חזרתי אליך אחרי כמעט 10 שנים.
עליך אף פעם לא אוכל להגיד "עירי". את סולחת לי. יש בינינו מערכת יחסים מורכבת, שאפילו ד"ר פיל המפורסם, לא מסוגל לפענח.
אני שונא את מה שאת מייצגת, ואני מעריך את את מה שאת מראה לתיירים כמוני, שגם אם סובבתי ברחבי העולם, את עדיין מדהימה אותי.
מדי פעם אני מנסה להבין למה את כזאת יפה ומצוחצחת, מגונדרת, טובעת בירוק כזה. ירוק שמספרים עליו רק באגדות. נקיה ומודרנית. רחובות רחבים, בנינים מדהימים ביופיים ובמוזרותם, והכול בטוב טעם. ואפילו בנינים שהם קוביות סימטריות בנויים לבנים אדומות, כאלה שיש במקומות רבים אחרים, אצלך בברלין, כאילו זה מתבקש שיהיו קוביות כאלה. הם משתלבים כחלק מהמכלול. העין צריכה אותם..
בשעת אחר הצהרים אחד, אחרי שאכלנו - קרי: אישתי ואני - יצאנו מאחד ממרכזי הקניות הגדולים אל ספסל עץ נקי, לצד דשא ירוק כהה, "ראה ירוקה" בין בנינים העולים השמיימה, מאחורינו, כביש תנועה ומולנו, מעבר לדשא, בניני מגורים וכול מה שרוצה וצריך בן אדם כדי להרגיש טוב. לא מאושר אולי, לא עשיר אולי אבל נינוח.
ואני בסך הכול באתי לנוח. המדריכה באה לעבוד. והיא עובדת. אני מעיד שהיא עובדת. ואני מעריך אותם, ולכן אינני בוכה אף פעם ולא מאחר. יש גם כאלה.
משתהה מהתוצאות של המאמץ האנושי והטכנולוגי שהושקעו לעשות לך מתיחת פנים מוצלחת כזאת.
אחרי ההרס שעבר עליך ברלין, היו שאיחלו שאומנם לא תחזרי לעולם להיות מה שהיית. לא ארכיטקטונית ולא אורבנית. את בנית את עצמך עוד יותר יפה אפילו. עכשיו, צריך לקוות שאידיאולוגית, לעולם לא עוד.
במשאות של בטון, ברזל זכוכית והרבה אנרגיות של אנשים טובים, והרבה כסף כמובן, אפשר להתאפר בכול הצבעים, וזה יפה למי שיפה גם כך. אבל, בכול אלה אין די כדי להבטיח שהזמן לא יצמיח שוב עשבי פרא רעים, שיחזירו אותך למקומות שאני מקווה שאינך רוצה לחזור לשם.
אז היזהרי לך. כבר ראינו באיזה קלות מצמררת התקרנף עם שלם. מאנשי תרבות ודעת, לחבורת מרצחים שפלים, ואותם ידיים ממש, שבנו את האוניברסיטאות, והמוזיאונים והגנים אליהם נהרו בעבר ונוהרים עוד היום מאות אלפי אנשים, אותם ידיים בנו את חדרי הקרמטוריום בהם שרפו למוות מיליונים של נפשות טהורות, ללא אבל בכפם.
ובכול זאת ברלין, יש בך משהו שחסר לכול האחרים.
פינות הזיכרון עליהם את שומרת ואין זה משנה לי האם נעשה בזכות הסכמים שנכפו עליך או משום שיש כאלה שחשוב להם שישמרו באמת.
הרבה דמיון ויצירתיות הושקעו בהם. באנדרטאות. צריך עבורם הרבה נשמה כנה והזדהות כדי למקם לבנות ולשמר סמלים שצריכים להנציח כל כך הרבה קורבנות אדם שקפחו חייהם לצורך ושלא לצורך.
לצורך אמרתי. נגיד. רק נגיד כי אלה אשר לחמו כדי להגן על האחרים, הקריבו עצמם למען אלה שנפלו קורבן בידי הנהגות ובודדים שמטרתם: יהירות, עולם עקרונות עקומות, יצר שלטון ללא מצרים והרבה כסף. בכול מקום שם נהרגים אנשים, מעורב גם כסף.
בתוך מדינה.
תורת הגזע הטהור הארי התפתח בצילה של אותה תרבות אשר מתוכה צמחו אנשי מדע דגולים, פילוסופים מפורסמים, סופרים וכול שאר ענפי התרבות המתקדמת.
איך זה יתכן? ואם זה קרה האם זה יכול לקרות שוב?
אני, אינני בטוח שלשאלה הזאת יש רק תשובה אחת. ואם אין רק תשובה אחת, בלתי מעורערת, אני מרשה לעצמי לקבוע כי סופך להיהרס פעם נוספת.
בינתיים, נכון להיום, את עיר יפה, מושכת ומעניינת. ככול שאני מסתובב יותר וחוזר וחולף על פני מקומות שכבר עברתי על פניהם רק אתמול, אני חוזר ומגלה עוד ועוד פנים שלך כעיר וכמדינה.
אומרים כ העיר טובעת בירק. אני מאשר. במספרים יבשים כ 20 אחוז מהשטח האורבני של ברלין רבתי, הם יערות, נחלים שטחים פתוחים. נהדר. תמיד חלמתי לטייל עם הבנים והנכדים, בניחותא, בין עצי יער ביל גייט, וליהנות מהשקט שהוא חלקם של כאלה ששכניהם רגועים יותר מהשכנים שלי.
חבל, אבל אין לנו. ולכן נוסעים אליך ברלין כדי ליהנות ממה שיש לך ואין לנו. פארק הירקון מתחיל להידמות למשהו אבל עוד לא. אם נרצה חזק אולי יהיה.
איך רוצים חזק? לא דורכים על הדשאים הרטובים. לא משאירים לכלוך ואריזות ריקות בכול פינה שם התארחנו. מכסחים בזמן.ומתפללים שהגשם והשמש יהיו בעייתם.
וזה אולי הדבר שיש לך ברלין בשפע, שאין לנו. גשם ושמש בעייתם.
וזה לא שאין לנו מקומות יפים. יש ובזמן האחרון אפשר גם למצוא בניני פלדה וזכוכית. לא כמו אצלך היום, אבל יש סיכוי. צריך לקוות. סוף, סוף חסרים לנו 6 מיליון אנשים טובים שיכלו לעזור, וכול שנשאר מהם הם אנדרטאות אילמות ברחובותיך ושדרותייך הרחבים, אליהם באים כדי להיזכר ולהתפלא מהנכונות לטפח ולשמר. וגם בזה את טובה מאתנו.
הכיצד? איך את עושה את כול זה? ועל אף שאני ממציא תשובות מלומדות לשאלות קשות על כיצד ואיך,
אינני בטוח באמירותיי.
במרכז אירופה ההיסטורית יש ים של מבנים מונומנטליים, ארמונות. שערי ניצחון שנבנו שכבוד מנצחים מפורסמים שחזרו עטורי זירי דפנה, משאירים מאחריהם נחלי דם ואלפי גיבורים אלמונים שלא זכו עוד לראות את השמש הזורחת ולא זכו לדעת עבור מה נפלו בשדות לא להם. ואת אלה שלא הרגו בקרב, הביאו כדי לבנות את המבצרים והוילות שאנחנו נוהרים לבקר היום. יש מקומות בהם ביקרתי שנבנו בזכות חייהם של עבדים שלא ראו בחייהם יותר מאשר זעה, דם ודמעות.
אותך ברלין, בנו בדרך כלל, ובודאי בדור הזה, אנשים חופשיים. עובדים מאורגנים שבחרו להתפרנס בכבוד כדי לבנות משהו ראוי לעצמם כפרטים ולך כעיר מקלט לחוסים בצילך. וזה חשוב. זה ראוי ואפילו מכובד. לא עבדים בנו את שראיתי בסיורי. אנשים כן. קשיי יום, אולי. עבדים לא. הרבה זרים שהתקבצו תחת שמי ברלין העשירה המשלמת לכול מי שמוכן לעבוד, וגם לא מעט כספים לכאלה אשר סבלו בגין מעשי אבות.
וגם אם העירייה פושטת יד ואפילו רגל, גרמניה הגדולה עומדת בהתחייבויותיה הכספיות לפרטים שהבטיחה להם כי תשלם.
על הנקודה היהודית בברלין, מחייב לכתוב פרק לעצמו. זה בהחלט מעניין להבין את התהליכים ולא רק בעיניים של הגרמנים אלא גם בעינינו שלנו. מה אני שומע ומה ניתן לפרש מתוך הסיפורים של המדריכים ומחברים שהספיקו להתעמק במסמכים ישנים של טרם פורענות וגם אחרי.
האם אמרתי לך ברלין כול שרציתי? לא. הדברים עוד יחלחלו גם אצלי בטרם אחזור לכתוב לך ועליך.
הפעם, אחרי שכול כך רציתי לחזור ולבקר אותך, ותוכניתי יתמלא. מדריכה טובה. קבוצה טובה. ושעות של מזג אוויר לפי הזמנה, התחזקו אצלי רשמים טובים ומחשבות על שהיה, ואולי לא הכול סופר וידוע. ולא רק על היהודים. גם על העם הגרמני שמנהיגיו הנהיגו אותו למעשי רצח ואבדון והמחדל הוא כי העם לא הבין. לא האמין כי זה התרחש אצלו בחצר הקידמית ולא התקומם. הכיצד?
וגם על זה עוד ייכתב.
ואצלי בבית מה? מתקוממים בכול פעם שהעם לא מרוצה ממעשי השלטון? לא. ממש לא. אז למה? למה כול כך הרבה סבל אם יכול אולי להיות אחרת.
על כוס תה כולם מדברים................... וזהו.
דני.
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק יליד 33 כותב מיני רשמים על הסובב אותי ואותנו בנושאים שונים. פעם רציני יותר ופעם רציני פחות. תמיד יש משהו רציני. הפעם זה ניסיון.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
