ממי באמת אנחנו צריכים לבקש סליחה? 

ממי באמת אנחנו צריכים לבקש סליחה?

מאת: אלון נתיב, מנכ"ל עלי שלכת


סליחות ומחילות הן חלק מההוויה האנושית. כמעט כל דת ותרבות לא התעלמה מהכורח האנושי לחטוא לזולת ולכן מהכורח האנושי להתנצל, לבקש סליחה. במרבית הדתות צום וסגפנות מזוהים כאחת הדרכים לקנות מחילה. באסלאם זהו חודש הרמדאן. שם החודש בא מהביטוי לסלוח.

בנצרות הקתולית התהליך מתחיל בוידוי, הודאה בחטא אותו ביצע אותו אדם. המתוודה מגלה את חטאיו בפני כומר, בתא סגור. הכומר קוצב לו עונש (עפ"י רוב סמלי), ובכך נמחלים למתוודה חטאיו.

הנצרות הפרוטסטנטית, בדומה ליהדות, (אם כי לפעמים נדמה כי כבר שכחנו מרוב רבנים ומשיחים), מאמינה כי אין צורך במתווך בין האדם לאלוהיו. לפיכך הווידוי הפרוטסטנטי נעשה בפרטיות, בתפילה. במקרה בין אדם לחברו, מעודדת הנצרות הפרוטסטנטית וידוי ובקשת סליחה בפני אותו אדם כצעד הכרחי לשם קבלת מחילה, במקרים מסוימים אף נדרש וידוי פומבי.

ביהדות אנו נדרשים לסליחות ביום הכיפורים ובעת טקס הלוויה של הנפטר לפני קבורתו או שריפתו. במעמד הפרידה ישנה חשיבות רבה לסגירת מעגל, שכן אין "מועד ב'". ככל שמעמד הפרידה אישי יותר, מותאם לאורח חייהם של הנפטר/ת ובני משפחתם, כך ניתן ליצור אצל בני המשפחה את תחושת הפרידה. קשה להשיג את התחושה כאשר זר, מנחה הטקס מבקש סליחה בשמך מקרוב משפחתך. יש בכך מלאכותיות מה. גם בטקסי הסליחה ההמוניים, יש תחושה של מלאכותיות. תחושה שהדברים נעשים במעין הצגה ובכך מתעסקים בטפל ולא בעיקר.

במערכת היחסים שביני לבין חברי אני מודע לטעויות שאני עושה (וחברי תמיד יעירו לי על כך... ). כאמור, כאדם, אינני חף מטעויות, אך לרוב אני משתדל לתקנן במקום, או לפחות קרוב לזמן התרחשותם. אני משתדל להתנצל ולבקש את סליחת חברי, מכירי, בני משפחתי וזרים בעת שאני מבחין בטעויותיי.

בהסתכלי אל תוך תוכי אני תמיד מוצא שיכולתי לעשות עוד משהו למען מישהו. והתחושה הזו מותירה עננה לא נוחה המעיבה על חיי. אני יודע שכך אני חש, אני יודע שאני עושה ואני יודע שזה אף פעם לא מספיק.

ישנו צל נוסף המעיב על חיינו. לדאבוני, אני חש כי מי שמתיימר לייצג את היהדות (והם אינם עושים זאת לטעמי ולהבנתי), אינם יודעים לבקש סליחה, אף לא ביום כיפור, מכל אלו שנגרם להם עוול מידם; כל אלו שנקברו מחוץ לגדר, כל אלו שלא ניתן להם להתחתן בארצם שלהם, כל אותם קשישים שתקציביהם קוצצו כדי להעבירם לידי בני הישיבות. וכל זאת בשל פרשנותם את התורה ואת היהדות לצרכיהם. הם שכחו כי "מוטב להיות צנועים כאשר מדברים בשם אלוהים. אומנם נבראנו בצלמו, אבל אנחנו מפרשים את רצונו בצלמנו". הם בחרו להתנכר לרמב"ם ובחרו שלא לעבוד ולא לשרת בצה"ל ובכך הוציאו עצמם מן הכלל ולמעשה גם כפרו בעיקר, שהוא ערכי המוסר היהודים. המאבק להפרדת דת מהמדינה נועד לשמור על הדת. לשמור על ערכי המוסר היהודים. אנשי הממסד הדתי הרחיקו רבים וטובים ממקורותינו. בניגוד לתפיסתם החילונים אינם נופלים מהחרדים, הרפורמים אינם נופלים מהאורתודוכסים, למענם ולמעננו, עלינו לדרוש ולאפשר את חופש הבחירה. כמו כן עלינו לזכור שחופש דת פירושו גם חופש מדת.

אינני יודע באם "הזקנה מהמסדרון בבית החולים" מוכנה לסלוח ואינני מתיימר לדבר בשמה. אך אני מוכן לסלוח, מתוך תקווה שאותם דתיים יבחרו לחיות איתנו כעם אחד, תחת דגל מדינת ישראל ולא רק תחת דגלה של תורה.

____

אלון נתיב הוא מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת" העוסק בשריפת גופות ועריכת טקסי לוויה והנצחה דתיים ואזרחיים. www.aleyshalechet.co.il

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי