבורית, כאשר בכל הסקרים הוא זוכה להיות אחרון בתור לחזור לראשות ממשלה.
אריק שרון - החליט על נסיגה חד צדדית מעזה, בהתלהבות הציבור ובתמיכת השמאל של גרוסמן. התוצאה - חמאס עלה לשלטון, הקסאמים ממשיכים לשדרות ולאשקלון, למרות המהלך היצירתי והנכון אבל מפורש בצורה שלילית אצל הפרטנר.
אולמרט רצה להמשיך במומנטום של הנסיגה החד צדדית, אבל מלחמת לבנון 2 ושינוי המגמות אצל הפלסטינאים שינה ובצדק את תכניתו.
מסקנת ביניים - קל יותר ונוח יותר להיות סופר ונואם מאשר מדינאי ומחליטן של גורלות מפלגה ומדינה.
וכפי שאמרתי - נאום מרגש אבל לא מציאותי, לא יישים ולא בשל לזמנינו ובמיוחד לשכנינו. כאשר שומעים את הקולות מטהרן, מעזה, מלבנון וסוריה - על רצונם העז להשמיד את ישראל, ושאין לה למדינת היהודים זכות קיום באזור ובכלל, הרצון ללכת בדרך קינת גרוסמן - נראית לי לא מציאותית ובמידה בה "מרחפת".
הקריאה לפגישה עם נשיא סוריה, בלי הבטחות ובלי תנאים - היא מזויפת ומטעה.
כאשר רודן סוריה מסרב לפי דרישות ארה"ב והקהילייה האירופית להתנער ולהתנתק מטהרן, מהטרור, מחיזבאללה והתמיכה ממוסדות ומשרדי הטרור בדמשק בראשות חאלד משעל - אז אין עם מי ועל מה לדבר.
ובאשר ליתר "הצרות" שיש לנו מבית ובחוץ על המוסדות המתאימים והמנהיגים המתאימים לעשות "מעשה" מהר ובאופן אלגנטי.
שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה והמפכ"ל חייבים להגיב נמרצות על הגילויים המדאיגים, בתחום מערכת אכיפת החוק. כל הדמויות הקשורות בחקירה "השערורייתית" של השר רמון - במשטרה ובפרקליטות, חייבים ללכת.
כל הדמויות הקשורות בכישלון מלחמת לבנון 2, בניהול המלחמה על דרגיה הצבאיים והמדיניים - חייבים לקחת אחריות, לאחר שיסתיימו התחקירים ומסקנות וועדת ווינוגרד, חלקם מסקנות אישיות ארגוניות ומערכתיות.
אם כל הגופים הממלכתיים יעשו את מה שנדרש ומצופה מהם, אפשר יהיה לתקן ולרפא את המחלות תוך כדי עשייה והליכה קדימה.
אם ימשיכו לתת לריקבון לשקוע פנימה ולהיספג במערכת החיסונית, יש סכנה שתקרוס.
אם לא יטפלו, יתקנו, ישקמו את הפגמים והחוליים - לא יהיה מנוס מלפרק את המדינה ולבנותה מחדש.
אני מקווה שלא נגיע לרגע דרמתי זה, כי אני מאמין שניתן לתקן, לשפר ולהוציא מסקנות תוך "כדי תנועה" אל היעד, לא רק יעדים צבאיים אלא גם פוליטיים.
ולסיום שלוש הערות:
א. הסכם אוסלו - להזכיר שרבין ז"ל - פרס - ערפאת קיבלו על ביצוע של הסכם השלום פרס נובל לשלום, שבסופו של דבר התברר כפרס ריק מתוכן.
ב. הפרטנרים - מאחר והפרטנרים שלנו חמאס, חיזבאללה, אסד, איראן חושבים שאין לנו זכות קיום באיזור. הפיתרון היצירתי שנותר, פרט מאשר להתעלם מהם או להודיע להם, "שנית מצדה לא תיפול". זה להסכים להצעתם - להגר לקנדה/אלסקה או לחזור לאופציה של אוגנדה.
ג. לחזור למועצת המדינה הזמנית - האלוף פלד ז"ל (שהיה בעבר מפקד חיל האוויר) טען לאחר שחרורו מצה"ל כי העם היהודי עדיין לא בשל למדינה וצריך לחזור לתקופה של "מועצת העם הזמנית" שלפני קום המדינה ומשם להתחיל הכל מחדש.
מכאן יוצא, שלדבר, לחלום, לקוות, לצפות - כל אלה הם מחשבות ותחושות נכונות, אבל מנהיגות וממשלה חייבים לחיות במציאות ולא בחלום. המציאות העכשווית - היא שפרטנר נוסח אבו מאזן הוא פיקציה שאיננה בת ביצוע, מדובר בראש ממשלה - שמבחינה פוליטית וצבאית הוא סובל מאימפוטנציה ובשלב זה מהווה קישוט בלבד, ולכן אין צורך למהר.
על הממשלה והמנהיגות להמשיך בדרך ובמדיניות שיש בה קביעת גבולות קבע וביטחון למדינת ישראל ואזרחיה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
