האנדרטאות של ברלין. - רשמים של מבקר.
מאז התחלתי מבקר במקומות שונים בעולם, האנדרטאות, הפסלים, עבודות האומנות המפוזרות במקומות ציבוריים, עניינו אותי ובדרך כלל השאירו אצלי רשמים חיוביים עזים, גם אם לפעמים לא מצאו חן בעיניים אם בגלל הנושא ואם בגלל דרך הביצוע. תמיד ראיתי בעבודות עצמם נסיון כנה להטיב עם הקהילה בתוכה חיים בני אדם וזקוקים ליותר מעבודה, אוכל ושינה.
במכלול הזה של עשיה, יש כדי להעשיר סביבת מגורים, שטחי בילוי, מרכזי קניות וגנים וכול מקום שיש צורך להוסיף צבע ומשהו שונה בסביבה מקובעת. בפארקים התעשיתיים, מוצגים דברים יפים ומוסיפים מקור משיכה למבקרים שבכול דרך אחרת להגיע למקומות כאלה.
העידוד לעושים את מלאכתם מצד הקהילה והתושבים, גם זה נושא חשוב. הורים לילדים המצליחים לבלות בנוכחותם שי יצירות רחוב כאלה, יוצרים לעצמם הזדמנות יוצאת דופן לפתח אצל הילדים התענינות שלא ניתן לעשות זאת אחרת.
ברלין, כעיר, משופעת באנדרטאות ופסלים מכול הסוגים, ואם נוסיף את פינות הזיכרון שהולכות ומתרבות, הרי לך אזור ביקור ששוה את המאמץ להסתובב בו.
בברלין למדתי גם, שמשטרים שונים, מחליטים להזיז ממקומם דמויות הסטוריות חשובות, ובזה לתת ביטוי להערכה או חוסר עניין בדמות זאת או אחרת.
העברת דמותו של ביסמרק, גיבור המלחמה, ממקומו המקורי לאזור צנוע ונכבה בפינת גן, והעברת פסל הנצחון במלחמות בואריה, הם ביטוי לדעתו של הרודן לאיש ולמאורעות שהם מיצגים.
התוכנית להפוך את ברלין לבירת גרמניה הגדולה לאחר כיבוש העולם, החלה לובשת עור וגידים, והעברתם של אנדרטאות ממקומם למקומות חלופיים, הם חלק מהתיכנון מחדש של הבירה העתידה לקום.
איש מאנשי היטלר לא האמין אם תחילת המלחמה כי הרייך השלישי יכשל ויהרס וגרמניה תחזור להלחם על קיומה כמדינה בין מדינות, על עצמאותה ועל מקומה בין עמי התרבות - אם יש הגדרה כזאת.
בנין הפרלמנט שנשרף, היה מיועד להריסה, מבנה שבסופו של דבר נבנה מחדש, ובשנים האחרונות נוספה לו כיפת זכוכית מרשימה בארכיטקטורה, בשימוש שנעשה בפלדה, במראות וזכוכית ובמיקומה המאפשר למבקרים להביט על העיר הלובשת גלימה ירוקה.
המונים ממתינים בתור ארוך לבקר בבנין המסמל יותר מכול מבנה אחר את עצמאותה של הדמוקרטיה בגרמניה של ימינו.
של ימינו אני אומר, כי אין לדעת. רוחות תזזים יכולים להפוך את הכערה על פיה וכוחות רשע ויצרי הרס עצמי של אנשים וקבוצות הנדחקים לשוליים אבל צצים מדי פעם, יכולים להפתיע.
ואם יש מה ללמוד מהעבר, זה, זה! איך מונעים שההסטוריה תחזור על עצמה. ואם עובדות לא רצוי להתווכח, רצוי להפיק לקחים ואולי לעשות את הדברים אחרת ממה שנעשה בעבר הלא כול כך רחוק.
ואני חוזר אל האנדרטאות ופינות הזכרון שצריכים להנציח עובדות שתמיד כדאי לחזור ולהזכר בהם בטרם ממשיכים בדרך.
במקום שם עמד בית כנסת גדול ומכובד, בחרו המרצחים לכנס את יהודי ברלין בדכם אל מקומות משם לא יחזרו יותר. בפינת גן עליו היה בנין בית הכנסת, הציבו אנדרטא מרשימה ברעיון ובביצוע. היא ממוקמת בפינת רחובות, שהעוברים אינם יכולים להתעלם מנוכחותה.
על קטע לא ארוך של פסי רכבת, הועמד דגם של קרון בהמות מלא בחלקו בדמויות אדם מאבן, צפופות עד כדי היותם דומים לפרוסות שיש ולא אנשים חיים. בקצה שיפוע העמסה, ממתינה "חבילת אנשים" נוספת להעמסה. גוש אבן שניתן לדמיין כאנשים שנדחסה בתוך סלע קשור בקבל חזק שלא תתפורר.
בקצה מסלול ההעמסה, לוח מתכת עליו צלליתם של 36 בתי הכנסת שהיו בברלין בטרם נשרפו, ובקצה הרחוק מהקרון, לוח ברזל עליו נשרף באש הפרטים הסטטיסטים של 63 משלוחים. התאריך, מספר המגורשים, מספר הרשומה ויעד המשלוח. הכול מדוייק ורשום.
לא. לא ניתן שלא להרגיש את המעמד ואת מה שהוא מסמל. בעיני, רעיון מרשים. לא ניתן היה לתאר טוב יותר, מפורט יותר מה שהתרחש בלב ליבה של עיר בירה של מעצמה שהצהירה על עצמה כמייצגת את האדם הארי הטהור. ואם כאלה אמורים היו להיות כול אזרחי גרמיה הגדולה, כאלה רוצחים חסרי לב ואנושיות, הרי כי לאנושות ולאנושיות לא היתה תקומה.
ובמקום אחר, על חורבותיו של בית קברות יהודי לנעקר ולא נשתמר ממנו דבר, חודש כבר יחיד, בפינה נאלמת מעין, את לוחת הזכרון עליו חרוט שמו של משה מנדלסון. איש אשכולות. איש חברה ואקדמיה.
הוא נח בודד ובדידותו מבטא יותר מאלף מילים את מה שלא נאמר כבר. ומרחוק, שומעים שירתם הנלהבת בעברית של תלמידי בית הספר היהודי התיכון הגובל אם מה שהיה בית הקברות הישן.
ובפינה אחרת, בקצה גרם מדרגות עולות של תחנת רכבת התחתית, 3 מראות גדולות יוצרות משולש,
לזכרם של מי שהיו מיצבים את האופנה בעיר. ועל המדרגות העולות, נרשמו שמותיהם של האנשים.
אי אפשר שלא לראות אותם. בכול פעם שמגיעים ברכבת התחתית נתקלים בשמות ובמראות. זה לא קל להם. אבל זה בסדר.
ברובע "בווריה", החליטו התושבים ופרנסי הרובע, לאמץ את הרעיון של 2 תושבי העיר ולתלות על עמודים לאורך המדרכות, כ 80 לוחות מתכת עליהם נכתבו 80 מהגזרות שהוטלו על התושבים היהודיים.
מצד אחד של הלוח נכתב החוק ותאריך פרסומו, ומצדו השני, תמונה מסכמת.
מספרים, שהיוזמים החלו בביצוע הפרויקט בטרם הוכנו התושבים לעומד להיעשות. יש שנדהמו ואפילו הזמינו את המשטרה. בסופו של דבר, הדברים הוסברו והמקום הפך לאתר עליה לרגל.
בפינת רחוב אחרת, אנדרטא של ממש לכבודם של אימהות אשר סיכנו את עצמם למען בעליהם נלקחו שלא מרצונם. זהו סיפורם של נשים גרמניות שנישאו ליהודים והתאחדו להצילם ממות. כמה מרגש. איזה נחישות והעזה. והמשימה הצליחה. לכבודם, פסלי אבן אדמדמה עליה נחרטו דמויותיהם של נשים תומכות זו מזו מול גוש אבן אחר מתוכו מבצבצים ראשי אנשים המבקשים להשתחרר מתוך האבן הסוגר עליהם.
ועל רציף 17 המושבת שבתחת רכבת, פעילה גם היום, במרכזו של רובע סואן, הונח על הרציף לנוסעים, לוחות מתכת גדולים, ובראשם רותכו, תאריכי המשלוחים שיצאו מכאן, מספר הנשלחים, התאריך והיעד.
מצמרר למצוא כי ביום ההולדת שלך, לפני שנים שאתה עוד זוכר, נשלחו אנשים להשמדה רק בגלל היותם יהודים. ואי אפשר לסלוח. ואי אפשר להתעלם גם אם שאר הביקור בעיר היא חוויה מהממת. והחוויה כוללת את היפה ומצמרר גם יחד.
ובקצה חלקת יער, במרכז העיר, נבנתה האנדרטא הגדולה לכבודם של חיילי הצבא האדום שנפלו על כיבוש העיר.
הסיפורים בעלי הרקע הפוליטי על מה הסכימו המעצמות בטרם הכיבוש, מתגמדים כנגד מספר הקורבנות שנפלו בקרב על העיר. לכבודם של אלפי החללים, הוקמה אנדרטת הזיכרון.
מרגש. פסל אבן של "אימא רוסיה", אישה בוכייה, עוטפת צעיף עיקרים, מביטה מרחוק הל שני דגלי שיש מורכנים היוצרים שער אל 5 קברי אחים. ואחריהם, דמותו הגדולה של החייל המנצח, המגן בגופו על אישה וילד ולרגליו חרב שבורה וצלב כרס מנותץ.
זה גדול. זה מרשים ומעורר כבוד.
בשטח, בין חלקי האנדרטא, שבילי חצץ, ערוגות פרחים וירק. גושי אבן עליהם חרוטים שמותיהם של יחידות שנלחמו. ושקט. שקט שאף אחד לא התנכר לו.
והייתי במה שהיה "הרובע היהודי". המקום קל לתחייה. תושבים חדשים. עסקים חדשים. פעילות של עסקים קטנים ושמות של בעלים שלא יחזרו להחזיק במה שהיו הנכסים שלהם.
מדי פעם נעצרנו ליד קוביות מתכת שקועות שבין אבני הרחוב עליהם נכתבו לזיכרון עולם, שמותיהם של משפחות ויחידים שהיו תושבי הרובע בטרם חרב.
דווקא כאן, ברובע המשוחזר והמשופץ, הייתי אני משאיר כמה אבנים שרופות זכר לימים הנוראים שהרובע הזה ידע מידיהם של לא בני אדם.
ובקרבת מקום, בית הכנסת המשופץ. מלא הוד והדר. מציג למבקרים אוסף מצומצם של מסמכים. זה יפה. מכובד ובכול זאת משהו חסר. אינני יכול להגדיר. הרגשתי כמבקר בבניין שאין בו נשמה יתרה. סמל שאבד את מאמיניו. מקום ולא היכל תפילה. ואני לא דתי.
ויש בברלין רחוב בן גוריון. ויש רחוב רבין ואפילו רחוב ירושלים שיכולים להיחשב כניצחונם של החלשים על החזקים. של המאמינים בחיים כנגד אלה שעשו הכול להשמידנו. ואחרי הכול, יש בתחושות הנפש שלי, הרגשה שמשהו התפספס. משהו עדיין חסר.
ואתם, כאשר תבואו לבקר בעיר, שלא יקל בעיניכם. על כול שרואים צריך לחשוב בבית.. צריך לספר לבנים. לא רק לזכור ולא לשכוח אלא להבין את שהתרחש, כדי למנוע שזה יחזור על עצמו. בגרמניה או במקומות אחרים.
ומיכולתם של תושבי ארץ, לקום ולחדש את שהרסה המלחמה, יש מה לראות בברלין של היום.
רשם: דני.
דני פלד חבר קיבוץ ניר יצחק - יליד 33.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
