במהלך שנותי תוך כדי תרגול הכתיבה נוכחתי לגלות כי השפה הינה שריר.
יש תקופות בהן שרוי אני במעין "דפוביה" (הפחד לגשת לדפים ולנסות לכתוב)אך גם לתובנה שמניעות ומחסומים סופם להפרץ עם מעט אמונה ביכולת, הגעתי בשנות בחרותי.
הרשה לי להפנות את תשומת לבך לעיניין חשוב שבחשובים והוא השגת המידות והערכים בדרך האדם השלם. דע לך שבין אדם לחברו, בין אדם למקום ובין אדם לעצמו ולמשפחתו קיים עמוד תווך אחד ויחיד התלוי באמונה באופן מופתי. הידיעה שאני חלק מחברה מסויימת בעלת קודים אתיים, חוקים מוסכמים וכללים ברורים איננה מונעת מבעדי את האפשרות להלכד לפיתוי אקראי שיסתור את עולמי הערכי וימוטט אותו או שלפחות ינטרל אותו למספר רגעים מהשכל הישר.
האפשרות שנאבד צלם אנוש, בת קיימה היא, על אף יומרתנו להיות נאורים- ראה ערך "מלחמה" באנציקלופדיה או בסיפרי ההיסטוריה (בשלנו ודאי תתקל בערך זה למכביר)
אם כך, נשאלת השאלה האם קיימת מציאות בה ניתן להמנע באופן מוחלט מאותו פיתוי שידוע לכל שעלול להוביל לתוצאות הרות אסון? והתשובה ידידי היקר היא שלא. הדבר הקרוב ביותר שמצאתי לנכון להתייחס אליו בדיוננו זה, הוא אמונת האדם הדתי שמלאכת המחשבת והאומנות שלו מסתכמת בסופו של דבר במלחמה הפילאית והבילתי פוסקת ביצר הרע. ככתוב: "אשרי האדם הכובש את יצרו"
ומי הוא אותו היצר המדובר? אותו היצר הוא שם כללי לערמת היצרים המוטבעים בנו, בני האדם-
תאוות הבשר, החמדנות, תאוות הממון,הכעס, השקר, הזימה, השטות, הביקורתיות, שנאת החינם, העצבות, הכבוד והרשימה עוד ארוכה. אם בתחילת המאמר כתבתי כי השפה היא שריר אזי נכון הדבר גם לגבי המלחמה ביצר אצל האדם המאמין. ראוי שאציין שגם אצלו קיימת אותה "דפוביה". ואם כך הדבר ודאי מקשה אתה ושואל מדוע סיפורי התנך רצופים במלחמות עקובות מדם? הרי אמור הוא (האדם הדתי) להיות מתורגל ומדוד במעשיו. האשמה לפי דעתי תלויה בהמון אשר תמיד החמיץ את עיקרי האמונה ונמשך בלבבו מבלי משים או שכן אל תחבולותיו של היצר ועל כן סבל מחרון אפו של האל יתעלה ומחוסר נחת עד עצם היום הזה.
לאחוז באמונה עקרה שמקורה בפחד הן מהסביבה והן מהמסגרת הינו דבר שיקרי בעיני. כמו שענווה יתר על המידה נקראת ענווה פסולה ביהדות או בשפתנו הפשוטה- מכונה צביעות. כמו שצנעה היא עניין יחסי לתקופה ויהדות קפואה היא יהדות לא רלוונטית לעת החדשה כך עוד רבות התובנות לגבי עיניין השקר שבאמונה שלא מתוך בחירה נכונה, מושכלת ואמיתית. בהתבוננות חקרנית, דרשנית ומושכלת ניזון אני מן המסקנה החד משמעית- אמונה ראויה ונטולת גשמות תיווכח אצל אנשי המחקר וההגות שבין התורה והפילוסופיה, האמונה והמדע נושמים הם את מלוא הפוטנציאל הטמון באמת.
לכאורה נראה כי המלחמה ביצר עלולה להיות הרסנית לנפש האדם משום אפקט ההדחקה שבה ורגשות האשם הנלוות- מלחמה ברת תוצאות המובילות למשקעים נפשיים ונזק בילתי הפיך, אך לא כך הדבר. למשול ביצר הינו החופש, הכוח והעוצמה המירבית החבויה באדם. משל הדבר לליוייתן שבמהלך חיו נוטה להשליך את עצמו אל החוף, מחוץ למסגרת ושם מוצא הוא את מותו. כאשר התובנה כי כוחו הענק, (עצם מימדיו) הנוכח בתוך המסגרת,נעלמת מדעתו. מושג החופש הינו חופש משום מערכת המגבלות והאילוצים הכרוחים בחיינו (חופש ממה?), כשם שמושג האור קיים בזכות החשיכה ולהפך.
מאמין אני כי התרגול מוביל לתוצאה בכל התחומים הנמצאים. תרגול הלוחם, להלן איש האמונה, מפיק ומשיג בנפש ובשכל את טוהר המידות האולטימטיבי כשם שתרגול הנגן בנגינתו מפיק עם הזמן את הצליל האופטימלי על הכלי שלו.
כאשר בראשונה ימשול האדם ברוחו ויוכיח לעצמו מקומות והרגלים חדשים יוכל להלך בבטחה במחוזות עשירים מדעת ושלמים המושגחים ממנו יתעלה. ואל לך לטעות בדברי ולהסיק מכך כי נוחה היא השגתו של דרך הלוחם המתבונן, קשה היא מאילוף אריות ורחוקה היא מטבעו של האדם. וגם כאשר יגיע ליעד בו חפצה נפשו אין זאת אלא מדרגה אחת מיני רבות בדרכו אל השפע.
"על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית"
"ציווי התורה ואיסוריה באים לרסן את דחפי החומר כולם. לכן ראוי למי שמעדיף להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ומתארו, להציב לעצמו כמטרה למעט את כל דחפי החומר כגון אכילה, שתייה, משגל, כעס וכל המידות הנובעות מן התאווה והכעס, להתבייש בהן ולקבוע להן דרגות בנפשו"
"כל אלה דברים הנמסרים במסורת באומה כדי להקנות לבניה מידות אופי אנושיות"
(רמב"ם, מורה נבוכים, החלק השלישי פרק ח')
יליד 1979, מוסיקאי, מורה לגיטרה בקונסרבטוריון ראש העין ומורה לספרות ומקרא. התמחויות נוספות - חינוך דמוקרטי / חינוך בלתי פורמאלי, מדריך סדנאות כתיבה והלחנה.
כתובת דוא\"ל yarongan@gmail.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
