האם הנשיא קצב יכול בנסיבות הקיימות לצפות למשפט הוגן - כן, למשפט "צדק" - בספק. משפט ע"י התקשורת, הציבור, העמותות למיניהן, הופכים את המשפטים של אנשי ציבור, ידוענים פוליטיקאים, למסלול משני. המשפט הקלאסי של פעם - הולך ונעלם ובמקומו אנחנו מקבלים - הצגה של יחסי ציבור, ספינים, הדלפות - והצגת ריאליתי.
הנאום של קצב (3 שעות) היה מיותר משפטית, אבל מכוון לדעת הקהל - זאת היתה תגובה של "חיה פצועה" ונואשת המתחננת לתמיכה והבנה.
נשיא מדינת ישראל (לשעבר) עומד לדין על אונס - ההיית או חלמתי חלום?
האימרה האנגלית המפורסמת עליה גדלו והתחנכו דורות של משפטנים ושופטים, שהיתה אבן יסוד בניהול משפטים, הגינותם, הצגתם ושאיפתם למשפט צודק והוגן, היתה העיקרון של: "He who comes to equity must come with clean hands". כלומר: "מי שבא בפני בג"צ - חייב לבוא עם ידיים נקיות.
איפה הימים ההם? העיקרון הנ"ל "של ידיים נקיות" אינו מתייחס רק לבג"צ, אלא נכון ופועל גם בכל שיטת המשפט ומכאן גם עיקרון המשנה המלווה את שיטת המשפט האנגלי, לפיה פועלת השיטה שלנו והיא שהעו"ד הוא קצין בית המשפט לאמור Officer of the court - המחייב אותו בקוד התנהגות מתאים והולם.
כיום, לצערנו בשל היות התקשורת רב קווית, המשפטים והחקירות מתנהלות בשלב א' - בתקשורת ובציבור ורק בשלב ב' - בבית המשפט.
איש ציבור, ידוען, פוליטיקאי - שנחקר/נחשד, מואשם מצטייד במקביל בעו"ד, ביח"צן, בדובר והצנועים יותר בעו"ד שהוא גם יח"צן וגם דובר.
הסנגורים ברוב המקרים - מגיבים, מתגוננים ולפעמים בלית ברירה גם יוזמים ראיונות ובמסיבות עיתונאים אגרסיביות ומתוקשרות היטב. זה לא טוב, לא בריא, לא מקצועי - אבל הלחץ הציבורי דורש זאת.
חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 - אומר בסע' 54: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית משפט לעשות משפט."
מכאן, שנאמנותו של עורך דין, מסורה ראשית לקליינט ומתפקידו לעזור לבית משפט, בעשיית משפט וניהולו התקין. על כן, נחשב עו"ד כקצין בית משפט - Officer of the court, ועליו לפעול ולהתנהג בהתאם.
כאן המקום, להבהיר בצורה פשוטה וחדה בית משפט לא עושה "צדק" - בית משפט עושה "משפט". יש להבדיל ולהתנער מהקלישאות המקובלות של "הצדק ייצא לאור", בית משפט - יעשה צדק וכו'.
השופטים, עושים מאמצים להגיע לחקר האמת, אך לא תמיד הדבר עולה בידיהם. בית משפט מחליט ומכריע רק עפ"י מה שמובא בפניו, וזה לפעמים לא מספיק, לא הכל, לא שלם והתוצאות בהתאם.
עורכי דין - כדוברים ויחצנים:
כאשר המשטרה, הפרקליטות, במהלך החקירות ו"השימועים" - מדליפים, בצורה מגמתית עקבית גרסאות ועדויות נוחות ולרוב חד צדדיות - אין ברירה לסנגורים אלא לנקוט בעמדת הגנה ומזעור נזקים - לאמור: להפוך לדוברים יח"צנים, להופיע בכל כלי התקשורת, להדליף גרסאות נגדיות, לתקוף,להשמיץ וליצור רקע ציבורי נוח לקליינט שלהם.
האם זה נכון - לא. האם זה נחוץ - כן. האם זה - מתפקידו הייעודי של פרקליט - לא.
אבל הנסיבות מחייבות אותו - לנקוט בכל האמצעים החוקיים - להגן על מרשו במיטב כוחו המקצועי, כולל התקשורת.
ניקח כדוגמא את הכיסוי התקשורתי שקיבלה פרשת קצב.
התקשורת הסתערה בשצף קצף על קצב, תדמיתו, התנהלותו, הרגלי המין שלו במשרדים הקודמים ובבית הנשיא, ורמסה ברגל גסה, את פרטיותו, משפחתו ו"חזקת החפות שלו".
כדי שלא תהיה אי הבנה ב"הבנת הנקרא", חקירת המשטרה נגד נשיא המדינה, היא בהחלט נושא לגיטימי, לדיווח סיקור והתייחסות עיתונאית וציבורית, במידה ובצורה הנכונה והמאוזנת.
אבל מה שראו עינינו בטלוויזיה ובכתובים עבר כל גבול של "מידתיות" סבירה - גם בהתחשב בעובדה "השולית", שמדובר במוסד הנשיאות, שמדובר בסמל לאומי, שמדובר בתדמית המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. ההומור הדק והעוקצני של נשיא רוסיה פוטין, בעת הביקור של אולמרט, על כוח הגברא של קצב וביצועיו, לא הוסיפו כבוד למדינה. אם נצרף לכך את הדיווחים בכל ערוצי הטלוויזיה ובכל השפות המשודרות, לא ניתן היה שלא להרגיש בפגיעה במוסד הנשיאותי ובמדינה. כמו שלא נסכים ולא נשקוט כאשר, ייפגעו ויישרפו סמלי ישראל בעולם הנאור, תמונות הנשיאים, ראשי ממשלה ודגלי המדינה (פרט לארצות ערב העוינות), כך גם בדיווחים, שמאבדים פרופורציה.
אבל, למה לנו להלין על זרים, כאשר כל העיתונים בישראל יצאו בכותרות ענק ראשיות, כמעט מדי יום ביומו - על מעללי הנשיא "האנס הסדרתי" - "המטרידן האובססיבי", הייצור המפחיד ששוכן בבית הנשיא. כאילו באו לומר: יש את הנשיא קצב, לצרכים ייצוגים ומיניסטריאליים, ויש את "פנטום בית הנשיא", בדמות "איש חולה המין", שמסתובב ומתפרק בבית הנשיא.
כל הקרקס "המגעיל" והפוגעני הזה, הוא לא רק באשמת התקשורת, שיכלה בהחלט לרסן את עצמה ולהוריד את פרופיל הכותרות והחשיפות הבלעדיות, אלא בעיקר אשמת "מכת ההדלפות".
אז נכון שעיתונות חופשית ניזונה וחיה מהדלפות, זה היה בעבר ויהיה גם בעתיד, אבל יש גם עניין של כבוד למוסד, אם לא לאדם שמאייש אותו, למדינה, סמליה ודגליה. וועדת העורכים או כל עורך ראשי יכלו לצמצם ולהוריד להבות מבלי לפגוע בסיקור העובדתי.
מקור ההדלפות הראשוני, אותו ניתן וחייבים לצמצם ולרסן, משפטית, ענישתית, היא משטרת ישראל. בידה החומר הגולמי הראשוני וכשזה מתחיל לנזול ולהתפרסם כמעט על בסיס יומי, תוך ציטוטים מעדויות, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח.
נכון שבשלבים מתקדמים כולם מדליפים - זה חבל, זה מרגיז, אבל זה המשך לתהליך, שהוא כורח בל יגונה כדי להתגונן.
ההיגיון אומר: שאיש ציבור שנחשד בעבירה לא ממהר להדליף, נתונים ועובדות שעלולות לפגוע בו, בתדמיתו ובמשפחתו. אבל כשהדבר נעשה, מסיבות שונות, חלקן מרושעות, מתוכננות, להראות שאנו פועלים ומתקדמים בחקירה, "מיטב החוקרים" עושים עבודת שטח, לא מבדילים בין עשיר לעני, התוצאות בהתאם.
כדי לא לפגר אחרי ניתוץ התדמית ולהציל מה שניתן "מחזקת החפות", הנרמסת בריש גלי, הופכים עורכי דין, לדוברים יח"צנים, אנשי תדמית ואסטרטגיה במקום להתרכז במקצועם וייעודם, מתן הגנה מקצועית משפטית לקליינט שלהם.
התוצאה, הדלפות מאסיביות עוד יותר, כדי לסתור את מתקפת הסנגורים, המקורבים, יודעי דבר, "והפקיד הבכיר" במטוסו או בלשכתו של הנשיא. כך אנו רואים, את מיטב עורכי הדין, עושים סבבים בתקשורת כדי להסביר, להתגונן, להשמיץ ולחסום בגופם רכילות זולה ואשמות שווא ולהפיץ בהזדמנות זו גרסה נוגדת ומאוזנת.
האם זה תפקידו של סנגור - לא ולא. האם הוא נאלץ לעשות זאת בנסיבות כאלה כן, עם כל ההסתייגויות הרתיעה והדחייה.
פרופ' אלן דרשוביץ, מגדולי עורכי הדין הפליליים בארה"ב, איש אקדמיה ממעלה ראשונה שספריו בתחום הם חיוניים להבנת המערכת המשפטית בארה"ב ודרך פעולתה, כותב בספרו: "מכתבים לעורך דין צעיר", בין היתר: "באף מקצוע אחר לא קיים עיסוק כפייתי יותר במוסר ובאתיקה מאשר בעולם המשפטים. עורכי דין טובים עוסקים בכפייתיות בקונפליקטים שבין אתיקה משפטית, הדורשת סנגור מסור למען הלקוחות, חפים מפשע או אשמים, לבין המוסר והצורך בהגינות".
גם עורכי הדין של אנשי הציבור שלנו נתקלו ונלחמו כלפי פנים וכלפי חוץ בעקרונות אלה של מוסר ואתיקה משפטית. קחו לדוגמא את הפרשיות שהסעירו את המדינה, פרשת צחי הנגבי, ביבי נתניהו, ח"כ בלומנטל, ח"כים בהצבעה כפולה, פרשת הקצין והריגת הילדה בווידוא הריגה (שיצא זכאי), מהנדס מע"צ שהתאבד - מפקד ימ"ר דרום, (בוועדת זיילר), ועכשיו נשיא המדינה.
הדברים הקצינו עד כדי כך שאפילו השופט העליון מישאל חשין, לא יכול היה יותר להבליג ובראיון טלוויזיוני טען שהנשיא הורשע, נשפט בעיתונות, בטרם החקירה הסתיימה והיועץ המשפטי נתן החלטתו, ורק לאחרונה חזר על עמדתו זו בראיון טלויזיה נוסף.
לפי מיטב הבנתי, בארה"ב בו מתנהל המשפט בפני מושבעים, פרסומים מאסיביים בתקשורת הם עילה להעברת המשפט למחוז או מדינה אחרת ואפילו לביטול המשפט. שהרי כפי שאומר השופט חשין, צריך להיות האדם מברזל כדי לא להיות מושפע, והשופטים למזלנו הם בני אדם.
להזכיר, כי נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר השופט מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה), אמר את אותם הדברים מספר שנים קודם לכן, בהרצאותיו בפני כנסים של עורכי דין. גם השופטת דליה דורנר - חזרה על דברים אלה, בהדגשה מיוחדת בראיון טלויזיוני.
האם ניתן להתגבר על שטף ההדלפות - ספק רב. האם ניתן לצמצמן למינימום - בהחלט כן, אם המשטרה בראשות המפכ"ל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ייתנו לכך את דעתם יוציאו הוראות מפורשות, ובעיקר ידאגו ליישומם בפועל ע"י נקיטת אמצעים משפטיים, ענישה והדחה מתפקיד. יש לבלום את השטף בכל מחיר, גם אם הוא ימשיך לנזול באיטיות מדי פעם.
מלחמת ההדלפות בתקשורת:
לפני שנים לא רבות, כשדיברו על "הדלפה", היה מדובר בלשון יחיד או "הדלפות" התכוונו לשתיים שלוש מכסימום.
כיום ממש לעינינו, מדובר בשיטפון, בדליפות מסחריות - ובמידה והגופים המתאימים, שהם היועץ המשפטי לממשלה, ראש אגף החקירות במשטרה ופרקליט המדינה, לא יתערבו בנעשה וינקטו בסנקציות חריפות, כמו העמדה לדין משמעתי, או פלילי, הדחה, העברה מהתפקיד, הורדה בדרגה, ולא יבלמו בהקדם את התופעה, מערכת המשפט תצא ניזוקה וקשה יהיה לתקנה.
הפתגם הערבי החכם - המהירות מהשטן, בכל הקשור להצהרות המשטרה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הבעיה היא - שהם עדיין לא הפנימו את הבעיה ולא למדו אותה.
נקודות למחשבה והרהורים:
א. הטענה שהציבור רשאי לדעת על חקירה של נבחר ציבור, במיוחד ראש ממשלה, שר, ח"כ, ראש מפלגה, נשיא היא לגיטימית ומוצדקת.
ב. אבל הדרך צריכה להיות לא באמצעות "הדלפות" אישיות, מגמתיות או אידיאולוגיות - אלא בצורה מסודרת מאורגנת ומבוקרת.
ג. לדעתי - דובר משרד המשפטים ביחד או לחוד, בצורה מתואמת, עם דובר משטרת ישראל עליהם לפרסם הודעה בנוסח כללי על החקירה כמו: "ראש ממשלת ישראל - נחקר בחשד לעבירות של קבלת כסף בסכומים גדולים למטרות שאינן לגיטימיות או שלא בהתאם לחוק".
ד. הציבור זכאי לדעת, אבל לא את הכל, לא בצורה מפורטת ורק בזמן הנכון והראוי.
ה. פרסום חקירת אולמרט ועדותו המפורטת - בעיתונים, באינטרנט ובכל אמצעי התקשורת האלקטרוניים, בטרם הוחלט על כתב אישום, שימוע או משפט - היא חרפה למערכת אכיפת החוק.
ו. שהמשטרה והפרקליטות, לא יתפלאו שבעתיד הקרוב נחקרים יסרבו להיחקר ולמסור עדות ובצדק, לאור קרקס ההדלפות המתחולל לעינינו.
ז. להזכיר לציבור - משפטים וחקירות שנשפטו בציבור בטרם עת: פרשת רפול ז"ל - יצא זכאי. פרשת בראון-חברון, עמדי הובלות, מתנות - כולם נגד נתניהו - התיקים נסגרו, פרשת רובין ריבלין - התיק נסגר, פרשת קהלני (גיבור ישראל) - יצא זכאי, ליברמן, גאידמק - בחקירה - 10 שנים, פרשת צחי הנגבי - התיק בבית משפט, פרשת רמון - נשפט בציבור במשפט שדה.
ח. הנאום של קצב (ההצגה) מסיבות העיתונאים - לא היתה מהלך משפטי מוצלח - אבל קצב על דעת עצמו פנה לציבור, לקהל, כדי לקבל את תמיכתו ועזרתו במהלך המשפט וזה עלול להתברר כצעד מוטעה. התנהגותו של קצב היא כשל חיה נואשת שנושכת גם את המטפל.
ט. האמרה שיש לחקור את המקרה מ-א' עד ת', מקבלת במקרה של הנשיא קצב משמעות מעשית וצינית.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
