סליחות 

בימים אלה, כשחלק מהציבור הישראלי קם לבקש סליחות עם שחר, כשהימים הנוראים בפתח, כאשר אנחנו מצווים לבקש סליחה בכל מה שקשור ביחסים בין אדם לחברו, כדאי לחשוב לרגע על הסליחה מנקודת מבט פסיכולוגית.

התפיסה הפסיכואנאליטית

הטיפול הפסיכולוגי הפסיכודינאמי המסורתי נשען על מבנה האישיות עפ"י פרויד. במודל זה מחולקת האישיות לשלושה חלקים: הסתמי (ID), אותו חלק לא-מודע של האישיות שבו נמצאים דחפי המין והתוקפנות, האני העליון (SUPER EGO), שבו נמצאים הערכים והאיסורים החברתיים והמצפון והאני (EGO), שתפקידו לתווך בין הסתמי והמציאות (באיזה תנאים לגיטימי מבחינה חברתית לתת פורקן לדחפי המין והתוקפנות ובאיזה לא?) וכן בין דחפים אלה ובין האני העליון (מה מותר ומה אסור מבחינה מוסרית?)

מטרת הטיפול ברוב האנשים הסובלים מסימפטומים של חרדה ודיכאון המטרה היא להעלות את הדחפים והמשאלות הלא מודעות למודע, לתת לגטימציה לבטא כעסים על מי שפגע בנו, לפעמים אפילו להתעמת איתו ו"להחזיר" לו (אם בחדר הטיפולים ואם הלכה למעשה במציאות). באופן כללי, הנחת העבודה היא שהסימפטומים הנוירוטיים הללו נוצרו, בין היתר, כתוצאה מאני עליון נוקשה ומעניש מדיי ומטרת הטיפול להביא לשחרור, ליבראליזציה, של האני העליון, או במונחים של "הימים הנוראים", להפוך את האדם להיות מסוגל לסלוח לעצמו. דחפי המין והתוקפנות נתפסים גם הם כלגיטימיים. בטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית, למשל, לעיתים הענשתו או הבאתו למשפט, נתפסת כחלק מהתהליך הטיפולי. הנפגע חסר האונים מתמלא כוח מכך שהוא יכול להשיב מלחמה שערה באמצעים לגיטימיים שהעמידה לרשותו החברה (משטרה, בית משפט וכד'). לעיתים קרובות נשמעת טענה (בעיקר ע"י הורים של מטופלים) שהטיפול משניא את ההורה על המטופל באפשרו לבטא כלפיו כעס במקום כבוד והוקרת תודה. עוד אחת מהסיבות הרבות לכך שהדת והפסיכואנליזה נמצאות בקונפליקט רב-שנים.

כיצד, איפוא, מתיישבת תפיסה זו עם רעיון הסליחה והמחילה בין אדם לחברו?

המוסר הנוצרי

רק בעשורים האחרונים זכה תהליך הסליחה לתשומת לבם של חוקרים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. מאמרים וספרים פסיכולוגיים על נושא הסליחה החלו להופיע רק בשנות ה-80 של המאה ה-20. קודם לתקופה זו היה נעשה ניתוח תהליך הסליחה רק מנקודת מבט דתית ופילוסופית. אף שלא קיימת היום תמימות דעים באשר להגדרה הפסיכולוגית של תהליך הסליחה, קיים קונצנזוס באשר להכרה בתהליך זה, כתהליך פסיכולוגי, ופורסמו מספר מודלים המתארים את התהליך.

מודלים אלו הושפעו, רובם ככולם, מהמוסר הנוצרי, המבקר את המוסר היהודי, שלכאורה דוגל בנקמה ("עין תחת עין, שן תחת שן"). המוסר היהודי, יש לציין, קרוב הרבה יותר לתיאוריה הפסיכואנאליטית, הרואה את התוקפנות כדחף מולד, אך המוסר הנוצרי מבקר, כאמור, את הנטייה הטבעית של בני האדם להגיב בתוקפנות על תוקפנות. גם מחקרים בתחום הקרימינולוגיה מצביעים על כך שהמוטיבציה העיקרית של הקורבנות ואף של מערכת הענישה והצדק היא הנקמה. ישנם, אמנם, היבטים שיקומיים ביחס המערכת המשפטית לעבריינים, אך העונש (הנקמני במהותו) הוא דבר לגיטימי ואף חינוכי ("למען יראו וייראו").

לפי המוסר הנוצרי, המסר הוא דווקא לא לעשות עוול למי שעשה לך עוול, לא להיגרר לתגובה אלימה גם אם אתה מושא לאלימות.  הרעיון לפיו עדיף לשאת עוול מאשר לעשות עוול הוא, בעצם, רעיון סוקראטי, שבוטא כ-500 שנה לפני הולדת ישו. הביטוי הדרמאטי שמופיע בברית החדשה הוא הושטת הלחי השנייה. התגובה הטבעית היא להחזיר, אך הואיל והמטרה היא להישאר רגוע ולא לקחת חלק בפרובוקציה התוקפנית, המסר הוא לא להגיב לאלימות באלימות.

הפסיכולוגיה של הסליחה

ד"ר רוברט אנרייט מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון נחשב למי שביסס את מקומו של תהליך הסליחה במחקר הפסיכולוגי. הוא ייסד את המכון הבינלאומי לסליחה, יזם מחקרים פסיכולוגיים רבים בתחום זה ופיתח מודל תהליכי של 20 שלבים לסליחה. ד"ר אוורט וורטינגטון, מרצה וחוקר בתחום הסליחה, פיתח את מודל הפירמידה של הסליחה. בין השלבים במודל זה: היזכר בפגיעה; צור אמפתיה; המתנה האלטרואיסטית של סליחה; התחייב לסלוח; התמד בסליחה. ד"ר גיא פטיט מניו זילנד מספק בסיס לצורך וכן ליתרונות שבסליחה וכן לתהליך שבאמצעותו ניתן לסלוח. מחקרים הראו כי אנשים הסולחים לאחרים הם אנשים שמחים ובריאים יותר מאלה הנוטרים טינה.

מדהים לראות שתחום הפסיכולוגיה של הסליחה (psychology of forgiveness), המבוסס כאמור מבחינה פילוסופית על המוסר הנוצרי, הרחיק לכת עד כדי הכוונת הטיפול בתופעות כמו אלימות במשפחה ופגיעה מינית לכיוון של סליחה לתוקף, סליחה הנחשבת שלב בתהליך הריפוי הנפשי של הקורבן. הואיל ורוב נפגעי/ות התקיפה המינית הכירו את תוקפיהם ומאחר שלפי התפיסה הדתית המשפחה היא ערך עליון ולכן יש לשמור על "שלום בית" כמעט בכל מחיר – פסיכולוגים נוצרים רתמו את התהליך הטיפולי לשרת רעיון זה. הנפגעים והנפגעות מתבקשים בעצם "להושיט את הלחי השנייה" כשהם סולחים.

העידן החדש

בניגוד לפרויד, שראה גם את התוקפנות עצמה וגם את הנטייה להגיב אליה בתוקפנות כטבעיות, גם "העידן החדש" המבוסס על תפיסות בודהיסטיות קורא לסלחנות. הבודהיזם קורא ל-loving kindness. הרעיון הבסיסי אינו שכולנו חוטאים, כמו בנצרות, אלא שכולנו בורים וכולנו סובלים. המשותף לשתי התפיסות הוא הרעיון של הסבל האנושי הבסיסי. אנו יכולים באמת לראות שחלק גדול מחסידי "העידן החדש", ובעיקר אלה המוצאים בו נחמה, הם "פליטי" הטיפול הפסיכודינאמי הרואה את התוקפנות כלגיטימית. לעיתים קרובות מדובר באנשים המתקשים מאוד לקבל את הרעיון שתוקפנות היא טבעית, שיצר לב האדם רע מנעוריו, אנשים המתקשים מאוד להתמודד עם תוקפנותם שלהם עצמם והם מוצאים ברעיונות הבודהיסטיים מקום פסיכולוגי ורעיוני להכחיש את קיומה של התוקפנות בקרבם ואצל זולתם.

אתם תחליטו מה מדבר יותר אליכם. כמטפל, המוסר הנוצרי והתפיסה הבודהיסטית לנושא הסליחה נראים לי על-אנושיים ומעודדים הכחשה של התוקפנות המצויה בכולנו ואילו המסר היהודי לבקש סליחה ממי שפגענו בו (ולא מאיזה כוח עליון) כעולה בקנה אחד עם מטרות הטיפול הפסיכולוגי

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי