לא דומה לאף אחת.... 

בשפיכת האותיות המתגוללות למילים מילים כשם חופן חול ים הנשפך מכף ידי על הקרקע, הכול מרגיש לא רגוע.
פוקחת את העיניים לבוקר לבן כשם הסדינים הנקיים שרק הורדתי מהחבל ושכבתי עליהם הלילה.
ספוגים הם במחשבות, דמעות והרבה שאלות.
מנערת אותם לאור שמש בציפיה שהאויר יעניק לי תשובות.
כוס הקפה שעדיין נשארה על שולחן המטבח לא השתנה ולו במעט.
רק התקררה ואיבדה את החום כשם הרגש שנעלם.
יושבת על גרם מדרגות בכפות רגליים חשופות,מעט פצועות ומתבוננת על חלל ריק עם מספר קופסאות ארוזות.
הכאב נשמע מהדהד יותר ורק הקירות עדים לכאב שבריק.
שוב מתבוננת על רגליי החשופות ומגלה צלקת קטנה שחובה בתוכה פחדים של חיים שלמים.
מתהלכת צעד אחר צעד ומחפשת סימנים, רק לא סימני שאלה, כבר עייפתי מהם.
כל צלצול מרעיד את השקט.
כל תמונה שוטפת במבול זכרונות ואפילו מטריית ההגנה לא מצליחה להדוף את רוח הגעגועים.
נושמת עוד נשימה המנסה לחבוש את הפצע המדמם של הלב, שיהיה פחות שורף.
הגרברה הכתומה שהתייבשה בכוס השקופה משירה עלה עלה וסרט העטיפה עוד נשאר במקומו
נאחז בכוח.
על המדף ספרים המנחים לשימוש בתת מודע או מפתח החיים
קוראת פסקה ועוד אחת.
מנסה למצוא שורה בודדת שאראה בה את עצמי.
שוכבת על הרצפה והכול נראה חסר חשיבות.
מביטה על התקרה , שמיכה לבנה שעוטפת ומשכיחה מעט את הצבע החודר מסביב.
נושמת לרגע את האהבה מחדש.
נזכרת איך צלמנו נופים והיינו מחובקים.
כמה אהבת אותי ואני אותך.
הפרפרים שלא רוצים להעלם והכול נשאר על הרצפה בדיוק כמו שהלכת.
מחבקת את עצמי בשתי הידיים ובזוית העין כשהדמעה חונקת וזולגת, הארגז עוד עומד בצד החדר.
עומדת ומביטה במראה, רואה את עצמי.
שומעת את המילים, נזכרת בטריקה, מרגישה את הלבד.
מבינה שלא נשאר והכול כבר נאמר.
חייבת לוותר, זקוקה לספר אולי לשאול שוב ולדבר
הכול רחוק, מטושטש, מטפס על כל מחשבה נקייה ושותק.
אנשים מסביב מדברים ומדברים.
כולם יודעים.
אולי אני לא רוצה לדעת.
רוצה לחיות בלי כאב למרות שהוא צומח בעומק שדות השלווה בלי שנרגיש.
לנשום מחדש את הזכרון שעוד יפתיע בדלת .
קצת מיוחדת, משונה ולא רוצה להיות דומה לאף אחת.
מאמינה שניתן לקטוף הכול אפילו את הירח אך הזכרונות הם פרחי בר.
מדקלמת משפטים כי החיים הצגה טובה יותר מ"ברודווי"
אולי מריונטה שגזרה לעצמה את החוטים ונותרה ללא עמוד שדרה.
ברדיו מתנגן שירו של יונה וולך:
"לא יכלתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע?
זה היה אצלי בידיים.. לא יכלתי לעשות משהו.. יכלתי לגמגם"
מאזינה וחשה מגמגמת מעט, נשמה טובה שעדי הספקנות החליף את כותרת התמימות שהייתה לראשה.
זה היה אצלי בידיים ולא יכלתי לעשות עם זה כלום אתה שומע?
אני מקווה שאתה שומע.
חודש אחרי, אני עדיין מריונטה שתפרה על בשרה חוטים של תקוות שהחיים עוד יפתיעו במשהו טוב.
נושמת ועדיין הכי יפה שאפשר
מורחת שפתון להרגיש הכי אישה שאפשר
שמה משקפיים שחורים גם שהשמש מאחר מלבוא כדי להסתיר הכי טוב שאפשר.
מחייכת שבפנים הרבה נשבר.
ריח של חג, תבשילים של אמא מחזירים לילדות שם הייתי יושבת וחולמת
מתרוצצת עם שמלה לבנה שהספקתי להכתים
אמא תמיד הייתה מחבקת ואומרת: פשוט לא דומה לאף אחת."

כל הזכויות שמורות: אור-טל ביבאס חיים or-tal

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי