על מחלה והעדר אשמה 

מטופלת שלי המתמודדת עם מחלה קשה סיפרה לי על ספר שקראה. ספר חזק , ממדף ספרי המודעות שבחנות. הספר הוא ממש טוב וגדול ומשמעותי וממש שינה את חיי, היא מספרת. כתבה אותו האישה המדהימה ההיא שהצליחה לקום בין לילה מכיסא הגלגלים, שבו ישבה מהיום בו נולדה וזאת רק בזכות מחשבתה החיובית ופעולות בהם נקטה. מהרגע בו שינתה את מחשבתה ועשתה אי אלו דברים, היא הצליחה לרפא את גופה.
ולאחר שקראתי בספר, ממשיכה ומספרת האישה הכאובה היושבת בכיסא שממולי, הבנתי!
הבנתי שהמחלה שלי לא באה אלי "סתם" ושלי יש אחריות לקיומה. כן, היא באה בגללי בעצם. בגלל שלא אהבתי את עצמי ולא דאגתי לעצמי ולא אכלתי טוב ולא התעמלתי בכלל ולא כיבדתי את ההורים וגם נסעתי בשבת וביום הכיפורים לא צמתי והדחקתי את הרגשות שלי והילד הפנימי שלי גם הוא סבל נורא מהתעללותי בו והיחסים עם בעלי, גם הם ממש קשורים אתה יודע, הסקס לא מי יודע מה והפרנסה שדאגתי בגללה כל הזמן ושבגללה רצתי כמו משוגעת ומה בכלל חשובה החומרנות הזאת.

אני אחראית. אני אשמה.

וכמי שאחראית ואשמה, היא אומרת: רק אני יכולה לתקן. כן, אני יכולה להבריא את עצמי. מספיק לי שאחשוב חיובי ואשנה את דרכי. גיליתי את הסוד.

צודקת, צודקת - אני חייב לקבל את הדרך שלה, את האופן בו בחרה להתמודד. זה שלה, זה מגן עליה, מי אני שאקח לה את האמונה?
אני זז באי שקט בכיסא. מצליח להחזיק מעמד ולשמור את הסתיגותי לעצמי. אפילו שפת הגוף שלי אינה אומרת התנגדות. ובכלל, הרי גם אני המלצתי לה להתמודד עם רגשותיה, להוריד את הקצב, לאכול בריא יותר, לתרגל יוגה, להרפות. אבל אשמה? מאין אשמה? ואחריות? למה אחריות?
יש כל-כך הרבה חולים בעולם וזקנים ומתים. טבעוניים אדוקים ואוכלי כל, בטטות כורסא ואצני מרתון, אנשי עסקים ופועלי ניקיון, גבוהים ונמוכים, טובי לב ומרושעים, שמנים ורזים. וודאי, ישנו מרחב של אסטרטגיות מניעה ובריאות ובראשם להבנתי, שמירה על אורח חיים מאוזן, אבל אשמה? אחריות?
כן, מחלות קורות לפעמים סתם, בלי סיבה ברורה הנראית לעין.
ראיתי אותם, את החולים, את הזקנים ואת כל אלו שמתו מזה. והם אינם אשמים בדבר ואינם אחראים לדבר.

אני מספר לה את הסיפור העממי על האישה האבלה שהגיעה אל זקן הכפר, ממררת בבכי על מות בנה ומבקשת ניחומים. זקן הכפר מסר בידיה שק ריק והנחה אותה לעבור בין בתי הכפר ולהכניס אל תוך השק אבן על כל משפחה אותה ראתה - ושבה לא היו מקרי מחלה ומוות. האישה מתחילה במשימתה ושבה אל הזקן כשהשק שבידה - נותר ריק.

עם השק הריק גם הפגישה שלנו מסתיימת.

אני מסתובב עם הפגישה של הבוקר עוד שעות ארוכות. חייבת להיות אחריות.
אחריות...אחריות...אחריות לעשות את המיטב כדי להחלים. לעשות את המקסימום האישי של האדם. בהתאם ליכולת. אחריות לעשות את כל הצעדים הנכונים מבחינתו. אחריות לתקן את כל התיקונים, לשפר את כל השיפורים ולשנות את כל השינויים.
יש לנו אחריות לstate of mind שלנו. אין לנו תמיד השפעה על המציאות, אבל יש לנו השפעה על הדרך בה אנו תופשים אותה. יש לנו השפעה על האמונות שלנו, על הדעות שלנו, על המחשבות שלנו, על תפישת המציאות שלנו. ומחלה יכולה להיות השער להרחבת המודעות על כל הטוב שיש בעולם ועל היופי שלנו בתוכו. משהו קצת יותר מורכב מאשר: לקחת את הבעסה בסבבה (בעניין הזה אני נזכר בדברים שאומר נפתלי בלומנטל לד"ר ליאורה בר-טור בספרה "החיים במחשבה שנייה", הוצאת "אח", 2009: "הנאה היא ההתגברות על הפחד מהכישלון! גם אם בסופו של דבר לא תצליח בכל דבר, לפחות ניסית. הניסיון והמאמץ הם העיקר").

קיימת גם אחריותם של הבריאים. האחריות לחיות את החיים הכי מתאימים , הכי מאוזנים. איש איש ואיזונו שלו. אנחנו הרי יודעים בסתר ליבנו מה נכון עבורנו ואם אי הנחת מבקרת אצלנו, אחריותנו היא אולי לברר את שורשיה.
האחריות לעשות את כל מה שאנו יכולים, מבלי שיגרם לנו סבל כתוצאה מעשייה שמעבר לכוחותינו.
בידיעה שעשינו את המקסימום שלנו יש נחמה. יותר מזה, איננו יכולים לעשות.
והתוצאה? איננו יודעים מה היא תהיה.

תמיד אפשר לקוות לניסים (שקורים) ולחפש נתיבים שישפרו את המצב אבל בלב שקט ובראש רגוע. נטול אשמה , נעדר אחריות.

טל רביד - בהירות.
מפגשים אישיים וקבוצתיים
www.bhirout.com
04-8711887

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי