כיצד מגיע אדם אל היוגה?
"ועכשיו דרך היוגה" כותב הפילוסוף פטאנג'לי בתחילת פסוקי היוגה (היוגה סוטרה) שחיבר.
עכשיו, במובן של: בלא דיחוי, בזמן הנוכחי.
עכשיו, במובן של: ולהלן (דרך היוגה, או:הוראת היוגה ושיעוריה).
עכשיו, במובן של: הגיעה העת. אחרי שתרת וחיפשת בדקת וניסית, עכשיו הגיע זמן היכרותך עם דרך היוגה.
עכשיו במובן של: לאור תלאותיך, לנוכח מצבך, בעקבות סבלך.
הגיעו מים עד נפש ומסלול חייך הנוכחי אינו יכול להימשך כמו שהוא ודרך היוגה היא זו שתובילך לשיפור, לקבלה, להחלמה, לשינוי. היוגה כמושיעה, כמחוללת חירות, כמוציאה לחופשי.
האם ה"עכשיו" הוא הכרחי? אם נבחין בין אורח לשעה בעולם היוגה לבין מי שמאמץ את היוגה אל חייו (הצריך לטמון בתוכנו את מה שכבר קיים בנו בלאו הכי?), הרי שעם התפתחות הקשר והתרגול מתפתחת לה מחוייבות (אותה נוטל על עצמו תלמיד היוגה בסיוע מורו כנטל חיצוני עד שמשתלבת בטבעיות באורח חייו).
האם יכולה מחוייבות זו (שיש עימה קושי מעצם היותה תובענית) להתפתח ללא סיבה טובה, ללא "ועכשיו"?.
האינטגרציה בין חלקינו המפוזרים והמבוזרים לבין עצמם כמו גם זו שבינינו לבין סביבתנו, והתפתחות המרחב הפנימי והאני - הם נכסינו הבסיסיים והמולדים.
לפיכך, היוגה, שהיא גם המטרה וגם הדרך - אינה תחילת המסע כי אם תחנתו הסופית. היא השביל המוביל הביתה והיא הבית בעצמו. בדיוק כמונו.
2. האימון:
כמעט מדי יום, כמעט תמיד באותה העת, על פי רוב באותו המקום.
תרגול קבוע, יציב, עקבי.
האם האימון הוא חקירה, בדיקה עצמית, התבוננות? האם אמצעי לצריבת התודעה בחוויות חיים מבריאות?
אנחנו משתנים כל הזמן, כך גם המציאות. אבל תנוחות היוגה והטכניקות השונות אינן משתנות (מלבד בחירתן והאדפטציה שלהן לצרכים וליכולות).
בכל עת שאנו מתרגלים פוגשת אותנו היוגה כפי שאנחנו באותה העת ובכך אנו פוגשים את עצמנו. הראי הקבוע והיציב, אותו יסוד של איתנות, מוצקות ורציפות הקיים בתוכנו, הוא מורה משמעותי. הוא מקום חשוב ונוכח בחיים שלנו.
התנועה המהירה, הלא-מאוזנת והמסוחררת (רג'ס) שבקצהה חידלון, כבדות, דכאון, ערפול הכרתי (טמס) מותירה אותנו עבדים לגירויים המשתנים, לצריכה, לשאיפות מתחלפות, ליעדים המתעדכנים כל העת.
המקום הפנימי היציב אליו ניתן לחזור בסוף היום הוא כמיהתנו; קשרים מספקים, חדר חם, בית, מתחם מוגן, מיטה, אהבה. האימון ביוגה, אף הוא, מהווה מקום מועדף להיות בו ומשמש כעוגן ביום סגריר. עוגן, שכן הוא מתהווה וצומח מבפנים.
לעצם קיומו של האימון היוגי משמעות רבה. מספרים על קרישנהמצאריה, ממורי היוגה המשמעותיים בעת המודרנית, שהתאמן גם במהלך ימי חייו האחרונים בהגיית הצליל האוניברסלי "אום" ובפתיחה וסגירה של כף ידו.
האימון מפתח במתרגל ויוצר בעבורו מקום פנימי, בו אנחנו יכולים להרגיש טוב ובסיועו אנו עשויים להכיר ולחוות את עצמנו, לעיתים גם לשכוח מ"עצמנו" ולחוש בזרימת החיים הפועמים בקרבנו, בין אם אנו צעירים זקנים, עשירים או עניים, בריאים או חולים.
"האתא-יוגה פירושה לעבוד מהרוח", סילואראגאן ייסודיאן.
3. אי-היצמדות:
הצורך שלנו להתאמן, גם הוא סוג של תלות. הצמדות. מי שרגיל לתרגל יוגה, ירצה לשוב ולעשות כן. אם לא נתרגל, נרגיש בכך ונרצה לשוב אל הטוב שהיה לנו בעקבות האימון. הטוב הזה איננו נצחי והחוויה של היום איננה החוויה של מחר. שאלתי פעם מורה אצלו למדתי האם אין באימון הקבוע משום הצמדות? כן, הוא ענה לי, אבל לפחות הצמדות חיובית...
תשובה זו יוצאת מתוך הנחה שהמיינד, התודעה שלנו חייבת להצמד. השאלה היא רק למה. האין בטיפוח הנטייה משום העצמת אי הנחת, רק בתלבושת אחרת?
מורה אחר, הציע לי לתרגל שלא לתרגל, Practice - not to practice. נסה שבוע שבועיים בלי אימון ביוגה ואז נסה לפתח את האימון שלך כך שלא תהיה תלוי בו.
4. אובססיה:
ובאותו עניין...אובססיה היא בעיני המחלה. אובססיה לבריאות. אובססיה לגוף. אובססיה לאימון. אובססיה ליוגה. היכן שיש אובססיה, אין חופש. הכל נעשה מתוך תחושת מחויבות עמוקה ובלתי ניתנת לערעור, מתוך דחפיות לא נשלטת ומתוך דחיפות דתית, בוודאי מתוך חרדה. האם אנחנו מבצעים מה שכינה הדלאי לאמה "טקסי חיים ארוכים" בלי יכולת לעצור לרגע ולהתמודד עם שורשו של המניע? עם הפחד הנורא הנוגע לשליטתנו המוגבלת? להיותנו מותנים בנסיבות ובסביבה? יש המקפידים על מנת עשב החיטה שלהם וכן, גם על הברכה אל השמש כמו שחיות הגונג'ל מקפידות על טקסיהן האקזוטיים (עוסקת בכך בהרחבה רבה הפרופ' לפסיכולוגיה אבולוציונית, עדה למפרט).
האם זה רע? אולי צורך נפשי שלא ניתן להתעלם ממנו...
רק לבל נעשה שקר בנפשנו. ייתכן ואיננו חופשיים וגם לא התעלינו במיוחד על אחינו הקופים.
5. תנוחה יציבה ונוחה:
אנו חיים בתוך גופנו והוא חלק מאתנו. תלמידתי החולה בטרשת פרוגרסיבית מספרת לי שלמרות הדרדרותה הפיסית, היא חשה רווחה פנימית, שיפור במצב הרוח ופעמים רבות אף תחושות של סיפוק ושמחה.
בהחלט דומיננטיות של הרוח והנפש על פני החומר והגוף.
עדותה ממחישה את מורכבותם של יחסי הגוף, הנפש והרוח. הנפרדים הם? הקשורים? עד היכן, מתי ומדוע?
אף אם המתאמים אינם בהירים עד תום הרי שנוכחות הגוף מסייעת לנו לפגוש את הנפש ולהיפך.
יוגי ויטהאלדאס: ?היוגה היא שיטה של פסיכותרפיה".
הזרם המרכזי של הפסיכותרפיה המערבית אינו משתמש בגוף ואף סבור כי השימוש בו שייך לדיספילינה אחרת. ביוגה יש פחות חיץ ודואליות. ואולי דווקא נפרדות קיצונית היא משורשי הסבל?
האימון היוגי הוא מפתח לניחומה של הנפש. ?יוגה היא ביקורת גלי החשיבה/התנודות של ההכרה", כותב פטאנג'לי. הגוף כשער, כדלת כניסה. לגעת בפנים באמצעות החוץ. שאיפה לאחדות, איזון והרמוניה בין רכיבי האדם, גוף, נפש ורוח (יוגה). וגם, רתימת הגוף תחת עול האני, הנפש - אין שליטה בכאב אבל יש יותר שליטה במשמעות שמייחסים לו, בפרשנויות להיותו, בפחד מפניו (עם כל התנודתיות המאפיינת מרקם זה). ייתכן וגם במשמעות: עמל, הצורך להשקיע - לעמול באימון כדי לעדן את נפתולי הנפש, להרגיע מעט את ההכרה הסוערת.
הרווחה שבתנוחה.
6. איזון:
בנשימת הנחיריים המתחלפת, כשאנו שואפים מנחיר שמאל, עוצרים את הנשימה במרכז תחת שני הנחיריים הסגורים ונושפים אחר-כך מימין, אנו מנווטים וממרכזים מטאפורית את החלקים והצדדים המנוגדים שלנו במרכז החיים שלנו, פיסית בריאות ורוחנית בלב.
ההוגים היוגים המסורתיים מסבירים שהפראנה, האנרגיה, הזורמת בשני ערוצי האנרגיה הבולטים הסמוכים לערוץ האנרגיה הראשי, מתכנסת בו ומקדמת בתוכו עוצמה משמעותית.
הרצון שלנו לחיות ברוח הכיוון המוסרי של היוגה, אינו הופך אותנו לחפויים מאנושיות. אנו רוצים להיות "טובים" לאחרים ולעצמנו אבל במי לא מתעורר כעס? מי אינו חש זעם? העובדה שאנו מצליחים לבלוע את הכעס הזה ולא להוציאו החוצה (אלא לעטות ארשת פנים רגועה וסבלנית) לא מעלימה אותו, להיפך: אנו עשויים לפעול בניגוד לרוח היוגה ולפגוע בעצמנו. רק כשנצליח להרגיש פחות כעס (כדוגמא) נבין ששינוי פנימי אכן מתחולל, כל שאר ההלכות והנימוסים, משקפים יכולת בליעה והדחקה, לא עוצמות של אהבה.
כי יש בנו גם טוב וגם רע גם אהבה וגם שנאה גם שמחה וגם עצב גם יופי וגם כיעור. יש בנו תום וזכות אך גם יצרים ודחפים, מודעים יותר ופחות. היפוכים משלימים, המבוטאים בפילוסופיית היוגה כשני קטבים, חיובי ושלישי, דרכם זורם זרם החיים. איזונם של הקטבים הללו הוא ממטרות האימון. איזונם, לא העלמתם. בהעלמתם, אין חיים. בעידונם, אנו חווים חיים אחרים ובאיזונם, חירות.
7. הפרדות וחלוקות:
יוגה רמה 1, יוגה רמה 2. מתחילים. מתקדמים. יוגה איינגר. יוגה שיבננדה. יוגה אשטנגה. יוגה רכה. יוגה דינאמית.
לשיעורי היוגה של יוסי המורה שלי מגיעים כולם; ותיקים המתרגלים עימו כבר 30 שנה וחדשים שזה עתה עשו את צעדם הראשון ביוגה. כל משתתף עושה ככל שביכולתו ובהתאם לה. ההתפתחות ביוגה הינה פנימית, אישית. ראיתי מתרגלים גמישים כבדי מחשבה ונטולי מעוף וגם ראיתי מתרגלים נטולי יכולות גופניות מרשימות המסוגלים להרחיב דעתם עד מאד. כל האפשרויות קיימות. ההתרחבות היא אינטימית, אינדבדואלית, בין אדם לעצמו - וממנו החוצה ליותר שלום ואחווה עם הסובב אותו.
הישגיות, תחרותיות, חלוקה, נפרדות, כל אלה קיימים בעצימות מירבית בחברה המודרנית. היוגה מציעה סביבת חיים אחרת, מופחתת תחרותיות, מופחתת הפרדויות. היוגה ממעיטה בחשיבות ההישגיות ואינה רואה ביעדים אמצעי הכרחי לניהול עצמי, משפחתי, ארגוני וחברתי.
התוקפנות המתעוררת באדם סביב השאפתנות ניתנת לעידון, בעיקר באמצעות הפחתת עצימותה של השאפתנות כערך.
את משקלה של הרגולציה בחברה הקפיטליסטית-הצרכנית מחליפה ביוגה הדהרמה, הדרך, שמקורה במערכת מוסרית של איזונים ובלמים שאדם (וחברה ומדינה) נוטל על עצמו ומעמיק אחיזתם בתרגול מסור, כלומר ביוגה.
הפילוסופיה היוגית היא אלטרנטיבה משמעותית להגמוניה המחשבתית, המדעית, הכלכלית וההתנהגותית השולטת כיום בעולם.
8. חיים ומוות:
הזרימה של האימון והתרגול, המתחיל בתנועה רציפה ומסתיים בתנוחת הגוויה הוא החיים. אין דבר חי מאימון ביוגה, כל עוד נשימה באפנו אנו זקוקים לאימון. החיים מלאי עניין, אתגר, מהמורות, יופי, חדווה, הסתגלות, קושי, כאב, השלמה. כך גם האימון. קול החיים מתנגן ברקע הקיום שלנו, לעיתים אף יוצר ובורא אותו. לנו נותר להקשיב, להסתכל, לבחור היכן ומתי להשתלב וממה להמנע ואם נקלענו לצומת, גם איך לצאת ובשלום.
תנוחת הגוייה היא פעמים רבות סוף האימון. האם המוות הוא גם סוף החיים? מבחינה מוחשית, אינני יודע (אלא אם מישהו גילה ממצא משכנע אחר). מבחינה רוחנית, לא. אם השקענו בחיים שלנו (כמו גם באימון שלנו), הם לא יימחקו עם כניסתנו למצב/לתנוחת הגוויה. אם צרבנו חוויות חיים משמעותיות בתודעתם של אחרים, בין אם נרשמו על שמנו ובין אם לאו, אם טפחנו אדוות של נוכחות ממשית ובעלת ערך בעולם בו פעלנו - לא נכחד. משהו מאתנו יוותר, גם אם ברבות השנים זהותנו תטושטש.
האימון ביוגה מחבר אותנו אל חווית החיים ומסייע לנו לחיות אותם בשלמותם ככל האפשר. לצקת בהם את המשמעות המתאימה לנו. לאפשר לכמה שפחות נושאים וענינים שאינם בליבנו להסיח את דעתנו ולהסיט אותנו מהמרכז של עצמנו. להפחית את העשייה שאינה תורמת לנו.
יוגים גדולים כסואמי שיבננדה בחרו לעשות זאת באמצעות עבודה תורמת לרווחת חולים ונזקקים, אחרים הותירו הגות, פילוסופיה, אחרים מקומות בלבם של אנשים בהם נגעו. גם אנחנו, אם נתבונן בעצמנו, נוכל לראות את אביו של הסבא שלנו, גם אם את שמו איננו יודעים. משהו ממנו ניכר בנו, לאורך הדורות. וייתכן גם שבאחרים, שאינם בני משפחתו, אך שבחייהם נגע דורות קודם.
מכאן מתפתחת המוטיואציה לחיות חיים שיש בהם משמעות , להיות בטוב ולהשתדל לעשות טוב.
9. התמסרות - התייצבות באימון:
איש יקר שאיננו עוד עמנו בקש שאלמדו יוגה. הוא חשב שיוגה יכולה לסייע לו להתמודד עם מחלת הסרטן ממנה סבל. הוא היה גמיש וחזק באופן מולד ודיווח כל הזמן על התחושה הנהדרת שיש לו במהלך ואחרי התרגול המשותף.
תרגלנו בטבע, בים, אצלי בחצר. אבל לתרגל לבד לא הצליח.
מדי פעם, סיפר לי לאחר מעשה, גייס חבר או חברה שיתרגלו איתו. קצת פה, מעט שם.
הוא לא הצליח להתמיד בתרגול. גם הקשר איתי היה מקוטע ונגדע לאט לאט.
ההצלחה ביוגה קשורה בהתמסרות. המצב האוביקטיווי של המתרגל איננו חשוב, ניתן להתאים אימון לכל אדם בכל מצב (?כל אדם יכול להצליח ביוגה בעזרת אימון, גם אם צעיר, מבוגר, מבוגר מאד, חולה או חלש" - האתה יוגה פרדיפיקה).
אולם, המחויבות לאורח החיים ולאימון הם הכרחיים כל העת ובמיוחד בתחילת הדרך.
האם יש קשר בין אי היכולת להתמסר לאימון לאי היכולת להתמסר לקשר? והאם פיתוחה של יכולת ההתמסרות לאימון היוגה, באמצעות נטילת עול הדרך והתמדה בה - מסייעת לפתח ולהעמיק במתרגל את יכולת ההתמסרות לעצמו ולאחרים?
10. קארמה:
האם אני יכול לשנות את חיי שלי ואת חייהם של אחרים?
הפילוסוף ההודי ראמש בלסקר החי בדירתו הצנועה שבמומביי מדבר על בחירה חופשית תוך ויתור על המושכות לטובת ההשלמה עם "מה שפועל דרכנו", אותו כח המוביל, מנתב ומכוון את פעילותנו. כמי שגדל בחברה המערבית קשה לי להשלים עם התיאור הזה, מה גם שאני מודע ליכולת שלי לשנות, לשפר כמו גם להרוס את חיי. אך מיהו מחולל התמורה האם "אני" או "משהו אחר" (ראמש קורה לו: אלוהים - האם הכוונה לסביבה, נסיבות ומזל?).
האם נתיב מסויים שאדם שרוי בו הוא בחירתו, דרך שעליו לעבור מתוך סך כל התנסויותיו, צרכיו, כמיהותיו? אם כך, האם אני יכול להשפיע באמת על מסלול החיים של עצמי ושל מישהו אחר ולו הקרוב לי ביותר ואם כן אזי מיהו הפועל כאן?
עם הזמן והתפתחות התרגול אני מוצא עצמי לא אחת מצליח להרפות ולו במעט לנוכח פני התוצאות. כמובן, שככל שהתוצאות פחות הרות גורל עבורי ופחות נוגעות בנושאי הליבה שלי, כך היכולת לשמור על שלוות נפש למולם, גדולה יותר.
הנחמה הגדולה היא, שעשיתי את המירב והמיטב. הקטנת אפקט התוצאה, אינה מפחיתה את מידת ההשקעה. האם ניתן להתנהל כך, עם הרבה פחות להט ויצר, בחברה הישגית ומוטת יעדים?
בעניין הזה אני חוזר אל האימרה הצה"לית "קשה באימונים קל בקרב" מקווה ומאחל לעצמי שמן הקל אל הכבד, תתרחב בי היכולת להתרחק מהפירות ולהתמקד בתהליכים.
"התייצב ביוגה, פעל תוך ביטול ההצמדות. הזוכה לאושר הוא מי שנותר ללא העדפות לנוכח הצלחה או כישלון. העדר העדפה זו קרויה: יוגה" (הבהוודאגיטה, 2.48).
11. זמן:
כותבים, מורים ומטפלים שונים מנסים לכוון אותנו "לחיות בהווה". את העבר, אומרים לנו, איננו יכולים לשנות ואת העתיד, איננו יכולים לחזות. אז בואו אל ההווה.
אני מבין את הרעיון, של חיי העכשיו, שהם היחידים בהם אפשר לגעת, אך אינני מצליח להמלט ממחשבות גם בזמן עבר וגם בזמן עתיד. האם ניתן לעצור את החשיבה על העבר והעתיד? האם צריך?
12. יוגים בפארק:
שעת ערב מוקדמת בפארק העירוני של צ'אנג מאי, צפון תאילנד. מרחק כמה קילומטרים מאווירת המסחר של שוק הלילה, מבלים תושבים רבים, בפעילות ספורט עממית. גם ביוגה. צועדים, משחקים, רוקדים, מתעמלים. ידידתי המתמחה בפסיכולוגיה יונגיאנית, חושבת שהיוגי המתרגל תנוחות, אינו שונה מהאירופאי המתעמל לצד האגם שבמרכז ציריך, למשל. שניהם נהנים מהאוויר הצח, מהחיבור לטבע ובאמצעותו לעצמם, מהשחרור המורגש, עם הפעלת הגוף. מרצה שהיתה לי, רצה מדי יום שלישי בערב אל מה שהיא כינתה מבלי משים "השעה הרוחנית שלי", איזשהו שיעור בתנועה. גוף. נפש. רוח.
ליבי מתרחב מלראות אנשים מתאמנים בפארקים שבליבה של עיר גדולה. בקלילות, בפשטות ובצניעות דקות מלב ההתרחשויות, המהומה והאקשן. אני מחפש את הרגעים הללו בכל עיר שבה אני מבקר. מתרגלי יוגה ושאר פעילויות גופניות אפשר לראות בקלות בפארקים של תל-אביב, ברלין, אמסטרדם,בנגקוק ועוד. וגם על חוף הים של קרית-חיים. דווקא בפארק הנפלא שבגבעת מלבהר במומביי, אסור להתאמן על הדשא, כך מציינים שלטים מפורשים.
אף כי אין טבעי ומובן מאליו ממנו, אימון עממי פתוח כזה, יש בו בעיני מידה של קריאת תיגר. קריאת תיגר על היכלי הספורט הענקיים והיוקרתיים, על מרכזי היוגה המפוארים, על הציוד והבגדים האופנתיים ההופכים לעיתים את היוגה לעיסוק שאיננו פתוח בפני כל איש ואשה.
והנה סמוך למרכז העיר אנשים נהנים להם ממה שהוא לגמרי שלהם, בזרימה המתחילה בגוף והממשיכה עם כיוונה של הרוח הנושבת ולצד שפת האגם. ללא תלות. בקטן, בפשטות, בשקט.
בעיני לא מעט אנשים היוגה אינה אלא סוג של ספורט עממי. אין חובה להתחבר לתאוריה ולפילוסופיה כדי להנות מהדבש של היוגה. הערוץ היוגי הוא רב מסלולי והוא פתוח בפני כל. המתרגלים האלמוניים של הפארקים העירוניים, הם בעיני יוגים דגולים, אף אם מודעותם איננה צמודה לאף צ'אקרה ואף אם אינם מכירים פטאנג'לי מהרישי ואת ב.ק.ס איינגר. התרגול הטבעי שלהם הוא עוד נצחון של רוח האדם על החומר של תעשיית הניו-אייג.
13. יוגה נטולת אידאולוגיה:
אחד מיסודות היוגה לתפיסתי היא השאיפה להבין מצבים, אנשים, ארועים - כפי שהם. ללא הנחות קדומות ולמעשה ללא הנחות יסוד כלל. משהו בסגנון: יש לי פילוסופיה אישית, אבל היא לא צריכה להפריע לי . אני גם יכול להחליף אותה, להתאים אותה, לשנות אותה - כשהנסיבות ישתנו, כשמשהו אחר יהיה נכון לי יותר. יתרה מכך, המתרגל היוגי מבקש לפתח בעצמו את היכולת להשליך את עמדותיו הקבועות מיד כשמתברר שאין לו עוד צורך בה. את הגמישות המחשבתית הזו מנסים היוגים לפתח דרך עבודה על השקטת והרגעת האגו, באמצעות הרחבת יכולת ההתבוננות של הצופה ודרך השתקעות ישירה באובייקט. עולם נטול אידאולוגיה. עולם מופחת הגדרות. ההיית או חלמתי חלום?
טל רביד - בהירות.
מפגשים אישיים וקבוצתיים
www.bhirout.com
04-8711887
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
