כי תבוא- הברירה בין עבדות מצרים לבין העבדות לה' במצוות
מבוא:
פרשת כי תבוא הנקראת בשבת השלישית של חודש אלול, נפתחת בחלק האחרון של נאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו. בפרשת כי תבוא מפרט משה רע"ה את מצות ביכורים, מצות מקרא ביכורים, מצות וידוי מעשרות וכו. בהמשך אומר משה לישראל את פרשת הברכות והקללות, ובה תיאור קצר של הברכות שיחולו עם ישראל אם ישמרו את המצוות, ותיאור רחב ומפורט של הצרות והפגעים שיבואו על ישראל אם לא יקיימו את המצוות. שיאן של הקללות הוא בחזרת עם ישראל לעבדות במצרים. גם בסיום הפרשה מופיעה סקירה היסטורית קצרה על קורות יציאת מצרים, ההליכה במדבר סיני וכיבוש עבר הירדן המזרחי. איזכורה של יציאת מצרים גם במצות הביכורים, וגם בתוכחה, מבטאת את הברירה המובנת ביסוד הברית בין ישראל לקב"ה: או עבודת ה' בשמחה וההכרה בבעלותו על הכל, או חזרה לעבדות מצרים. לפיכך מצות הביכורים והתוכחה הכתובות יחד בפרשת כי תבוא, מעוררות את האדם שלא הספיק לעשות תשובה שלמה עד אמצע אלול, ומאיצות את כלל ישראל להתחזק בשבועיים שנותרו עד ר"ה, לעבוד את ה' בשמחה, ולהודות לה' על הטוב שנתקבל ממנו בכל השנה שעברה. על ידי זה זוכים ישראל שתכלה השנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. בנוסף לתמורה המובטחת לישראל בגין קיום הברית בינם לבין ה', אשר היא הגאולה העתידית והשראת השכינה בתוכם לנצח. כאמור בהפטרת פרשת כי תבוא: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". כלומר, תמורה לברית היא שכר ועונש במידה כנגד מידה, מבואר להלן בהרחבה:
א. הקשר בין פרשת כי תבוא לראש השנה ? הכרת הטוב, והודאה בשמחה על חסדי ה'.
ב. מצות הבאת ביכורים ? השרשת מידת הנדיבות, ומיעוט תאות האכילה והרכישה בישראל.
ג. ושמת בטנא ? קבלת השפע האלהי תלוי בכלי שמביא האדם לקבלתו.
ד. מצות מקרא ביכורים ? הצהרה והכרת החקלאי בבעלות ה' על עם ישראל ועל ארץ ישראל.
ה. מצות וידוי מעשרות - בקשת החקלאי מה' לגמול טוב בעבור קיום מתן המעשר מיבולו.
ו. תוכחת משה - שיאן של הקללות הוא בחזרת עם ישראל באוניות לעבדות במצרים.
ז. קומי אורי כי בא אורך ? הקב"ה מבטיח לישראל קיבוץ גלויות באונית תרשיש.
הקשר בין פרשת כי תבוא לראש השנה:
פרשת כי תבוא נקראת תמיד לפני ראש השנה, ע"פ תקנת עזרא. כמובא בגמ': "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה, לא.). לכאורה תמוהין דבריו של רשב"א, ראשית, פרשת כי תבוא אינה נקראת ממש בסמוך לר"ה, אלא כשבועיים קודם? ועוד, פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים, ווידוי מעשרות, בברכות משה, וכו' ולא בתוכחה? אלא נלענ"ד, שפרשת הביכורים והתוכחה קשורות זו בזו, ושתיהם יחד רומזות לאדם שיום הדין ממשמש ובא. כפי שפירש הרש"י במצות הביכורים: "ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה", ונאמר: "ושמחת בכל הטוב", שהוא "סור מרע ועשה טוב, אין טוב אלא תורה" (ע"ז, יט:). דהיינו, שעל האדם להודות לה' על כל הטובות חינם אשר ה' עשה עמו במשך כל השנה, ולעובדו מתוך שמחת הלב. ע"י כך זוכה האדם שלגביו תכלה השנה וקללותיה. וכן מצאנו שהסיבות לקללות שבתוכחה באות כאשר האדם אינו עובד את ה' מתוך שמחה, ואינו מודה לה' על הטובה. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (דברים, כ"ח, מ"ז). "כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת, כך השמחה על המצוה נקראת עבודה...כי השמחה שלמות העבודה" (רבינו בחיי, במדבר ד', כ'). וכן מובא במדרש: "ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם בראשית ברא אלהים? ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו): ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח): ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים. שנאמר (שמות כג): ראשית בכורי אדמתך (מד"ר, בראשית, פרשה א'). לכאורה תמוהין דברי המדרש, וכי בעבור מצוות פרטיות של אדם בעל שדה נברא העולם? אלא לומר לך: שמקרא הביכורים, ווידי המעשרות הם תכלית התורה אשר בעבורה נברא העולם. דהיינו, הכרת הטוב, ההודאה לה' בשמחה על חסדיו, ופרסום אלוהותו של ה' בעולם. שנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א). לפיכך מצות הביכורים והתוכחה הכתובות יחד בפרשת כי תבוא, מעוררות את האדם שלא הספיק לעשות תשובה שלמה עד אמצע אלול, ומאיצות את כלל ישראל להתחזק בשבועיים שנותרו עד ר"ה, לעבוד את ה' בשמחה, ולהודות לה' על הטוב שנתקבל ממנו בכל השנה שעברה. על ידי זה זוכים ישראל שתכלה השנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה.
ודע, שהיום הבכור של השנה הוא יום ראש השנה, ביום זה מביאים ישראל לקב"ה את ביכוריהם בדרך של תפילות ר"ה שעיקרם הם: מלכויות, זכרונות, שופרות. דהיינו, ב"מלכויות" מכירים ישראל במלכותו של הקב"ה, וממליכים את ה' בעולם. ב"זכרונות" זוכרים ישראל את מעשה האבות ומקבלים עליהם ללכת בדרכם, ב"שופרות" בוטחים ישראל בשופר הגאולה שיבשר את גאולתם העתידית. תפילות אלה מבטאות את הכרת הטוב, ומדגישות את אהבת ישראל לבוראם. לפיכך יש בכוחם של תפילות אלה לקרב את האדם לקב"ה כבן אצל אביו, ולגרום שתכלה שנה וקיללותיה ותחל שנה וברכותיה. כפי שנאמר במקרא ביכורים: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים, כ"ו, י"ד- ט"ו). על כן נקראת פרשת הביכורים לפני ר"ה, בכדי לגרום לאדם הכנעה והכנה לתפילות ראש השנה.
כדרך שארע במעשה שהיה, ובאה אישה חשוכת בנים לרבי מאיר מפרמישלאן, ושטחה את בקשתה לברכת הצדיק, שתזכה להפקד בקרוב בפרי בטן. הצדיק ענה לה, שהוא מוכן לברך אותה, בתנאי שתתן לו סכום עתק כפדיון נפש. התחננה האשה על נפשה, ובקשה שהצדיק יוריד מהסכום, שכן אין באפשרותה לשלם אף לא רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר, ולא אבה להוריד אף מעט מהסכום, כשראתה האשה שנותרה ללא ברירה, אמרה לצדיק, שהיא תפנה להקדוש ברוך הוא ישירות, והוא כבר יתן לה בחינם. כששמע הצדיק את דבריה, אורו עיניו, ואמר לה: "כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, וכל מה שעשיתי היה רק כדי שיכאב לך, ותדעי היכן היא הכתובת האמיתית".
מצות הבאת הביכורים:
מצות הביכורים חלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. התורה מצוה על בעל קרקע בישראל, להביא לכהן בביהמ"ק פעם בשנה את ביכורי הפירות, משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אשר גדלו באדמתו. כפי שנאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (דברים, כ"ו, א'-ב'). בעת הבאת טנא הביכורים, אומר החקלאי לכהן שאין הוא כפוי טובה לה', והכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ומניף את הטנא עם הביכורים, ומניחו לפני המזבח. שנאמר: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל-הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך (דברים, כ"ו, ג'- ד').
מצות הבאת הביכורים מיוחדת מיתר מצוות נתינת ה"ראשית" (תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה, פדיון בכור האדם, וכו') בכך שהיא: חלה רק על שבעת המינים, ומצורפת אליה מצוות מקרא ביכורים, וחובה להביאה לביהמ"ק, וכן חובת הביכורים תלויה בבעלות על הקרקע. הטעם שהתורה מצוה לתת את ה"ראשית" מכל דבר לקב"ה הוא: הכרת ישראל באדונותו של ה' על כל קניינו של האדם, וביטוי לכך שה' הוא מקור כל הברכות שבהם התברך האדם. הרמב"ם הוסיף לכך טעם מוסרי כללי נוסף (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "התרומה, והחלה, והביכורים וראשית הגז, ניתנו כל הראשיות לה' כדי להשריש מידת הנדיבות, ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה".
ודע, שבציווי הביכורים רמזה התורה גם לאדם שאינו בעל שדה, לקיים את מצוות התורה. שנאמר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך". "ואין ראשית אלא תורה" (מד"ר, בראשית, פר' א). ואין פירות אלא קבלת שכר, כאמור במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (פאה, פ"א, משנה א'). ללמדנו שצריך האדם לקיים את התורה והמצוות, כדי שה' יתן לו שכר בעוה"ב. וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "החכם עיניו בראשו" (קהלת, ב' י"ד). כלומר, החכם מקדיש לה' את הראשית.
ושמת בטנא:
במצות הבאת הביכורים נאמר: "ושמת בטנא", הרמב"ם פסק: שבטנא שמים תחילה את השעורים, עליהם את החיטים ועליהם את התאנים והרימונים. דהיינו, את פרי האדמה מניחים ממש על הטנא. שנאמר: ולקחת מראשית פרי האדמה...ושמת בטנא. כלומר, התורה מצווה להביא את הביכורים כשהם מסודרים בתוך הסל. הטעם שהתורה ציוותה במפורש לשים את הביכורים בטנא, משום שהכלי בו מובאים הביכורים לביהמ"ק מעיד על הנותן. דהיינו, כשהנותן מביא את הביכורים בכלי נאה ויקר, למרות שהתורה אמרה שאפשר להביאם בטנא פשוט, מעיד הנותן בכלי כסף ושל זהב על עצמו, שנתינתו היא בשמחה ובטוב לב. לעומת זאת כשהנותן מביא את הביכורים בסל של נצרים פשוט, מעיד הוא על עצמו שנתינתו היא רק לצאת ידי חובת מצות הביכורים. וכן מובא במשנה: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים נתנין לכהנים (בכורים, פ"ג, משנה ח'). כלומר, הכהנים היו מחזירים לעשירים את כלי הכסף והזהב שבתוכם הביאו את הביכורים, ואילו לעניים שהיו מביאים ביכוריהם בקלתות של נצרים לא היו מחזירים את הסל. משום שהעשיר האמור במשנה הוא העשיר בדעת, אשר הביא את הביכורים בשמחה ובנפש חפצה, לפיכך מחזירים לו את הכלי שבו הביא את הביכורים כשהוא מלא בברכת השפע האלהי. לעומת זאת לעני בדעת אשר הביא את הביכורים מתוך עצבות ומתוך כורח המצוה, אין הכהנים מחזירים לו את הסל שבו הביא את הביכורים, אלא חוזר הוא ריקם ללא בברכת השפע האלהי. מכאן למדו בגמ': "דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (ב"ב, צב.). כלומר, ממצות הביכורים למדנו גם: שקבלת השפע האלהי תלוי בכלי שהאדם מביא עמו לצורך קבלת השפע האלוהי. לפי ש"במידה שאדם מודד בה מודדין לו" (סוטה, פ"א, משנה ז').
מצות מקרא ביכורים:
מצות מקרא ביכורים היא מצוה התלויה בארץ, משום שהיא חלק בלתי נפרד ממצות הבאת הביכורים. כלומר, המביא את ביכוריו, חייב במצוה נוספת והיא: קריאת מקרא הביכורים, בשעת הנפתן של הביכורים והנחתן לפני מזבח ה'. מקרא ביכורים, נאמר בכל שנה בין עצרת לחג הסוכות. במקרא הביכורים החקלאי הישראלי מפרט בקצרה את ההסטוריה היהודית, מבראשית ועד כיבוש הארץ. שנאמר:"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים, כ"ו, ה-י"א). נוסח מקרא הביכורים אינו הבעת תודה ולא תפילת בקשה, אלא הצהרה אנושית מצידם של הבנים כי ה' קיים את הבטחתו לאבות, בכך שהוציא את בניהם ממצרים, והביאם אל ארץ ישראל. בכך מבטא האיכר את ההכרה בבעלותו של ה' על ישראל: הן בגין הוצאתם מעבדות מצרים, והן בגין מתן אדמתה של ארץ ישראל לעם ישראל. דהיינו, כל איכר בכל דור ודור, מודה לקב"ה כשהוא מביא את ביכוריו על הארץ שה' הביאו לתוכה. בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז:). בנוסף לכך, האיכר מציין בתוכנו של מקרא הביכורים, את העובדה שישראל לא נהיו לעם, ואף לא כבשו את הארץ בזכות כוחם, אלא הכל ניתן להם מאת ה' בכל דור ודור, ועל כן האדם והארץ הם רכושו של ה', כולל כל היבול. לפיכך מודה החקלאי לה' על שנתן לו את חרותו, ועל שאפשר לו לאכול מפרי אדמתו לאחר קיום מצות הביכורים. כלומר, הכרת הטוב של החקלאי הישראלי לבוראו, איננה רק על הצלחתו האישית בשדותיו וכרמיו, אלא היא מבטאת גם את הכרת הטוב על החסד עם הדורות. דהיינו, החסד שעשה הקב"ה עם כלל ישראל, החל מיום ירידתו של יעקב לגלות בארם, ועד ליום הבאת הביכורים של החקלאי. בכך מחזק הקורא את מקרא הביכורים את האחדות, ואת הערבות ההדדית שבינו לבין כלל ישראל. ממצוה זו למדנו שלא די שהאדם יודה לה' רק בעבור הטובה וההצלחה האישית שעשה עמו, אלא שצריך האדם להודות לה' על כל החסדים שעשה ה' עם כלל ישראל בכל הדורות. לפיכך בניגוד לתפילה הנאמרת בלחש, מקרא ביכורים צריך להאמר בקול רם. שנאמר: "וענית", ופירש הרש"י, לשון הרמת קול. משום שהשפע האלוהי אינו ניתן לחקלאי היחיד אלא לעם כולו, ולא רק לדורו של החקלאי אלא לכלל דורותיהם של ישראל. על כן כאשר היחיד מתאחד עם הכלל הן בדורו והן בדורות שקדמו לו, הוא נקשר לצינור השפע שהקב"ה נותן לעם ישראל. לפיכך ציותה תורה לומר את מקרא הביכורים בקול רם כדי שהאדם ישתף את עצמו עם אחרים. בניגוד לתפילה הנאמרת בלחש משום שהיא בקשת צרכיו הפרטיים של האדם.
הרמב"ם הוסיף למצות מקרא הביכורים טעם מוסרי (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "מקרא בכורים יש בו מדת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה') שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה".
ודע, שבהזכרת יציאת מצרים במקרא ביכורים, החקלאי מכריז הלכה למעשה שהוא עבד לה' יתברך. כמובא במשל ה"חפץ חיים": מעשה באדם מובטל שפנה לעשיר ובקש לעבוד אצלו. אמר לו העשיר: "אינני זקוק עתה למשרת". מלאו עיני האיש דמעות, ואמר לעשיר: "גוזר אתה עלי למות ברעב"!. נכמרו רחמי העשיר, ואמר לאותו אדם: "מוכן אני להעסיקך כמשרתי, אבל בתנאי אחד: שתשמור לי אמונים, ותעשה ככל אשר אצוך מבלי לחרוג מדברי". קבל עליו אותו אדם את התנאי, ועמד בדיבורו בכך שעשה ככל שציוהו העשיר. יום אחד הוצרך העשיר לנסוע לרגל עסקיו. קרא למשרתו ואמר לו: "אעדר מן הבית לשבוע ימים, רשמתי לך את כל מה שיש לעשות בפרוטרוט, עליך לקרוא רשימה זו בוקר וערב כדי שתזכרנה לפרטיה". אמר לו המשרת: "יכול אתה להיות סמוך ובטוח שכך אעשה, כפי שנוכחת לדעת שניתן לסמוך עלי בכל". השבוע עבר, וכששב העשיר לביתו קידמה את פניו צחנה מבשרת רעות, אך פניו של המשרת זהרו משמחה על שובו של אדוניו. מיהר העשיר לסרוק את הבית, ועניו חשכו: התבשילים הבאישו, החלב החמיץ, הפרות שברפת גוועו, התרנגולות מתו וכו. קצף העשיר על משרתו: "מעלת באימון שנתתי בך! הזנחת את תפקידך"!. המשרת מחה כנגדו, ואמר: "חלילה לך מלהאשימני חינם!, עשיתי כל אשר ציותני, קראתי את הרשימה ערב ובוקר, ואני אף זוכר אותה בעל פה: לנקות את הסירים, לחבוץ את החלב, להאכיל את הפרות, לפטם את התרנגולות, להדיח את הרצפות, לחבוט את השטיחים, לאבק את הרהיטים...אמר לו העשיר: הוי אויל ופתי, מה הועילה הקריאה?! וכי היא העיקר? הלא לא ציויתך לקרוא אלא כדי שתזכור לעשות, ולא העלתי בדעתי שתחשוב לצאת ידי חובה בקריאה בלבד!. והנמשל הוא כשיהודי מצווה להזכיר בכל יום את יציאת מצרים, מכריז הוא שהוא עבד לה' יתברך, וכן כשהוגה האדם בתורה הקדושה לא מועילה הקריאה בלבד, אלא גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה.
מצות וידוי מעשרות:
מצות וידוי מעשרות היא מצוה בפני עצמה התלויה בארץ, ואין היא צמודה לעשייה אחרת. בוידוי מעשרות, החקלאי הישראלי מכריז שקיים בדייקנות את מצוות מתן המעשר מיבולו, עם סיום מעגל המעשרות. וידוי המעשרות נאמר ע"י החקלאי, בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית. שנאמר: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים, כ"ו, י"ב- י"ד). בסיום הוידוי מתפלל החקלאי ומבקש מה' שיגמלנו ויברך את נחלתו ויבולה, דרך צינור השפע שהקדוש ברוך הוא נותן לעם ישראל. שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים, כ"ו, ט"ו). כלומר: "עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו" (ספרי, דברים, שג).
ודע, שבוידוי המעשרות מתכוון החקלאי לומר: "עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו" (ספרי, דברים, שג). כפי שמובא במדרש: "פתח ר' תנחומא בר אבא (דניאל ט): לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אין לנו שעה שאנו באין בזרוע, אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו" (מד"ר, שמות, פרשה מ"א). דהיינו, בוידוי המעשרות, אין החקלאי מבקש או מתפלל אלא דורש מה'. מאידך גיסא בהמשך המדרש נאמר: "אמר ר' נחמיה: אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו, יש לנו בושת פנים. כיצד הוא הדבר? אלא בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה והוא חולק עמו בשוה. אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו כד"א (תהלים כד): לה' הארץ ומלואה. הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים, ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר. אמר להם הקב"ה: לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה מעשר, אחד מחמשים תרומה. הוי (דניאל ט) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" (שם). דהיינו, לא רק שלחקלאי אין שום דרישה לה', אלא הוא אף מתבייש במיעוט תרומותיו לה'. לכאורה קיימת סתירה מהותית בין שתי הגישות הנ"ל, האם נותן המעשר דורש מה'? או מתבייש מה'? נלענ"ד, שההבדל בין ש מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, אשר תקראו
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
