ענישה.
למה אנחנו מענישים?
ענישה היא אקט התנהגותי רגשי, אמוציונאלי, שנעשה לשם גרימת צער, כאב, ייסורים, לשם הנקמה האישית או החברתית, כלפי מי שהפר את הסדר, את הקוד ההתנהגותי, קוד שנקבע כנורמה חברתית, שמיושם אם באמצעות חוקים ו/או מצוות ו/או פקודות ו/או אחר.
מה שנחשב כנורמה חברתית, אינו בהכרח משקף את השפיות, ואת הדרך הנכונה למימוש מהות ומטרת החיים מהבחינה האבולוציונית.
העונש יכול להתבטא במגוון רחב של אפשרויות, כמו: קנס כספי, כליאה כלומר שלילת החופש, שלילת זכויות, אות קלון, נידוי, עונש מוות ועוד.
כדי לממש את הנורמה החברתית, הקימה החברה משטר שבו יש שולט ויש נשלטים.
לכן, ברוב המשטרים ישנם שוטרים, סוהרים, שופטים, עורכי דין, חיילים, שתפקידם להוציא לפועל את פסיקת השופטים הנציגים, ששופטים את האשמים שחטאו ופשעו כנגד הסדר החברתי שנקבע.
האם הענשה היא פעולה עניינית?
כל פעולה שהיא רגשית, אמוציונאלי, היא אינה יכולה להיות פעולה רציונאלית.
לכן, ענישה היא אינה פעולה עניינית, שיכולה לקדם ולפתור בעיה, אלא להדחיקה בלבד.
למה?
כיוון שאם הפעולה היא רגשית, אמוציונאלית, היא אינה יכולה להיות פעולה שנעשית באופן רגוע, רציונאלי וענייני, כיוון שהרגש הפנימי גורם לאי שפיות, לעיוות.
לכן, כל הנתונים שמקבל השופט, עיבוד הנתונים והמסקנה הסופית שאליה הוא מגיע, אינה יכולה להיות אמיתית, שפויה.
מהי תגובתו של הנענש ?
ברגע שבן האנוש נענש, בגלל שנאסר עליו לבצע את רצונותיו, שהם בניגוד לסדר החברתי, הוא באופן אינסטינקטיבי ומתנהג באופן אוטומטי ויוצר בתוכו את האנטגוניזם, שאותו הוא משליך כלפי החברה והממסד שהענישה אותו.
כתוצאה מכך, הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, כי מעשיו נעשו מתוך חוסר למודעות עצמית.
למה?
רצוי לזכור שכשאנחנו מתנהגים באופן רגשי, אמוציונאלי ולא ענייני, אנחנו איננו מודעים למעשינו.
כלומר, זהו מצב שעונה על הקטגוריה "נורמאלי", אך זהו אינו מצב של שפיות.
בן אנוש שפוי לא יבצע ולא יתנהג באופן רגשי, אמוציונאלי ולא ענייני.
מתי אנחנו כן מודעים למעשינו?
אנחנו מודעים למעשינו אך ורק כאשר אנחנו מחוברים לעצמנו, לזהותנו האמיתית, מה שמאפשר לנו לתרגם את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים באופן ברור יותר, שפוי יותר.
בן אנוש שמחובר לזהותו האמיתית הוא בן אנוש שפוי.
השפיות מאפשרת בהירות, צלילות בעיבוד הנתונים, והגעה למסקנות האמיתיות.
רצוי לזכור, שבן האנוש הוא מעבד נתונים, ואם הם שגויים כל המסקנות שגויות, מה שמשליך על התנהגותו.
יהיה ניתן להגיע לרמת מודעות מתקדמת זו, אך ורק כאשר מבצעים את התיקונים והשינוי באישיות.
בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית, המין האנושי עדיין לא הגיע לרמת מודעות מתקדמת זו, כתוצאה מכך הצורך והנזקקות להעניש לשם הנקמה הרגשית היא חלק מהנורמה החברתית.
אם כך מה האלטרנטיבה?
חברה שמעוניינת בחיים רגועים ושלווים, ראשית עליה לדעת שרוגע קשור לאישיות, ואילו השלווה משקפת את אורח החיים הבריא, שמתאים לאישיות הרגועה.
שנית עליה לדעת לסלוח.
למה לסלוח?
אפשרות מתן בקשת הסליחה לאחר ביצוע וברור האירוע, מאפשרת למי ששגה, שטעה, להבין זאת.
ברגע שהבנו את טעותנו וביקשנו סליחה, מעצם בקשת הסליחה וההודעה בטעותנו כבר ביצענו לעצמנו תיקון, השינוי מאפשר לנו אלטרנטיבה, אפשרות, התנהגותית אחרת, שונה ממה שהיינו רגילים אליה מלפני האירוע.
רצוי להמשיך ולסלוח גם אם חוזרים על הטעות שנעשתה, וגם אם מתנדנדים בין האישיות הישנה לחדשה שאנחנו רוצים לבנות לעצמנו.
למה ?
כיוון, שהשינוי הפיזיולוגי גם כשמבינים את הטעות שנעשתה, מצריך חזרה על דפוסי התנהגות ישנים, עד אשר מתקבעים על האישיות החדשה, המתוקנת יותר.
לכן, רצוי שתהיה סבלנות.
במידה ואין סבלנות ולא סולחים, אז לא מאפשרים את מתן ביצוע התיקון, את השינוי האישיותי.
כתוצאה מכך, לא נוכל להתקדם מבחינה אישית וחברתית לרמה התפתחותית מתקדמת יותר.
עונש מוות:
ישנן מדינות שיש בהן עונש מוות, למי שנמצא אשם בדין.
עונש מוות משמעותו נטילת חייו של הנאשם.
כחברה אם לא נלמד ונאפשר לאנשים לתקן את אישיותם, אנשים ימשיכו לבצע מעשים שהם אינם שפויים.
כאשר נאשם הוענש ונגזר עליו עונש מוות, פסק הדין ברוב המקרים נגזר עליו בגלל שהוא רצח.
כאשר לבן האנוש יש בו את הרוע הפנימי כדי לרצוח ולבצע מעשה כזה, וכאשר השופט שמייצג את הנורמה החברתית ופוסק לנאשם גזר דין מוות והוא מוצא להורג, המניע הוא אותו מניע, כלומר הרוע הפנימי קיים בשניהם.
הרי רק מי שיש בו רוע, יכול לבצע או להורות על ביצוע נטילת חייו של בן אנוש אחר.
אם כך, אז מה ההבדל ביניהם?
הכלא התודעתי:
הייסורים האכזרים ביותר הם תודעתיים, שיש להם השלכות פיזיות עלינו.
כדי לצאת מהכלא התודעתי, רצוי להבין את הסבל הכרוך מכך, ורק אנחנו יכולים להוציא את עצמנו משם.
הכלא האכזר ביותר הוא הכלא התודעתי, ולא הכלא החיצוני עם גדרות חומות וסוהרים.
כאשר בן האנוש אינו מחובר לזהותו האמיתית, הוא כלוא מבחינה תודעתית.
מסקנה: הענשה היא פעולה רגשית, אמוציונאלית ולא עניינית, שאינה פותרת את הבעיה האישית והחברתית, אלא רק מדחיקה ומעצימה אותה.
לכן, רצוי שהגישה תהיה רגועה, רציונאלית ועניינית.
סיכום: איך שנולדנו, החינוך של רוב ההורים מתבצע מתוך הרצון לשלוט ולהעניש את הילד, שהפר את החוקים שקבעו לו ההורים, וכך גם אורח החיים שלנו כחברה.
המסר במאמר: ענישה היא לשם הנקמה, והתנהגות זו משקפת את רמת המודעות וההתפתחות החברתית שלנו כיום, לדעתי.
יוסי קרמר מייעץ ומכוון למודעות עצמית והתפתחות אישית.
לבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/yosikramer
טלפון 048224276.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
