הפרעות עור נפצות 

קשקשת

קשקשת היא השם שניתן למצב, שבו קשקשים לבנים זעירים מופיעים בתוך שיער הראש. הקשקשת פוקדת את רוב בני האדם בשלב זה או אחר של חייהם, אך נפוצה יותר בסוף גיל-העשרה ובבעלי עור שמן. התופעה בשיאה בחודשי החורף ונדירה יותר בקיץ.

הקשקשת בד"כ אינה מחלה, אלא, תהליך טבעי מזורז. היא מופיעה כאשר עור הקרקפת משיל את התאים המתים שלו מהר ובכמות גדולה יותר מהרגיל.
בחלק מהמקרים הקשקשים נגרמים בשל גירוי מפטרייה, המצויה באופן טבעי על הקרקפת. כאשר הפטרייה מתחילה להתרבות ולייצר מושבות בקרקפת, מופר האיזון המקומי הנורמלי. במצב זה, העור חש במתקפה, ומגיב בתנועת ויצירת תאים מוגברת. התהליך לא משאיר זמן לתאים המתים להתמוסס באופן בלתי מורגש, אלא, מאלצם להידבק זה לזה ולהתווסף על פני השטח בצורת הקשקשת.
הזנחה של קשקשת חמורה עשויה לגרור יובש, דלקות וזיהומים בעור. במצבים אלו תהיה פגיעה בבריאות השיער והשורשים, עד כדי איבוד שיער ממש.
הזנחה של קשקשת חמורה עשויה לגרור יובש, דלקות וזיהומים בעור. במצבים אלו תהיה פגיעה בבריאות השיער והשורשים, עד כדי איבוד שיער ממש.

סוגי קשקשת:

· קשקשת עונתית - מעט קשקשים בצורת פתיתי שלג, המופיעים בחילופי עונות.
· קשקשת יבשה- קילוף עור קשקשי נמרץ, כתוצאה מיובש מופרז של עור הקרקפת (עם או בלי רקע פטרייתי).
אלו הקשקשים הנפוצים ביותר, אותם אפשר לראות בעור קרקפת רגיל או יבש. בסוג זה של קשקשת אין בהכרח תפקיד לפטרייה, והסיבה יכולה להיות גם חוסר לחות בעור הקרקפת. יובש קשה בעור עלול לגרור יובש והצטמקות של השורשים, וכך לפגוע בצמיחת השיער.
· קשקשת שומנית (סבוראית)- במקרים שהעור שמן מאוד, הקשקשים אינם נושרים, אלא, מתערבבים בשומן הקרקפת ונשארים דבוקים אליה.
במצב זה, ללא ניקוי מתאים של העור בריאות השיער בסכנה! קשקשת מהסוג הזה עשויה לחסום את פתחי היציאה של השערה ולחנוק את השורש.
גם הפטרייה החיה על הקרקפת, הניזונה מחומצות שומניות, תקבל כאן את מזונה בשפע ותשגשג מאוד.
הזנחה נוספת עלולה להתפתח לדלקת ואף זיהום בעור הקרקפת, שסימניהם: עור קרקפת אדום, שמנוני ,מגרד, מעקצץ עם ריבוי קשקשים בגוון צהוב עד חום בהיר.

סבוראה ושומניות יתר

דלקת עור סבוראית היא מצב שכיח באוכלוסייה, וקשורה במקרים רבים בנטייה משפחתית ובעור שמן. אצל רוב האנשים הסבוראה נוטה להחמיר בחורף ולהשתפר בקיץ. יש גם קשר בין החרפה במצב העור לתקופות מתח ולחץ נפשי.
הסבוראה היא נטייה כרונית של העור ליצירה והפרשה מוגברת של שומן מבלוטות החלב (שומן). עודף שומן על פני השטח גורם לגירוי בעור, המתפתח לדלקת בשכבות הפנימיות שלו, אז מוגדר המצב כדלקת עור סבוראית. הסבוראה מתאפיינת בהתפרצויות תקופתיות של הדלקת.

שומניות יתר תתבטא באזורים, שבהם יש ריכוז גבוה של בלוטות שומן: צדי האף, האזור בין הגבות, עורף, קרקפת, קדמת החזה ומרכז הגב (בין השכמות).
במהלך התפרצות סבוראה, עשויים להופיע באזורים אלו שטחי עור אדומים המכוסים בקשקשת וקליפות. במצב זה, ההפרעה האסתטית עשויה להיות משנית לאי נוחות, הנגרמת מהגרד באזורים הפגועים.

במקרים רבים של שומניות יתר וסבוראה קצב ייצור השומן בזקיק עולה על קצב הפינוי שלו אל מחוץ לעור. אז ישנה הצטברות של שומן בתוך הזקיק, אשר מחלחלת לתחתיתו, ומטביעה את התאים המייצרים את השערה.
זהו מצב הרסני ביותר לשיער- 'המפעל המייצר' את השערה נחנק ונהרס מן השומן החומצי, והשערה הופכת פגומה, דקה וחלשה.
ניתן להציל את השורשים ממצב זה ע"י ניקוי והיגיינה בשכבות העמוקות של העור.


פסוריאזיס

מחלת עור דלקתית כרונית, שהתסמינים שלה יכולים להמשך חודשים ואף שנים.
הפסוריאזיס נחשבת לאחת למחלה נפוצה: 2%-4% מכלל האוכלוסייה (בכל הגילאים) סובלים ממנה.

סימני הפסוריאזיס: פני העור נראים מחוספסים אדומים וגסים, והמכוסים בקשקשים כסופים. ההופעה העיקרית היא באזור המרפקים, הברכיים, הקרקפת ואזורים אינטימיים.
העור באזורים הנגועים בפסוריאזיס מתאפיין בחלוקת יתר של תאים - קצב חלוקה מהיר עד פי 1000 מחלוקת תאים תקינה. בהתאם, קצב נשירת התאים אינו מסוגל להדביק את היצירה, ועובי העור עולה. בשכבות העמוקות של העור נראה כלי דם מורחבים, הגורמים למקום להראות אדום, ולעיתים לדימום.

זו אינה מחלת עור במובן הצר של המילה, אלא, מחלה רב מערכתית המושפעת מגורמים רבים. תסמיני הפסוריאזיס מעידים על מחלה מטבולית, בעלת רקע תורשתי. היא מחריפה כתוצאה מתנאים סביבתיים כגון: מתח ולחץ, אלרגיות למזון, תזונה לקויה ושומנית, צריכת אלכוהול, נטילת תרופות מסוימות, היגיינה לקויה ופציעות זיהומיות בעור.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי