יש אנשים שאני לא מסוגלת להקשיב להנגנה של דבריהם. אחת מהם היא כתבת ערוץ 10 סיוון כהן. נראה שהיא מנסה לחקות סגנון עיתונאי אמריקאי מסוים, והיא נשמעת כאילו היא מונה בתחושת מיאוס את רשימת הדברים שיש לה לדווח, או לחילופין מתפללת.
הכי מעצבן הוא רפי רשף. "בוא-תן לי-להבין" הוא דורש ממרואייניו. חצוף. למה המרואיין צריך לבוא ולתת לו משהו?
ויש את הטון של רשף. כשהוא מפנה למרואייניו שאלה הוא נשמע כאילו יש לו טענות ולא שאלות שהוא מבקש לברר. בכתיבה, סימן השאלה מסמן שאלה. בדיבור אנחנו יודעים שזו שאלה כאשר יש הגבהה של הטון. רשף מתעלם מהכלל המוסכם הזה ולא מגביה את הטון בסוף השאלה. הוא לא שואל. הוא מתריס.
אני מכירה את סגנון השאלה-התרסה הזה מתקופת הקיבוץ. כך מדברים קיבוצניקים. הם מדברים ושואלים בסגנון מיוחד, יבשושי, שלאנשים כמוני שבאו מבחוץ נשמע מתנשא.
אני זוכרת פעם אחת שיצא לי לשאול מישהו בנימה כזאת. זה הלחיץ אותי.
בואי-תני-לי-להבין למה זה קורה לך?! שאלתי-רשפתי נגד עצמי.
כל כך נעלבתי שלא השבתי לעצמי.
________________________
מילים קבועות של כתבים בטלוויזיה (חוץ מ"סוג של" המשותף לכולם):
נגה ניר נאמן: בעצם
רפי רשף: ברכות, תודה לך בשלב לך הזה, דרך אגב, מן הסתם, בוא תן לי להבין, אני מאוד רוצה להודות לך
סיוון כהן: אלא ש
חיים אתגר: ככה
אלון בן דוד: מייצר (במקום יוצר)
גיא זהר: אז זהו שלא (אז"ש)
רוני דניאל: נדמה לי ש
אמנון אברמוביץ`: אם תרצה/תרצו מאמרים נוספים על רפי רשף:
1. ככה מתנהגים מבוגרים?
2. דרך אגב
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
