אכלוס היתר של העולם, הנו מצב מסוכן לכדור הארץ, שכן כעת ישנם יותר פיות להאכיל, בעוד המשאבים הטבעיים לא השתנו באופן משמעותי. המצב הגיע לכך שבשנת 1972, קצב הגידול של האוכלוסייה היה קרוב ל-2%, ואם היה ממשיך, היתה אוכלוסיית העולם מכפילה את עצמה מדי 35 שנים. מתוך עובדות אלה, עלה הצורך העולמי המיידי בויסות קצב גידול אוכלוסיית העולם, לצד המשך התפתחות הרפואה.
מוסד האומות המאוחדות החל את טיפולו בנושא עוד בשנת 1946, עם הקמת מועצת האוכלוסייה, אשר מטרתה לעקוב ולחקור אחר התפתחות האוכלוסייה העולמית. בשנת 1954, נערכה הועידה הראשונה בנושא, בעיר רומא, כתוצאה של שת"פ בין מועצת האוכלוסייה של האו"ם לארגון הבינ"ל לחקר האוכלוסייה (IUSSP), שהנו גוף לא ממשלתי. מעט מאוחר יותר, בשנת 1962, הכירה האסיפה הראשית של האו"ם בכך שהאחריות על יישום מדיניות בנושא שייכת לממשלות השונות. בשנת 1967, הוקמה קרן האו"ם לפעילות אוכלוסין (UNEPA), מתוך הכרה כי ישנו צורך בתקציב לשם התקדמות הנושא.
בשנת 1974, נערכה הועידה השלישית בנושא, אשר הגיעה לקונצנזוס באשר לתוכנית הפעולה העולמית .(WPPA) תוכנית הפעולה העולמית קבעה כי אכלוס היתר הנו גורם המונע התפתחות, וכי אותו יש לפתור. לפי תוכנית הפעולה, המדינות המפותחות הן אלה אשר צריכות לתת דוגמא בחוקיהן, ואף לסייע למדינות המתפתחות, וזאת עקב חוסר השיוויון הקיים בעולם, והעובדה כי כל פרט במדינות המפותחות "מבזבז" משאבים רבים יותר. קידום הנושא צריך להיות בדרכים של חינוך, מתן מידע, וחוקים אשר הם באחריות הממשלות הסוברניות עצמן. בנוסף, קבעה תוכנית הפעולה לוח זמנים לפיו החל בשנת 1979 יערוך האו"ם מעקב אחר התפתחות הנושא, מעקב מתמשך אשר יבחן את הנושא כל 5 שנים ויציב מטרות חדשות לאורך הדרך.
ההתפתחות המשמעותית האחרונה בנושא, היתה בועידת קהיר בספטמבר 1994, אשר גיבשה שוב תוכנית פעולה מעודכנת, כמו גם אמצעי פיקוח ומעקב. הועידה קבעה קונצנזוס באשר לדברים בהם יש לטפל, וכי ישנו קשר ישיר בין אכלוס יתר לבין התפתחות איטית. בנוסף, נקבע כי מתן כח לנשים כמו גם חינוך ובריאות הנם הכרחיים לשם התקדמות ואיזון. שויון בין המינים, מתן אפשרויות ומידע לנשים והבטחת חופש מאלימות מינית נקבעו כאבני הדרך לפוליטיקה של התפתחות האוכלוסייה.
יש לציין כי הקו המנחה לאורך הל הועידות הנו כזה המקדש את חופש הפרט, ולפיו זכותו של כל אדם לקבוע כמה ילדים יהיו לו ובאיזה הפרש גילאים, וזכותה של כל מדינה לחוקק או לא לחוקק חוקים בנושא, וזאת מתוך כיבוד הריבונות המדינית שלה. שני נושאים אלה, הם אשר מגבילים למעשה את חופש הפעולה והפיקוח על הנושא, ולכן מסלול הפעולה הראשי הנו כזה של חינוך, בריאות, חופש, ועידוד נשים לעבוד, ולא כזה של כפייה בינ"ל.
הגופים המעורבים בנושא הם בנוסף לגופים שכבר צויינו (UNFPA משנת 67', והמחלקה לאוכלוסייה של האו"ם משנת 46'), גם גופים מדינתיים בכל אחת מהמדינות החתומות על ועידת קהיר (179 מדינות בעולם) אשר נועדו לסייע לפעולות האו"ם (CTS), מנהיגים דתיים בעולם, ארגונים אזרחיים (IPPF) וגופים לא ממשלתיים, עם כולם משתפות הממשלות פעולה.
לצד גופים כה רבים האחראים על יישום ההבנות אליהן הגיעו במסגרת הועידות השונות, קיימת העובדה כי לא קיים גוף אחראי בעל כח, וזאת בשל העובדה כי המדינות השונות לא מוכנות לוותר על הריבונות בעניינים אלה. כך, המצב הוא כזה שיישום ההסכמים תלוי אך ורק ברצונן הטוב של המדינות, ואין כל סנקציה בינ"ל אשר מאיימת על מדינות הפועלות בניגוד להבנות.
על אף נקודות אלה, מאז ועידת קהיר, ניכר השינוי בעולם כולו. מדינות רבות שינו, או אמצו מדיניות בנושאי אוכלוסייה, ויותר משליש מהמדינות עדכנו את המדיניות הקיימת כך שתתאים למטרות שנקבעו. כשני שלישים מהמדינות הפעילו חקיקה או מדיניות למען קידום מעמד נשים, מניעת אלימות מינית ושיויון זכויות בין המינים.
בדיון ביעילות ההסכמים, נראה כי ישנה הענות מצד רוב מדינות העולם, אולם, קשה להתעלם מהעובדה כי ההשתייכות של המדינות לגופים המטפלים בנושא, הנה וולנטרית לחלוטין, ונעשית על סמך רצונן הטוב בלבד, וכי לא קיים פיקוח בעל כוח על הנושא ? לא נבדקת פעילותן של המדינות המשתתפות בועידות, ולא מופעלות סנקציות כנגד מדינות אשר אינן נוטלות חלק בקידום הנושא. המניע היחיד של מדינה להצטרף הוא רצון טוב, או רצונן של המדינות המתפתחות בקבלת סיוע ומענקים. כדי לתקן מצב זה, ישנו צורך במתן אפשרות פעולה והפעלת סנקציות כנגד אותן מפירות הסכמים, אולם, הבעיה הניצבת מנגד היא ריבונותן של המדינות. בכדי להגיע לטיפול טוב יותר בבעיה, ישנו צורך לא רק בהסכמה בין המדינות, אלא גם בנכונותן לוותר על חלק מריבונותן, ולפעול בהתאם להחלטות המועצה. החלטה שכזו, ללא ספק, תתרום רבות לקידום הנושא, אך, מאחר ונראה כי רחוק היום בו יהיו המדינות מוכנות לוותר על ריבונות, נותר רק לשאוף לעבר מטרה זו ולנסות לקדמה בטווח הרחוק, במקביל להמשך הפעולה במסלול הישן.
הצעת ייעול נוספת, הנה ברמה האדמניסטרטיבית, שכן נושא האוכלוסייה כפי שהוא מוגדר היום הנו נושא רחב ובו תחומים רבים אשר להם מעט מן המשותף. עצירת הילודה, הגברת הטיפול הרפואי, חינוך, שויון בין המינים, קידום תכניות אוכלוסייה אזוריות ואף עצירת מגיפת האיידס הנם נושאים גדולי היקף, ורחוקים אחד מהשני, ולדעתי, העובדה כי כולם מטופלים כחלק מתחום אחד, פוגעת במשמעות האדירה של כל אחד מהם בנפרד. עסקיננו באכלוס יתר, ולכן, בעניין עצירת הילודה וכל הנוגע בו (חינוך למשל), לדעתי נדרש טיפול פרטני מאחר והנושא חשוב מכדי להיות מטופל יחד עם נושאים כה רבים.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס המומחים לשיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
