בפרשת השבוע, פרשת לך-לך [1] מונע אברם ללכת לארץ כנען על ידי צו ישיר שמלווה בברכות. אברם מציית ונע לכנען [2]. הדבר הראשון שאברם עושה לאחר הגיעו לאיזור שכם: "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" [3], פעילות שהוא חוזר עליה פעמיים נוספות [4]. שלוש פעמים בזמן די קצר פונה אברם אל ה'. האם זה מפליא?
כן ולא.
מפליא, כי מצוות המזבח והלכותיו עדיין לא נקבעו.
אין זה מפליא כי כבר קדמו לאברם במעשה זה קין, אנוש, גם נח [5].
ברוב המקרים מטרת הזבח היא - הבעת תודה לאלוהים. אכן, במקרא מופיעים אזכורים רבים לפולחן תודה על מזבח לא רק בתורה, גם בספרי הנביאים [6]. תודה לה' מופיעה גם בדרכים אחרות. משה ובני ישראל מודים לאחר יציאת מצרים לה' בשירה [7], חנה מודה לאלוהים על הולדת שמואל בתפילה [8]. המקרא עושה שימוש גם במלים תודה, אודה ונודה לציון הודיה לה' [9].
אבל, פליאה בכל זאת יש.
כל הדוגמאות שהבאנו למעלה עוסקות בתודה לה', לא הבאנו אפילו דוגמא אחת של תודה לבני-אדם. לא הבאנו, כי אין כמעט דוגמאות של הבעת תודה לאיש או לאישה, וודאי לא בשימוש במילה "תודה" או "אודה".
המצרים מודים ליוסף שארגן את ממלכת מצריים לאספקת מזון גם בשבע שנות הרזון: "ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדני והיינו עבדים לפרעה" [10]. יואב, שר צבאו של דוד מודה למלך שהסכים לעצתו ולהחזיר את אבשלום, בן המלך, מן הגלות: "ויפל יואב אל פניו ארצה וישתחו ויברך את המלך ויאמר יואב היום ידע עבדך כי מצאתי חן בעיניך אדני המלך אשר עשה המלך את דבר עבדך" [11]. דוד רוצה לגמול חסד, שהוא סוג של תודה לבנו הפיסח של יונתן: "ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלהים ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים" [12]. בעז מודה לרות על אשר דבקה בנעמי: "ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" [13].
לעומת דוגמאות אלה ישנם תיאורים על נסיבות בהם מתבקשת תודה והיא אינה מבוטאת.
לבן אינו מודה ליעקב על תרומתו בעבודתו ועוד יותר מכך הוא מחליף את רחל המיועדת ליעקב בלאה הבכירה [14]. אחי יוסף אינם מודים לו על כך, שבסופו של דבר הוא הצילם מקשיי הבצורת [15]. מיכל, בת שאול, מפרה את צו אביה ומצילה את דוד. דוד אינו מודה ואף אינו מספר על כך לאחר [16].
אם-כן, הפליאה היא: מול ריבוי התיאורים וההנחיות לתהליך תודה לאלהים יש מעט מאוד תיאורים להודיה של אדם לאדם.
איך ניתן להבין זאת?
הרי המילה תודה נשמעת רבות בשיח היומיומי, ברחוב, בתור, גם במרכול.
האם בימי המקרא לא אמרו תודה?
איני יודע, אבל "תודה" המושמעת יום-יום היא בעיקר מילה. בהרבה מקרים מילה שמבטאת אופן של התנהגות תקינה, לשון נימוס בלבד [17]. עם-זאת, לא כל בני האדם נוהגים כך, ויש נסיבות שאי-אמירת תודה מעוררת תחושה שאינה נעימה. מכאן יש בהחלט חשיבות רבה לאמירת המילה "תודה".
אבל, האם אמירת המילה תודה, מבטאת תמיד תודה?
אלא מה? תשאלוני וודאי.
נחזור רגע לעיון בתודה לה', ישנם כללים, ההנחיות כתובות. אפשר להתנגד או לתמוך בתהליך הזבח [18]. אבל בתהליך הזבח או "זבח התודה" יש יסוד מרכזי וחשוב ביותר. הבא להביע תודה, אינו מסתפק במילה או אפילו במלים אחדות. המודה חייב להביא עמו משהו משלו, משהו מרכושו, משהו מעצמו. אין תודה רק על ידי אמירת המילה "תודה".
ואולי זה אחד הדברים החכמים שחכמי המקרא העבירו לדורות הבאים.
תודה כנה, תודה עם כוונה תודה שהיא משמעותית אינה מתמצית בהתנהגות תקינה על-פי כללי הנימוס. תודה מלאה כזו היא תהליך שמלווה בנתינה. נתינה ללא חשבון וללא כוונה להחזר.
הנתינה אינה חייבת להיות לכלול משהו יקר, העיקר שאמירת המילה תודה תלווה בהעברה נוספת למיועד לקבל את התודה.
אז, גם תהיה קבלה משמעותית של התודה.
המקבל או המקבלת יבינו, ובעיקר יחושו שאכן לא רק מילת נימוס בוטאה, אלא תודה ממש הועברה. וייתכן מאוד שכך אפשר לבטא תודה כנה גם ללא הגיית המילה "תודה", אבל בהודיה משמעותית. אכן, זה אפשרי.
הארות ומראה מקום
[1] לאחר שלוש שנים של עיון בפרשות השבוע הגיעה תחושה של צורך באתנחתא. אבל העיון ימשך, אלא שפרשת השבוע תעמוד ברקע. לעתים היא לא תוזכר, ולעתים היא תהיה מוקד עיקרי.
בכל אופן, למעוניינים בעיון בפרשת השבוע, בכל פרסום יובאו הקישורים לעיונים הקודמים.
הקישורים לפרשת לך-לך: אברם מסביר איך ללכת, תשס"ז: http://www.notes.co.il/moti/24599.asp
אברם הוא המאמין רצוי, תשס"ח: http://www.notes.co.il/moti/37432.asp
תמימות ושלמות, תשס"ט: http://www.notes.co.il/moti/49284.asp
[2] "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה. וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית יב, א-ד).
[3] בראשית יב, ז2.
[4] "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם בשם ה'" (בראשית יג, ד); "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'" (שם, יח).
[5] "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" (בראשית ד, ג). גם האחיין של קין נוהג כך, למרות שאין אזכור למילה מזבח: "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'" (שם, כו). ולאחר שוך מי המבול גם נח נוהג כך: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהר ויעל עלת במזבח" (בראשית ח, כ).
[6] אחת הדוגמאות הקשות של מזבח תודה לאלוהים, היא כוונת יפתח להעלות את היוצא מדלת ביתו לזבח כתודה על עזרת ה' במלחמה: "וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי. (לא) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה" (שופטים יא, ל-לא).
[7] "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" שמות טו, א; ועד פסוק יט).
[8] "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך" שמ"א ב, א; ועד פסוק י).
[9] מצויות דוגמאות רבות, למשל: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן" (ויקרא ז, יב); "ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן" (ישעיהו כה, א); "באלהים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה" (תהלים מד, ט).
[10] בראשית מז, כה. לתשומת-לבך, התודה כוללת הסכמה להיפך לצמיתים לבית המלוכה.
[11] שמ"ב יד, כב.
[12] שמ"ב ט, ג.
[13] רות ב, יא-יב.
[14] בראשית כט , כ-כד.
[15] בראשית מה, טו.
[16] שמ"א יט, יא-יח.
[17] דוגמא נפוצה לכך היא במצב בו אחד "הגדולים" נותן משהו לינוקא ושואל: "נו, מה אומרים?" והינוקא מפטיר כלאחר לשון: "ת ו ד ה", לוקח את ה"משהו" וממשיך הלאה.
[18] רוצה לקרוא דיון על הקרבת קרבנות? הנה קישורים לשני מאמרים: "פרשת ויקרא: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם", תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/42059.asp] וגם "פרשת ויקרא: חפץ מול כוונת הלב", תשס"ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp].
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
|
כלים שימושיים למאמר: |



