אוסקר ויילד - הנסיך המאושר - הספר הכי עצוב בעולם

בס"ד

הספר הכי עצוב בעולם

"נפלאים יותר מכל הם יסוריהם של בני האדם. אין מסתורין גדולים יותר ממסתורי היסורין." (הנסיך המאושר)

ספר הסיפורים העצוב ביותר בעולם, הוא ספרו של אוסקר ויילד: "הנסיך המאושר".

סיפורים על נתינה ללא גבול, סיפורים על מסירות נפש עד מוות. סיפורים על נשמות גדולות.

"מעל פני העיר, ניצבת על עמוד גבוה עמדה אנדרטתו של הנסיך המאושר. הוא היה מזהב סביב סביב בעלים של זהב שחוט, שתי אבני ספיר בהירות היו לו לעינים ואבן אודם גדולה נצנצה מעל נצב חרבו." (הנסיך המאושר" אוסקר ויילד).

ופעם היה הוא ילד קטן וחסר דאגות. " כשהייתי בחיים והיה לי לב אדם" מספר פסל הנסיך המאושר לדרור קטן, " לא ידעתי דמעות מה הן, כי התגוררתי בארמון סן סוסי, מקום שהצער אינו מורשה להיכנס..."

אמהות מלמדות את ילדיהן להיות כמו הנסיך המאושר ולהיות תמיד מרוצים, טובים ושמחים. כפי שהיה הנסיך המאושר בחייו.

אבל היום, צופה הנסיך המאושר בעיני הספיר שלו, בנעשה בעיר, באומללים ובחסרי כל, בילדים קטנים ועלובים, בחולים ללא תרופות, בסטודנטים עניים הרעבים ללחם, ולב העופרת הרגיש שלו קולט ומתרגש ודואג, עיני הספיר שלו מזילות דמעה. ...." עתה, שמת אנוכי, הציבני במקום רם וגבוה זה כדי שאוכל לראות כל סבלה וכיעורה של עירי, ואף שליבי עשוי עופרת, אין ברירה אחרת לי אלא לבכות ולהזיל דמעה".

הנסיך המזהב והמפואר ממנה את הדרור הקטן והעלוב לשליחו ובסיועו מפזר הוא אט אט את כל אוצרותיו בין אומללי העיר.

הדרור נרגש וכמו כל מי שקרוב לעושי חסד הוא דבק בהתלהבות ועושה זאת באהבה ובמסירות.

עד שלא נותר עוד דבר בעל ערך בפסל הנסיך וכך ניצב הוא עתה על כנו והוא עופרת פשוטה בלבד.

בציניות קרה ומצמררת מעביר לנו אוסקר ווילד את חוסר התקווה בעולם של אנשים חומרנים, הישגיים, תאוותניים ורודפי כבוד. והנורא מכל: הם אינם חשים ברכות וברגישות של מי שמיטיב עימם.

המרעיד מכל הוא הסיפור "הזמיר והשושנה". הקרבת חיים של ציפור ענוגה, ציפור רגישה הנפעמת מעוצמת האהבה של סטודנט עני וחסר כל.

אבל בסיפוריו אין אוסקר ויילד נותן תקווה למסירות. אין הוא מניח לנו להתלהב ממסירותם, נתינתם של גדולי הנפש האלה.

לאחר שנתנו כל מה שהיה להם, לאחר שנשארו בלי כל, מלמד אותנו ווילד שהעולם אינו מבין אהבה ונתינה מהם. המקבלים הינם רדודים, חסרי הכרת טוב ויהירים.

לכאורה סיפור פסימי וחסר תקווה.

ולמעשה, האדרת הנתינה, העלאת המסירות והאהבה, עד לדרגת מלאכים. זיכוך הנתינה לכשעצמה עד היותה אבן יקרה וזוהרת. ואותו זוהר קורן ממנה ללא צורך בגורם חיצוני. ללא צורך במשוב.

האם רצה אוסקר ויילד לחנך אותנו? האם רצה ללמד אותנו משהו?

נראה שלא. לדעתו אין טעם לקוות שנבין.

וכך מסתיים הסיפור העצוב עד חוסר אונים "הידיד הנאמן":

"סבורתני שאין אתה מבין כראוי את מוסר ההשכל שבסיפור זה" העירה צפורת הפשתה.

"את מה"? צרח עכבר המים.

"את מוסר ההשכל".

"האם בכוונתך לומר שיש לספור זה מוסר השכל"?

"כמובן". אמרה צפורת הפשתה.

"אכן, באמת", אמר עכבר מים בזעף רב. "סבורתני שצריכה היית לומר זאת , ודאי לא הייתי מאזין לספורך,."

"חוששתני שאפשר הרגזתיו", השיבה צפורת הפשתה, "משום שספרתי לו ספור שיש בו מוסר השכל".

"אה! דבר זה תמיד מסוכן לעשותו" אמרה הברוזה".

צפורה בראבי ד.א. teilot1@walla.com האתר שלי: http://site.2all.co.il/gamt>